[1]] מבוסס על מאמרנו שהתפרסם ב-International Journal of Group Psychotherapy V48 (4), 1998
ברמן אבי, וינברג חיים
התכנית להכשרת מנחי קבוצות,
ביה"ס לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת ת"א
תמצית:
מחברים רבים מתארים שלב של בשלות ובגרות בהתפתחות הקבוצה, אך כל מחבר שם דגש על מימד אחר בתיאור שלב זה. המאמר הנוכחי מתאר את איפיוני השלב המתקדם ואת הצירים המרכזיים לפיהם הוא מתפתח, מציע הסבר מושגי אפשרי להתפתחויות אלו, ומנסה לזהות את התנאים להיווצרותו.
הצירים המרכזיים בהם הקבוצה מגיעה לבשלות הינם: צירההפנמה וההכלה, ציר הסימבוליזציה, ציר התפתחות העצמי והזולת עצמי, וציר הדיפרנציציה והאינדיבידואציה. התנאים המאפשרים הגעה לשלב זה הם התנאים ליצירת אמון בקבוצה, חלקם קשורים בsetting הקבוצתי, חלקם בארועים הקבוצתיים וחלקם בעמדות המנחה. הבנת השלב המתקדם והתנאים להיווצרותו יכולים לתת בידי המנחה מצפן לפיו יוכל לנווט את הקבוצה לשלב עבודה חשוב זה.
פתיחה:
מאמר זה עוסק בשלב המתקדם בהתפתחות קבוצה טיפולית.על אף שעיקר התועלת למשתתף בקבוצה קיימת לאחר השלבים הראשונים, כשהקבוצה נמצאת מעברלפחדי ההבלעות ולסערות ההתנגדות, כמו בגישתו של מקנזי (1), אין התמקדות מספקתבספרות על מהות השלב המתקדם, ומה התנאים להיווצרותו. בד"כ שלב זה מוצג כחלק מתיאוריה רחבה על שלבים בקבוצה. מאמר זה בא למלא את החסר ומתמקד בשלב המתקדם. מטרתו להבהיר מה הן התופעות המאפיינות שלב זה, לתת להן המשגה תיאורטית, לזהות גורמים המאפשרים או מונעים כניסה אליו, ולתת בידי למטפל הקבוצתי כלים לניתוח המפה הקבוצתיתבשלב זה וכיוונים להתערבות בהתאם לכך.
המאמר פותח בסקירת הספרות הרלבנטית הדנה בשלביםבהתפתחות הקבוצה ובשלב מתקדם. במאמר נתאר את התופעות שניתן לצפות להן בשלב זה תוךמתן דוגמאות קליניות מקבוצות טיפוליות. ונציע להמשיג אותן באופן תיאורטי, בעזרת 4צירי התפתחות המבהירים את התקדמות הקבוצה בשלב זה. בהמשך יוצגו מספר תנאים המשפיעיםעל הגעת הקבוצה למצב הבשל במטרה להגביר את רגישות המטפל הקבוצתי לגורמיםשבשליטתו.
סקירת ספרות:
מנק, הופר וויין (2) דנים ב3- קטגוריות של מודליםלהתפתחות הקבוצה: מודלים פרוגרסיבים (לפיהם הקבוצה מציגה בשלות הולכת וגדלה עםהזמן), מודלים ציקלים (בהם ניתן לזהות סידרת ארועים התואמים מודלים אחרים של מעגלהחיים) ומודלים לא-סידרתיים (בהם הארועים הינם תוצאה של גורמים מקריים המשנים אתמוקד הפעילות הקבוצתית).
המודל הפרוגרסיבי, בו תומכים גם מחברי מאמר זה,מקובל על תיאורטיקנים רבים (טוקמן (3), מקנזי וליבסלי (4), בניס ושפרד(5), סרביי (6) המתייחסים לקבוצה כמתפתחת לאורךשלבים מסודרים. גישות אלה מניחות כי ישנו שלב מתקדם בהתפתחות הקבוצה, שבו היא מגיעהליכולתה האופטימלית להביא תועלת למשתתפיה, ובו מגיעים המשתתפים ליכולתם האופטימליתלהיתרם ולתרום.
כיצד מצטייר השלב המתקדם במודלים המציגים קבוצהכמתפתחת בשלבים? ישנן גישות אשר מקבילות את התפתחות הקבוצה להתפתחות האדם מינקות עדבגרות (סרביי) (6). על פי גישות אלה הקבוצה בשלב המתקדם מקבילה לשלב הפלי-גניטלי עלפי פרויד, ומאופיינת בבשלות רגשית, פוריות, ומימוש פוטנציאלים של המשתתפים והקבוצהכשלם. קיימת נכונות של משתתפים בשלב הזה לשתף את הקבוצה בפחדי סירוס ובפחד מדחייהעל ידי בני-בנות המין השני, וכן עכבות מיניות, כמשתמע מהשלבים הפאלים והגניטלים עלפי פרויד.
חלק גדול מן המאמרים מדגישים כי לאחר שלב המרד,וכאשר הוא נפתר בהצלחה, חלה בקבוצה התפייסות המתבטאת בהתלכדות, הסכמה עם מטרותהקבוצה, התגייסות למען המשתתפים, והזדהות רבה עם המנחה. המשתתפים חשים לראשונהאפשרות של "גדילה דרך השתוות". בעקבות כך קטנה האידיאליזציה של המנחה: מ"דמות הורהאידיאלית" (idealized parental imago), בלתי ניתנת להשגה, הופך המנחה לדמות הזדהות, ולמוקדשל שאיפות לצמיחה אישית.
מקנזי וליבסלי (4) מדברים על דיפרנציאציהואינדיבידואציה בשלבים השני והשלישי בהתפתחות הקבוצה. כוונתם לביטויים הראשונים שלגבולות בינאישיים ולמעבר לנכונות לאינטרוספקציה ולבחינת הקונפליקטיםהאינטרה-פסיכים. האותנטיות בשלב זה מתפתחת באוירה של אמון המאפשרת למשתתפים להיחשףבפגיעותם (שרמר וקליין) (7). במודל מאוחריותר של התפתחות הקבוצה מזהה מקנזי (1) 4 שלבים בקבוצה קצרת מועד כאשר בשלב השלישי (לפני הסיום), המשתתפים יכולים, באמצעות התהליך האינטראקציוני, לעבוד על הנושאיםשבגללם באו לקבוצה. היכולת של חברי הקבוצה הן לתמוך והן להתעמת, מאפשרים סביבתעבודה.
