היבטים של הריקות - ניתוח של טיפול קבוצתי

 >>הצטרפו לטיפול קבוצתי !!!

>>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

 

היבטים של הריקות - ניתוח של טיפול קבוצתי

ניתוח תהליך קבוצה טיפולית פסיכולוגית במונחים של ריקות .

א ו ר י     צ ו ר ף
יועץ ארגוני ומנחה קבוצות

הקדמה – תחום העבודה והעניין שבה

עבודה זו תתמקד, בבדיקת הימצאותם של אלמנטים ועקרונות מתפיסת הריקות הבודהיסטית, במהלך העבודה עם קבוצה טיפולית מערבית. הכוונה לעקרונות בודהיסטים, אשר מיושמים, גם מבלי להכיר את הגישה הבודהיסטית ומבלי לכוון אליה.

ניתוח תהליך טיפול פסיכולוגי בקבוצה, המונחית על-ידי פסיכולוג מטפל, פרטני וקבוצתי, המתבצע במונחים בודהיסטיים של הריקות - יש משום אתגר ועניין רב. ניתן למצוא עניין אינטלקטואלי, בעצם היכולת לקרוא ולהבין במקביל תהליך, המתקיים דרך שני אופני מבט, השונים קטגורית זה מזה.

אלא שמעבר לעניין האינטלקטואלי, קיימת חשיבות רבה בעצם ביסוס אחת התזות המרכזיות בגישת הריקות, היינו שדבר והיפוכו קיימים בו זמנית. הווה אומר, כי במידה ונגלה התייחסויות בודהיסטיות עם דגש על הריקות, אצל מטפל שאין לו כל קשר ורקע בבודהיזם, נבין כי ללא כל קשר לבודהיזם, לכל דבר קיים גם היפוכו. מציאות אחת אינה קיימת בפני עצמה ואינה קבועה, אלא בהתהוות מותנית ומתמדת עם מציאות אחרת, ההפוכה ממנה. כל יש - נפשי, מושגי וחומרי, מותנה ומתנה את האחרים. אין אפוא, לא התחלה ולא