גם רוטן וסטון (8) מבחינים ב4- שלבים בהתפתחותהקבוצה. בשלב השלישי הנקרא אצלם שלב בוגר (mature) הם מזהים מספר אינדיקציות:דגש על אינטראקציות ותגובות תוך-קבוצתיות כמקור ראשי ללמידה, גמישות המאפשרת דיוןבנושאים רלבנטים מחוץ לקבוצה תוך הבחנה (של הקבוצה) במה מהווה התנגדות, יחסים יותרקולגיאלים עם המטפל הקבוצתי, בטחון של המשתתפים ביכולת לשאת חרדה ולבחון קשייםבעצמם, והשגת הבנה מעמיקה והערכה בחולשות ונקודות החוזק של שאר החברים.
דורקין (9)מתארת בשלות קבוצתית מזוית תיאוריתהמערכות הכללית: מושג איזון בין גבולות פתוחים וסגורים בקבוצה. סילברסטיין (10)מציינת שכשהקבוצה מגיעה לשלב הבוגר חבריה מפתחים יכולת לטפל ב-acting out של המשתתפים.
גם בקבוצות של פציינטים עם הפרעות אישיות ניתן לזהותשלב מתקדם. בודמן ושותפיו (11) מתארים בקבוצה כזו הגברה של אמון והתקשרות שמאפשריםעבודה טיפולית רבה. החברים בקבוצה פחות תלויים במנחה ויכולים לשאת ולתת בינהם עלחלוקת הזמן. בשלב זה יש גילוי אינפורמציה על ניצול מיני, שלא ניתן היה לשתף בה קודםלכן.
ישנם מחברים שאינם מתייחסים בבירור לשלב המתקדםבקבוצה, אך מתארים את הבשלות שאליה מגיעה הקבוצה בשלב זה דרך התייחסות להשגיהמשתתפים בסיום הקבוצה. רייס (12) כותב כי סיום מוצלח של עבודת חבר בקבוצה פירושוסיום הטרנספרנס והפרויקציות הקשורות לכך כלפי הקבוצה, החברים בה והמנחה. לא הסרתםאלא התאמתם לאינפורמציה החיצונית, מעין רכישת בעלות עליהם.
שרמר וקליין (7)טוענים שכאשר מגיעים לשלב של סיום בקבוצהמשתתפים מסוגלים להפוך למיכל עבור ההשלכות של הזולת ולשאת איתם תכנים מנטליםפוגעים. הם מסכמים את המצב המאפשר סיום מוצלח של קבוצה ככולל“processes (that) can help reduce transference distortions, resolve psychic trauma, build ego strength, and enhance healthy narcissism, and autonomy of the members”
השלב המתקדם בקבוצה הוא, אם כן, שלב חשוב שבו מתרחשתעיקר העבודה הטיפולית. בהמשך ננסה לתת תיאור יותר מקיף וברור של שלב משמעותי זה,להמשיג אותו, ולדון בתנאים האופטימיליים להיווצרותו.
הקבוצה בשלב המתקדם – תיאור פנומנולוגי והסבר דינמי.
נפתח בתיאור תמציתי מאוד של האפיונים הפנומנולוגיםהיכולים לתאר את הקבוצה בשלב המתקדם. איפיונים אלה לקוחים מתיאורים המופיעים בספרותהמקצועית, וכן את תצפיותינו שלנו.
מאפיינים אחדים של השלב המתקדם הנם קבוצתיים ומעצביםאת האוירה בקבוצה ואת תרבותה הפנימית. הקבוצה על משתתפיה מסכימהעם מטרות הקבוצה ופועלת להשגתם: המשתתפים מצהירים על רצונם ללמוד ולהתפתח בתוךהקבוצה, ובונים במשותף נורמות וכללים המתאימים למטרות משותפות. מתפתחת מעין תרבותשל אינטרוספקציה ושיתוף (sharing), יחסים בין המשתתפים, ובינם לבין המנחה, נתפסים כבעלי ערך חוויתי-למידתי, ולכןמתפתחת מודעות לחשיבותם.
המשתתפים נראים מסוגלים להשאר אחד עם השני ולשוחח גםבתוך מצבים רגשיים בעלי עצמה. נראה כי המשתתפים מעדיפים יותר ויותר שיתוף מתוךמודעות לעולמם הפנימי, על פני תגובה מיידית. מתרחב מאוד הביטוי המילולי בקבוצה:המשתתפים מתחלקים בחוויותיהם, ומתארים את רגשותיהם.
שיתוף בקבוצה מצמצם acting out , תגובות אימפולסיביות, ומאבקי כוח. נוצרת בהדרגה אוירה של קבלה בקבוצה. גדלה והולכתיכלתם של המשתתפים להשמיע ולשמוע גם מסרים בלתי אהודים ובלתי נעימים. המשתתפיםמסוגלים יותר לראות את הערך המטפורי והסימבולי של ההתרחשות בקבוצה, ולמצוא אתהמקביל לה בחייהם שמחוץ לקבוצה.
מתמעטים והולכים עיוותי תפיסה בין המשתתפים וביןהמשתתפים למנחה. ניכרת נכונות להשתוות עם המנחה, וגדלה הישירות כלפיו. המשתתפיםפונים אל המנחה כיועץ, ומתייחסים אליו יותר כדומה להם. מנהיגותו של המנחה בקבוצהמתפזרת אל מנהיגויות אלטרנטיביות של משתתפים נוספים על פי תרומתם.
הביטוי העצמי של המשתתפים מתרחב ומתחדד. הם נראיםונשמעים מכירים את עצמם כאינדיבידואלים. המשתתפים מוכנים לבחון מוטיבציות של תחרות,וכן רגשות קנאה, והשוואה בין אישית בינם לבין עצמם. המשתתפים מוכנים יותר לשתף אתהקבוצה בסודות, בהיסטוריה אישית, ובמצבי חיים קשים. גם דפוסי היחסים בין המינים ,ובין עדות וגזעים הופכים להיות גלויים ומדוברים.
כתוצאה מכך גדלה האינטימיות בקבוצה. אנו מציעיםשאינטימיות בקבוצה כוללת מספר מרכיבים שמחזקים אחד את השני בתהליך מעגלי. ביןהמרכיבים ניתן למצוא חשיפה אישית של המשתתפים מתוך "תחום הסוד" שלהם, הדדיות שבהרוב המשתתפים תורמים לחשיפה האישית בקבוצה. קבלה, תמיכה וביטויי אכפתיות מצד הקבוצהכלפי כל אחד מהמשתתפים, וכתוצאה מכך אמון הולך וגובר של המשתתפים אחד בשני.
בתוך האינטימיות חווה המשתתף כי כל המרכיבים של עולמוהתוך אישיים והבינאישיים עולים ומדוברים בגלוי ובאווירת קבלה. כתוצאה מכך מתחזקתהאפשרות של תהליכי שינוי וקבלת החלטות אישיות. גם הקבוצה, באווירת האמון שנוצרה,מסוגלת לקבל החלטות קבוצתיות יותר בשלות ונקיות מאלמנטיםרגרסיבים.
שלל התופעות של הקבוצה בשלב המתקדם אינו קל להמשגה.אנו מציעים לתאר את הקבוצה כמתפתחת לאורך ארבעה צירים מרכזיים. לקבוצה בשלב המתקדםישנם איפיונים המתאימים לכל אחד מארבעת הצירים הללו. תיאור התפתחות הקבוצה בהתאםלמימדים אלו מאפשר להבהיר את מהות השלב המתקדם ולרכז את המאפיינים השוניםשלו.
ארבעת הצירים הם: 1.ציר ההפנמה וההכלה 2.צירהסימבוליזציה, 3.ציר התפתחות העצמי והזולת עצמי, 4.ציר הדיפרנציציה והאינדיבידואציה,
ניתן לומר כי שני הצירים הראשונים עוסקים בקוטב התוךאישי של התפתחותו של המשתתף בקבוצה, בעוד שני הצירים האחרים עוסקים בקוטב הבין-אישישל התפתחותו של המשתתף בקבוצה. אנו מדגישים כי קיימים יחסי גומלין הדוקים ביןהתפתחותה של הקבוצה להתפתחותו של המשתתף בה: השתנותם של כל אחד מן המשתתפים מעצבתמחדש את הקבוצה, ועיצובה של הקבוצה מעודד השתנותו של כל אחד מןהמשתתפים.
ציר ההפנמה וההכלה
ציר ההפנמה וההכלה ,עוסק בהתחזקות יכולתו של הפרט להכיל רגשות לא נעימים והיבטים לא אהודים של עצמו,ולהחזיר את החומרים המושלכים שלו "הביתה".
על פי ביון (13) חוויה קשה אשר זוכה לעיבוד להכלהולסיוע מבחוץ (על ידי המנחה והקבוצה) הופכת להיות גם נסבלת יותר וגם מובנת יותר עלידי הפרט. כתוצאה מתהליך זה מפתח הפרט את יכולתו להכלה עצמית. אז הוא יכול לחזורולקבל היבטים מושלכים של עצמו אשר היו בלתי נסבלים עד כה. השלב של החזרת המושלךלמקורו מתאים למעבר אותו מציעה מלאני קליין (14) מהשלב הסכיזואידי לשלב הדפרסיבי,שבו אנשים פוגשים בעצמם ומשתפים את האחרים במגבלות האישיות שלהם ובחולשותיהם. אמנםתוך כדי כך משתתפים בקבוצה יכולים לחוות יותר עצבות. אליוט ז'אק (15) מצטרף להשקפהזו באומרו שתגובתו של היחיד באמצע חייו להכרה במותו המתקרב תלויה ברמת העיבוד שלהעמדה הדכאונית הינקותית. נראה שגם בקבוצה באמצע חייה יש להתמודד ולעבד את העמדההדפרסיבית.
התפתחות לאורך ציר זה מסייעת ליצירת מעגל מיטיב, אשרמפחית את האיום ההשלכתי בקבוצה, ומשנה את המנטליות שלה לסובלנית יותר, מקבלת יותר,ומאפשרת יותר.
בקבוצה בשלב המתקדם מבשילה יכולת ההכלה של מצביםרגשיים בעלי עצמה אצל המשתתפים בקבוצה. גדלה מודעות ל-acting out, כתוצאה מחרדה ומקושי רגשי.
נראה כי המשתתפים מבינים את ההבדל שבין תגובה במקוםמודעות, לבין חוויה רגשית, מודעות, ושיתוף. בתוך כך מתאפשר מגע עם חוויות רגשיותכואבות שקודם לכן היו מוכחשות או מודחקות. ההשלכות על המנחה ועל המשתתפים מצטמצמותוהולכות. ובמקביל גדלה העמידות הרגשית של המשתתף בתוך ההתרחשות המגוונת בקבוצה.
הדוגמה הבאה ממחישה כיצד חיזוק יכולת ההכלה מאפשרלמשתתף בקבוצה להיזכר בחוויות שקודם היו חסומות בפניו:
"שרון, נשואה בת 34, החליטה להיפרד מבעלה באופןפתאומי לאחר 12 שנות נישואים, סמוך למועד בו הכירה גבר אחר. לדבריה, פתאום גילתהשהקשר עם בעלה לא היה מספק כל השנים, שמעולם לא דיברו באמת, בניגוד לקשר החדש שלהבו החבר ביטא כלפיה אהבה רבה והיה מדבר איתה.
גם בקבוצה היתה שרון שותקת פגישות שלמות, ואז מחליטהבפתאומיות אחת למספר פגישות שהיא עוזבת את הקבוצה, מאחר ומרגישה שזה לא עוזר לה ולאמצליחה להחליט. נסיונות לברר מה הרגישה לפני שנדחפה להחליט עלו בתוהו, ורק הצבעהחוזרת על הדפוס המקביל היה משכנע אותה להישאר "עוד קצת".
לאחר כחצי שנה בקבוצה ניתן היה להבחין בשינוי הדרגתיאצל שרון. היא החלה לדבר יותר על ארועים פוגעים שחוותה בחיי הנישואים ושעד כה לאחשה בהם. האווירה המקבלת בקבוצה איפשרה לה להמשיך ולבדוק מצבים רגשיים כואבים. באחתהפגישות, כשמשתתפת אחרת תיארה בעוצמה רבה את הקשר החם והאוהב שהיה לה עם אמהשנפטרה, וכיצד נשארה פתאום לבד בעולם, פרצה שרון בבכי, תוך שהיא נזכרת כיצד אמההיתה משאירה אותה לבד בבית בגיל 6 ויוצאת לעבודה למרות תחנוניה. ארוע זה הועלםלחלוטין מתודעתה קודם לכן. לאחר שהעלתה זכרון זה החלה שרון להבין את רגישותה למצבידחיה ופגיעה והסבירה שבתחילת הקבוצה חשבה שלא רוצים אותה בקבוצה ולכן רצתהלעזוב."
הדוגמה ממחישה הן את היכולת להיות במגע ולהכיל להכילמצבים רגשיים, והן את הנכונות להסתכן ולשתף את האחרים בתחושות קשות בשלב מתקדם יותרבקבוצה.
ציר הסימבוליזציה
ציר הסימבוליזציה,שעיקרו גדילת יכולתם של המשתתפים לראות אתההתרחשויות בקבוצה כמטפוריות, כסימולטיביות, וכרלוונטיות ללמידה ושינויבחייהם.
המשתתף בקבוצה נחשף לאורך זמן לסובייקטיביות שלאנשים אחרים. הוא מתוודע לחוויות והשקפות אלטרנטיביות. לדעתנו יש לחשיפה זו אפקטמצטבר. בשלב המתקדם בקבוצה מצליח המשתתף לגבש מרחק מסוים מן ההתרחשות הקונקרטית ומןהחוויה המיידית שלו. במצב זה הוא מסוגל לראות יותר מנקודת מבט אחת (שלו) עלההתרחשות. החשיפה לנקודות מבט של משתתפים אחרים, על חוויותיהם, מקלה על המשתתף עמדהשל פרספקטיבה כזו. הוא מזהה יותר סובייקטיביות של מישהו אחר, ועל כן - יכול לתפוסגם את עצמו כסובייקטיבי.
(בהעדר פרספקטיבה כזו, המשתתף נתון כולו בתוךחוויותיו ועמדותיו, הוא מייחס להם ודאות, ועל כן מופעל על ידן ביתר שאת. עמדה כזואופיינית לשלב התחלתי בקבוצה. בשלב זה מידת הסימבוליזציה קטנה, המשתתף מייחס לעצמומידה רבה של אובייקטיביות, ועמדותיהם של המשתתפים האחרים נתפסות בעיקר על פי התאמתןלעולם הפנטזיות של המשתתף).
על פי אוגדן (16) ישנו קשר בין צמצום ההשלכות לביןהתחזקות יכולת הסימבוליזציה. החזרת ההשלכות אל הסובייקט, גורמת לו לחוות בו זמניתטוב ורע כלפי אותו אובייקט, ולחוש אמביוולנציה. בנוסף לכך - מודע הפרט יותר כי לכלתפיסה ישנה תפיסה אלטרנטיבית. במקום ודאות, תופס הספק מקום רב יותר. בשל כך אפשרייותר שינוי עמדות, ותהליכי צמיחה אפשריים יותר.
בשלב המתקדם בקבוצה המילה והשיחה מודגשות מאוד ככלישל סימבוליזציה. בתוך כך מתרחב מאוד השימוש במילה ובשיחה לשם תיאור עולמם הפנימי שלהמשתתפים. הקבוצה נותנת מקום מועדף למשתתפים המביעים את עצמם מילולית באופן מדוייקועמוק. משתתפים אלה נתפסים כמנהיגים של תהליכים קבוצתיים חשובים.
הגברת השימוש במילה מסייעת למשתתפים לחשוב על עצמם,על יחסים בין אישיים, ועל חוויותיהם באופן מופשט. חשיבה מופשטת יכולה להצטרף לחויהולעצב את הקבוצה כמכשיר מיוחד במינו להשגת תובנות. כך חל מעבר מדימויים לא מודעיםבעולמו הפנימי של המשתתף והקבוצה למחשבות ורגשות שניתנים לניסוחולתקשור.
אז מתפתחת סימבוליקה של הקבוצה ושל ההתרחשויות בתוךהקבוצה. המשתתפים מסוגלים יותר לראות את הערך המטפורי של ההתרחשות בקבוצה, ולמצואאת המקביל לה בחייהם.
ציר התפתחות העצמי והזולת-עצמי
ציר התפתחות העצמי והזולת עצמימדגיש את תהליכי בניית העצמי ובניית הדימוי העצמי הריאלי, וכן את הבשלתהיחסים עם הקבוצה כולה, משתתפים חשובים לפרט, ומנחה הקבוצה.
עם התפתחות הקבוצה, חל עיבוד של נרקיסיזם ילדילנרקיסיזם בשל (דימוי עצמי ריאלי יותר, והקטנת פגיעות). על פי קוהוט (17) קיימותצורות בוגרות של נרקיסיזם המתבטאות, למשל, בהמרה של ה-idealized self-object באידיאלים, וה-mirroring באמביציות.
אחד המקומות בהם ניתן לראות את ההתפתחות בקבוצהלאורך ציר זה, הוא ביחסם של המשתתפים למנחה.
בשלבים המוקדמים של הקבוצה, המשתתף משתמש במנחהכ-self-object ארכאי (סטון, 18). הוא זקוק לו כדמות אידיאלית חזקה שתגן עליוושיוכל להזדהות איתה, ואינו מוכן לראות את מגרעותיו. היחס של המשתתפים כלפי המנחהמאופיין בשלב זה בתלות. בהמשך משתנה היחס מתלות לאמביוולנציה. (סרביי, 6). הביטויההתנהגותי של אמביוולנציה נוטה להיות פסיבי - אגרסיבי. בשני המצבים מוכחשים רגשותרבים ועמדות שונות כלפי המנחה. רק בשלב מתקדם יותר מופיעות עמדות אלה בצורה גלויה.
עם התקדמות הקבוצה, המשתתף יכול להחליף את הערצתולמנחה בהערכה לאידיאלים הקבוצתיים (הרווד, 19), ובהתחזקות באמצעות השייכות לקבוצה.עיוותי העברה כלפי המנחה וכלפי המשתתפים קטנים. המנחה אינו נתפס עוד כדמות אידיאליתאלא כיועץ הזוכה להערכה מצד משתתפי הקבוצה בזכות תרומתו המקצועית. (פוקס, 20).המשתתפים מסוגלים אז לראות את המנחה באור מציאותי. במקביל לירידה באידיאליזציה כלפיהמנחה, ובתגובות של מרדנות כלפיו גדלה גם ההתייחסות האישית אליו, ובולטת בה לפעמיםדאגה (concern) ואהדה. המשתתפיםנראים פנויים יותר לראות את המנחה כאדם, ולהבחין באמפתיה המתעוררת מצדם כלפיו. הנהדוגמה לכך:
"באחת הקבוצות נפרדו מן הקבוצה בבת אחת שלושה משתתפים ותיקים,לאחר עבודה משותפת לאורך שלוש שנים. הנשארים כאבו את עזיבתם, ובטאו - כצפוי - כעסועצב. אולם עד מהרה השתנה גוון ההתייחסות. המשתתפים בטאו אחולי הצלחה לעוזביםושניים מהם פנו לפתע למנחה והזדהו איתו. בוודאי העזיבה הזאת קשה גם לו. בוודאי הואעצמו עסוק בדאגה להמשך העבודה הרצופה בקבוצה שהתדלדלה.".
ציר הדיפרנציאציה-אינדיבידואציה והביטויהעצמי
4. ציר הדיפרנציציה והאינדיבידואציהמדגישאת התחזקות יכולתו של המשתתף להגדיר את עצמו בנפרד מאחרים, ובחברתם של אחרים מתוךידיעת תכונותיו ורצונותיו, ובו זמנית - לבטא את עצמו מתוך קרבה לעצמי האמיתישלו.
בעוד שבשלבים קודמים משתתפים נוטים לחפש את תחוםהקונצנזוס הקבוצתי ולהישאר בו, בשלב המתקדם הם מעיזים לחרוג מתחום ההסכמה הקבוצתיתלכיוונים אישיים. השינוי בתפיסה העצמית של המשתתפים מעודד ביטוי עצמי ברור יותרויותר. המשתתפים נראים ונשמעים כאילו הם יודעים יותר ויותר מי הם כאינדיבידואלים,מה מייחד אותם, מה מבדיל אותם מאחרים, ומה סגולותיהם.
גדלה והולכת נכונות לחשיפה אישית בקבוצה, כחלק מןהלמידה של המשתתף וכחלק מרצונו הגדל להשתמש בהתרחשויות ככלי של התפתחות בחייו. כךמתחזקת גם לקיחת הסיכונים הבינאישיים בקבוצה.
במקביל המשתתפים מתחלקים בחוויותיהם, ומתארים אתרגשותיהם. הם מוכנים יותר לשתף את הקבוצה בסודות, בהיסטוריה אישית, ובמצבי חייםקשים. גדלה הישירות הבין אישית, וההעזה בפניה אל המנחה והמשתתפים. המשתתפים מעיזיםלפנות למשתתפים אחרים בצורה שיש בה משום הסתכנות בדחייה, ביקורת או התעלמות,ושעלולה לגרום להם לחוש בושה ואשמה. משתתפים נוטים להתוודות על רגשות שעד כה הוסתרוולברר אירועים בינאישיים שקרו מזמן ועד כה לא העזו להעלות אותם.
לדעתנו, בשלב המתקדם מתחזקת היכולת לביטוי עצמיוהעמידה על כך מול הכלל באופן אותנטי ולא כביטוי של מרדנות. ויניקוט (21) רואה אתהחיפוש אחר תחום ההסכמה החברתית כמאפיין של מה שהוא מכנה "העצמי המזויף". הוא מדגישעצמי מזויף זה כמנגנון הגנה על האני האמיתי. הסכמה על הכלל והסתרה עצמית נתפסיםכמקנים בטחון מפני התקפה של משתתפים אחרים, וכן מפני דחייה והתעלמות. העצמי האמיתי,לדבריו, מכיל בתוכו את הייחוד של האדם, חלק מהפוטנציאל הלא-ממומש שלו ואת הבסיסלקשרים קרובים ואינטימיים, אך מאידך הוא חלק פגיע מאד. לכן הפרט עומד בפני דילמהבין הצורך להגן על עצמו לצורך לממש את עצמו. בשלב המתקדם נמצא ביטויים רבים יותר של true selfהמהווים לקיחת סיכון, אך מאפשרים להגיע לאינטימיות ולממש פוטנציאל.
התפתחות בציר הדיפרנציציה-אינדיבידואציה חלה גם עלהיחסים שבין המשתתפים למנחה. יחסים אלה נראים מוגדרים יותר, ומבוטאים בבהירות רבהיותר. התערבויות מנחה זוכות להקשבה לבדיקה, ולביטויי הסכמה. אך במקביל ניכרת נכונותלהשתוות עם המנחה, להציע התערבויות אלטרנטיביות להתערבויותיו. גדלה הנכונות להתחרותגם עם המנחה, ובמקביל לבדוק מוטיבציות של תחרות עמו. במקביל גדלה גם הישירות כלפיהמנחה: הפניות אליו הופכות להיות ברורות ולפעמים אף בוטות בישירותן.
כשמתמקדים על הקשר בין הקבוצה למנחה ניתן לראות איךפועלים במקביל שינויים בציר האינדיבידואציה ובציר העצמי: ככל שעיוותי האידיאליזציהכלפי המנחה פוחתים, גדלה היכולת ליצור גבולות ברורים בין המשתתף למנחה, ולראות בובן-ברית שווה.
בינם לבין עצמם - המשתתפים מוכנים לבחון רגשותשליליים ומוטיבציות מסוכנות כמו תחרות,. קנאה, והשוואה בין אישית בינם לביןעצמם.
בשלב התחלתי בקבוצה משאלות של תחרות וקנאה מעוררותחרדה רבה, מפני שהן נחשבות לאסורות והרסניות. בשלב המתקדם משאלות כאלה נתפסותכמקובלות יותר. יתר על כן כאשר המילה מחליפה את המעשה - קנאה ותחרות הופכותלמדוברות יותר ול"הורגות" פחות. כאשר המשתתף מגלה סימנים ליכולותיו וכוחותיו הוא,הזולת נתפס פחות מאיים. לכן אופי מערכת היחסים בקבוצה ניתן לשינוי ממצב של win-lose (או אני או אתה) למצב של win-win (יש מקום לשנינו, שנינו יכולים להתקדם במקביל).נראה כי המשתתפים מסוגלים להאמין כי קנאה יכולה להוות גם מנוף להתפתחות כאשר המשאלההיא להשיג את מה שיש לשני מבלי להרוס אותו. הנה דוגמה להתפתחותכזו:
"דן ויוסף, שני משתתפים גברים ותיקים בקבוצה טיפולית. עד כה מיעטולדבר בינהם על אופי היחסים שלהם. בפגישות האחרונות החלו המשתתפים לחשוף בזהירותרגשות של קנאה בחייהם שמחוץ לקבוצה. ברגע מסוים פונה דן ליוסף ואומר: "אני הבאתיאותך אלי כדי להראות לך את החברים בחוג שלי וגם כדי לעורר את קנאתך. רציתי שתראהכמה אני מקובל בחברה, כמה חברים יש לי ושתקנא". יוסף משתתק לפרק זמן ארוך ורק לקראתסוף הפגישה חוזר לדן ומתוודה: "אני אכן מקנא בך. ראיתי שיותר קל לך לפנות לאנשיםמאשר לי, ואתה יודע יותר ממני איך להתחבב". שיחה זו בקבוצה מעוררת תגובות רבותומגוונות. משתתפים מזדהים עם עמדותיהם של דן או של יוסף. יוסף שומע לראשונה שישנםמשתתפים המעדיפים את התנהגותו השקטה והמופנמת ורואים בכך ביטוי ליכולתו להקשיבולהרגיש. אחרים מעריכים את נכונותם של שני המשתתפים לדבר על הבלתימדובר."
גם דפוסי היחסים בין המינים הופכים להיות גלוייםומדוברים. מוטיבציות אשר היו עד כה בלתי מודעות מתחילות להתבהר. להלן דוגמהלכך:
"אחד המשתתפים פונה לאחת המשתתפות ואומר לה שהתרגש מאד כשאמרה לובחיוך מזמין שהיא פנויה. ושאכן תמיד מצאה חן בעיניו. המשתתפת מאד נבהלת מדבריוומסבירה לו במבוכה רבה שלא התכונה כלל להזמינו לקשר. אמנם הוא מוצא חן בעיניה, אךרק כידיד. הקבוצה חוקרת יחד איתה את מניעיה לומר לו שהיא פנויה ואח"כ ליסוג מדבריה.בהדרגה מתברר, כי המניע שלה היה להבטיח שהיא תהיה המועדפת על כל הגברים בחדר, מולהנשים האחרות. במשפחתה היתה לה תחרות נוקבת וסמויה מול אחותה על אהבת הסביבה."
הדוגמה ממחישה כיצד בזכות האינטראקציה בקבוצה יכולה תחרות להפוךממודחקת למודעת, ומלא-מדוברת למדוברת.
תנאים להגעת הקבוצה לשלבמתקדם:
האם כל קבוצה מגיעה לשלב המתקדם? להערכתנו קיימיםמספר תנאים המאפשרים לקבוצה מסוימת להגיע למצב זה. סביר שהדבר יהיה תלוי באמוןשנוצר בין חברי הקבוצה. להלן התנאים שזיהינו היכולים להשפיע על התקדמות הקבוצהויצירת האמון בין חבריה.
זמן:
ניתן להניח כי קבוצה המאפשרת השתתפות ארוכת טווח היאבעלת סיכוי רב יותר להגיע לבשלות אישית של המשתתפים, וכן לבשלותקבוצתית.
יציבות:
יציבותם של תנאי ה-setting בקבוצהתסייע לקבוצה לממש את המאפיינים של השלב המתקדם ואף תמנע רגרסיה ועיכובים.
איפשור של אינדיבידואציה:
המנחה עוזר למשתתפים להגיע למודעות ולביטוי שלהשקפותיהם, רגשותיהם, עמדותיהם האישיות, מבלי לכוון אותם, ומבלי שיתעוררו חששותמתגובותיו. יתכן שהוא מסייע בידם בהתערבויות הבהרה ובאוירה מקבלתואמפטית.
איפשור של "מרד" ישיר במנחה:
בתוך מצבי הקונפליקט יש חשיבות מיוחדת למאבק שלהקבוצה עם המנחה עצמו.רוב המאמרים העוסקים בהתפתחות הקבוצהמתארים שלב של מרד במנחה (למשל, סרביי, 6). פתרון חיובי של שלב זה נראה מסייע מאדלהתקדמות הקבוצה לקראת בשלות.
סיוע בפירוש של השלכות על המנחה ועל משתתפיםאחרים.
המנחה יכול לסייע למשתתפים להבחין ולהיות מודעיםלחלקים של עצמם, אותם הם משליכים על משתתפים אחרים או על המנחה, כמנגנוני הגנה.בדרך כלל מדובר בהיבטים של העצמי אשר אינם תואמים את האגו-אידיאל של המשתתףוהקבוצה. נושאים שכיחים כאלה הנם: תוקפנות, מיניות ודפוסי חיזור, חולשות ועכבות,תחושות כשלון, תחושות קנאה ותחרות.
סגנון הנחיה:
לסגנונו של המנחה יש השפעה רבה על התקדמות הקבוצה.כפי שציינו מספר מחברים (מקנזי (1), וייט וליפיט (22)סגנון כריזמטיוסמכותי מביא ליצירת תת-קבוצות, תלות במנחה, ושעירות לעזאזל ומונע אוירה מאפשרתצמיחה בקבוצה.
ארועים טראומטים:
ארועים קשים בחיי הקבוצה יכולים לעכב את התפתחותה,ולעיתים למנוע ממנה להגיע לשלב המתקדם בזמן הנתון בידה. ארועים כאלה יכולים להיותעזיבה בטרם עת או בצורה טראומטית של חבר משמעותי בקבוצה, התפרצות תוקפנית קשה שלאחד החברים שהקבוצה מתקשה להכיל, תהליך של שעירות לעזאזל וכדו'.
ישנם מספר משתנים המתנהגים בו זמנית כיתרון וגםחיסרון בהקשר לשלב המתקדם. אנו מדגישים במיוחד משתנים הקשורים להומוגניות לעומתהטרוגניות של המשתתפים בקבוצה.
הרכב הקבוצה:
למרות חשיבות ההנחייה והדגש שיש לשים עליה בעבודההקבוצתית, אין להתעלם משאלת הרכב חברי הקבוצה שיש לה השפעה לפחות על טווח הזמןשייקח לקבוצה כדי להתקדם לבשלות. חברים עם הפרעות אישיות קשות יכולים לעכב אתהקבוצה מלהגיע לשלב המתקדם כפי שתואר לעיל. (או אף למנוע זאת לחלוטין). בהתייחסותלהרכב הקבוצה יש מקום לבחון השפעת הומוגניות הקבוצה, מין (gender) המשתתפים, וגורמים אתנים.
הומוגניות:
קבוצה הומוגנית תגיע מהר יותר ללכידות קבוצתיתגבוהה. כפי שמציין מקנזי (1) הומוגניות של הקבוצה יכולה לפצות על גורמים אחריםהמקשים על יצירת לכידות (כמו קבוצה גדולה, חברים מתחלפים וכדו'). היתרון במצב זההוא של הזדהות רבה של חברי הקבוצה, והחסרון הוא של מחסור בהבדלים וניגודים ביןהחברים. המשמעות בהקשר לשלב המתקדם היא שהומוגניות תאפשר התפתחות מהירה יותר לאורךציר ההפנמה וההכלה (המקבלים סיוע מהכלה חיצונית) וציר העצמי והזולת-עצמי (הנעזריםבהזדהות הקבוצתית), אך יהיה עיכוב בהתפתחות ציר הדיפרנציאציה-אינדיבידואציה (עקבהדמיון בין המשתתפים). לא נראה שתהיה השפעה על ציר הסימבוליזציה.
מין (gender) המשתתפים:
קבוצות חד-מיניות הינן קבוצות הומוגניות ולכן יחולועליהן הכללים שהוזכרו בתת הסעיף הקודם. בנוסף, קיימים נושאים ספציפים, כמו בושה אצלגברים ותחרות אצל נשים (רייט (23) אשר לגביהם יתכן שקבוצות חד מיניות מקילות עלחשיפה עצמית האופיינית לשלב המתקדם. קבוצה חד-מינית תגיע ביתר קלות למצב מתקדםבהקשר לנושאים הללו, במחיר של ויתור על עבודה על נושאים של קשר בין המיניםהאופייניים לשלב זה.
אתניות:
קבוצה רב-גזעית (multi-racial/multi-ethnic) צריכהלהתמודד עם רגשות עזים סביב שאלות של הבדלים אתנים, והתהליך הטיפולי עלול להתקעסביב המתחים הבין-גזעיים (וייט 24). זיהוי הנושאים הללו, ניתוחם ועיבודם (working through) יכול לסייע לקבוצה להגיע לשלב המתקדם.
דיון
לסיכום:מאמר זה דן בעיקר באפשרות של התפתחות הקבוצה לאורך שלבים מוגדרים,ושל קיומו של שלב מתקדם בקבוצה. המאמרמתאר את האיפיונים שלו, מציע הסברמושגי אפשרי להתפתחויות אלו, ומנסה לזהות את התנאים להיווצרותו.
הקבוצה בשלב המתקדם מאופיינת בסבילות גבוהה יותרלחרדה וביכולת הכלה רגשית רבה יותר, בפגיעות נמוכה יותר, ובנכונות לביטוי אישיאותנטי ולעמידה אסרטיבית על הדעות. קיימת פחות אידיאליזציה של המנחה והמשתתפיםמוכנים להתעמת איתו ישירות לא בדרך של התנגדות או מרדנות. הפתיחות האישית גוברת וישנכונות לחשוף ארועים קשים וטראומטים בעבר מצד אחד, ורגשות של קנאה ותחרות בתוךהקבוצה מצד שני. המשתתפים יכולים לראות את הערך המטפורי של המתרחש בקבוצה ולהפיקמהארועים לקחים אישיים.
אנו מציעים לתאר את התפתחות הקבוצה כמתרחשת לאורךארבעה צירים: ציר ההפנמה וההכלה, ציר הסימבוליזציה, ציר התפתחות העצמי וצירהדיפרנציאציה-אינדיבידואציה. כל הצירים הללו מתפתחים במקביל וחשובים באותה מידהבשלב המתקדם.
הצירים שתוארו לעיל פועלים במקביל ומחזקים האחד אתהשני.ככל שהמשתתפים מתנסים יותר בשיתוף ובקבלה, אך גם בדחייהמסוימת, גדלה והולכת יכלתם להכיל חרדות חברתיות ומועקות רגשיות, ולשמוע גם מסריםבלתי אהודים ובלתי נעימים. במקביל - הפגיעות הנרקיסיסטית בקבוצה יורדת, ובאופןמעגלי מעמיק הדיאלוג האישי, הרגשי והבין-אישי.
מעניין לראות כי שניים מתוך הצירים שתיארנו,אינדיבידואציה מול התפתחות העצמי, נחשבים בספרות המקצועית כמשלימים זה אתזה.
ציר האינדיבידואציה המודגש בתיאוריות יחסי אובייקטומוצא ביטוי אצל מאהלר (25) בתחום האינדיבידואלי ומקנזי וליבסלי (4) בתחום הקבוצתי,והציר הנרציסטי של התפתחות העצמי והזולת-עצמי המתואר אצל קוהוט (26). שניהם מקביליםלשתי גישות מטה-פסיכולוגיות המדברות על התפתחות האדם לכיוון של אינדיבידואציה (The capacity to be alone) לעומתהתפתחות האדם בכיוון של יחסים מפותחים עם הזולת. בציר הראשון ניתן לצפות שככלשהיחיד או הקבוצה יתפתחו - מידת הנפרדות (differentiation) שלהם תגדל, ובהתאם לכך היכולת לראות גם את האחר כנפרדוכבעל צרכים ורגשות משלו. אי-לכך עיוותי המציאות במצב בשל זה קטנים (מאחר והשנינתפס כפי שהוא ולא כחלק מהעצמי), והיחיד מסוגל לראות את עצמו כייחודי, ללא הצורךלהתמזג עם האחר. בציר השני (הנרציסטי) ניתן לצפות שהתפתחות תהיה מלווה בהבשלה שליחסים בכיוון של עמידה בתסכול, יותר אפשרות לאמפטיה, ופחות פגיעות נרציסטית. למרותששני הצירים נראים מוציאים זה את זה, אנחנו טוענים (בהמשך לקוהוט) שהם קיימיםבמקביל. לדעתנו, קבוצה בשלב המתקדם צריכה להכיל אלמנטים התפתחותיים בשני הציריםהמקבילים הללו.
למרות האמור לעיל, לא כל התיאוריות מסכימות על כךשהקבוצה מתפתחת בשלבים מסודרים. ביון (27) למשל, מזהה בקבוצה שתי אפשרויות של חויהוהתנהגות: האחת - קבוצת "הנחות בסיסיות", והשניה - "קבוצת עבודה". ב"קבוצת העבודה -על פי ביון - ישנם מאפיינים שיכולים להיות קשורים ל"קבוצה בשלב מתקדם", במונחיהמאמר הנוכחי: קבוצת העבודה מקבילה, במובן מסויים, לאגו. היא מכוונת למטרה, ופועלתבאפקטיביות, היא מעבדת נכון פנטזיות הנובעות מתהליכי העברה, ואינה נשלטת על ידן;היא מסוגלת לשאת תסכול ולהכיל חרדות, במקום לבסס הגנות. למרות זאת אין ביון רואה אתשתי האפשרויות האלה כמסודרות בשלבים עוקבים. תיאורו מתאים יותר לנדנדה מתמדת ביןשתי אפשרויות אלה, או אף לבו-זמניות שלהן.
ביון (28) במאמרו "הערות על זיכרונות ומשאלות",ממליץ למטפל להימנע ממשאלות לגבי 'ריפוי' ולגבי 'תוצאות'. 'התקדמות' - לדעתו -יכולה להימדד רק בגיוון ובריבוי של מצבי רוח, רגשות, ועמדות הנצפות בכל מפגש. ניתןלהבין מדבריו כי התחזית לגבי התפתחות הטיפול - ואנו מכלילים זאת גם לגבי התפתחותהטיפול הקבוצתי - אינה אלא ביטוי של משאלה של המנחה המטפל לגבי הקבוצה. משאלה זועלולה להיות טעונה בתכנים בלתי מעובדים די הצורך של העברה נגדית. העברה נגדית כזועלולה להרחיק את המנחה ממפגש עם ההתרחשות בקבוצה כמות שהיא בכל רגע. התחזית עלולהלהפוך למחסום ליכולתו של המנחה לדעת את הקבוצה. יתר על כן - תחזית כזו עלולה להכבידעל הקבוצה ועל כל אחד מן המשתתפים לבחור את התנהגותו וחוויותיו מתוך חופש הדרוש לולתהליכי השינוי שלו. במילים אחרות: המנחה הפועל על פי תחזית של שלבי התפתחותהקבוצה, ומשתוקק להגיע לשלב המתקדם עלול להקשות על ביטויים שונים ולעודד אחרים עלפי אמונותיו המוקדמות. בכך עלולה להפגע הסביבה המאפשרת (ויניקוט, 21) הנחוצה כל כךלמשתתפים.
לאור השקפה זו מתעוררת שאלת היסוד: האם שלבי התפתחותהקבוצה, והשלב המתקדם בכללם אמנם קיימים במציאות הקבוצתית? האם ישנו מכנה משותףלתהליכים קבוצתיים בקבוצות שונות, או שמא הם קיימים בראשו של המנחה בלבד?
בעקבות סקירות של דיווחים רבים על תהליכים קבוצתייםבקבוצות שונות (1-6) נראה לנו כי ניתן להצביע על תופעות דומות שכיחות לאורך קבוצותשונות. עובדות אלה מאששות את הגישהלפיה קיים מסלול התפתחות לקבוצה,וכי קיימים בו שלבים מוכרים ומאופיינים במידה רבה, מעבר לתיאוריות שונות. אם כך -קיומו של שלב מתקדם בקבוצה אשר בו מגיעה הקבוצה למיצוי הפוטנציאל הטיפולי שלה מזמיןלמידה וחקירה מקצועית.
אנחנו סבורים כי הידע על מאפייני הקבוצה בשלב המתקדםתורם למנחה: כך יוכל להציב בפניו מטרות ריאליות להתקדמות, ליצור את התנאים המתאימיםכדי שהקבוצה תגיע לשלב זה. כמו כן יוכל המנחה - בעזרת ידע זה - לזהות את השלב כאשרהקבוצה נמצאת בו. ידע זה יכול להוות עבורו מעין מפה להתקדמות הקבוצתית.
עם זאת, האפשרות לפיה משאלות של העברה נגדית מכוונותאת המנחה לצפות להשתנות הקבוצה על פי שלבים מוגדרים מראש זקוקה לתשומת לב מדוקדקת.נראה לנו כי - באופן בלתי תלוי בהצטברות התצפיות האובייקטיביות על קבוצות שונות -תחזיתו של המנחה לגבי התפתחות הקבוצה צריכה להוות חומר חשוב להבנת עמדותיו המודעותוהבלתי מודעות כחלק מעבודתו האישית כאיש מקצוע. זאת - כדי לצמצם את האפשרות שעמדותאלה יפגעו בתועלת הטיפולית בקבוצה.
ועוד בנושא העברה נגדית: עצם התפתחותה של הקבוצה אלהשלב המתקדם עשויה לעורר תגובות של העברה נגדית. הישירות בפניה למנחה, וכן הירידהבעיוותי ההעברה כלפיו, יוצרות אתגר הנחייתי, ופעמים רבות יש בכוחם של תהליכים אלהלחשוף עמדות של העברה נגדית: המנחה יכול לגלות כמה קשה לפעמים לפגוש גילוי לב כלפיו (הן ביטויי ביקורת והסתייגות, והן ביטויי קרבה ואהבה), או התערבויות הנחייתיותיעילות מצד המשתתפים, או הארה על מוגבלות זו או אחרת בעמדותיו או בסגנונו. קנאה שלהמנחה בצמיחתם של המשתתפים, ובהישגיהם עלולה להביא אותו לאפשר פחות את התקדמותה שלהקבוצה ושל המשתתפים. כך למשל עלול המנחה המתקנא להתמקד בהתערבויותיו על מוטיביםאישיים וקבוצתיים השייכים לשלבים מוקדמים, ולנטות להתעלם מהתרחשויות המבטאותאינדיבידואציה ובשלות
עמדה של אידיאליזציה מצד המנחה כלפי השלב המתקדם,הרואה בשלב זה מעין "גן עדן" בו אין חיכוכים בינאישיים והתחרות נעלמת מן הקבוצה,יכולה להשאיר נושאים אלו מודחקים ולא מעובדים, כך שההתקדמות הקבוצתית תתעכב. מן הצדהשני - מוטיבציה להצלחה מהירה ו"מוכחת בשטח" של המנחה, יכולה לגרום לו לדחוף אתהקבוצה לעצמאות מדומה טרם זמן ולמנוע מהעצמי האמיתי להגיח.
שאלה נוספת שנשארה פתוחה היא האם יש אפשרות של נסיגהמהשלב המתקדם בקבוצה לאחר ששלב זה גובש והתבסס. אם כן, באילו תנאים הקבוצה עלולהליסוג מאוירת העבודה שהתפתחה לשלבים מוקדמים יותר.
כאמור,לא כל קבוצה מגיעה לשלב הנ"ל.נדרשים תנאים מסויימים כדי שהתפתחות זו תתאפשר: משך זמן, הרכב מתאים של משתתפים,יציבות של המסגרת, טיפול נכון של המנחה בכעסים ומרד קבוצתי, עיבוד טוב של ארועיםטראומטים והכרה של המנחה בהעברה הנגדית שלו.
נראה לנו כי השלב המתקדם הוא בפירוש הפיך. הקבוצהיכולה לסגת לשלבים קודמים כאשר התנאים הנחוצים אינם מסופקים עוד. בנוסף לכך ברצוננולהדגיש כי גם הוספת משתתפים חדשים לקבוצה קיימת עלולה להסיג את הקבוצה לשלביםקודמים. על פי חלק מהמאמרים (למשל יאלום 29) הוספת משתתף חדש מביאה לרגרסיה של כלהקבוצה. משתתף חדש אינו שותף, מטבע הדברים, להשתנות של הקבוצה לאורך זמן, ולעיצובתרבותה. ביחסי הגומלין שבין משתתף חדש לקבוצה קיימת עלולה להיווצר רגרסיה. הקבוצהחוזרת לפגוש את המשתתף שנוסף "באמצע הדרך". הוספה לא מבוקרת של משתתפים חדשיםעלולה, על-כן, למנוע מן הקבוצה להתקדם.
אין בידינו להציע פתרון מספק לנושא זה. מאידך נראהלנו כי תשומת לב מתאימה של המנחה בשני מובנים יכולה לצמצם את הרגרסיה הצפויה.ראשית, נראה לנו כי עדיף לבחור את המשתתפים המתווספים לקבוצה על פי התאמתם לשלבהמתקדם. כך למשל יתכן כי לקבוצה בשלב מתקדם מתאימים יותר משתתפים אשר נתונים פחותלרגרסיות קשות ומעכבות. שנית, בהתאם לתרבות הקבוצה בשלב הזה יתכן כי רצוי להקשיביותר לתחושותיהם של המשתתפים לגבי הוספת משתתפים חדשים בשלב זה.
מהו הקשר בין השלב המתקדם לבין סיום הקבוצה?כשהקבוצה מגיעה לרמת התפתחות ובשלות המתוארת במאמר, שאיפתו של המנחה תהיה, קרובלודאי, לשמר את הקבוצה במצב זה ככל שניתן. זאת כיון שבמצב זה מתאפשרת עבודהפסיכולוגית רבה יותר. נראה לנו כי שימור הקבוצה בשלב זה לאורך זמן הינו אפשרי.שביעות הרצון של המשתתפים מעבודת הקבוצה מהווה גורם אוטונומי ורב חשיבות למיצוימ מושך של השלב. עם זאת מעבר לשלב זה מתחילים תהליכי סיום ופרידה בלתי נמנעים. על פיסרביי (6) כל משתתף בזמנו מגיע למיצוי אישי של השתתפותו בקבוצה, מפנים את תועלתה,ועוזב. בקבוצה מוגבלת בזמן, שלב זה גם מצביע על התקרבות הסיום. נוצר, איפה קונפליקטבין הרצון להאריך את משך השלב המתקדם ככל שניתן, לבין הצורך להתחיל בעיבוד סיוםעבודתם של המשתתפים בקבוצה.יש מקום לבנות קריטריונים שיעזרו במעבר בין השלב המתקדם לסיום הקבוצה.
דף הבית
מאמרים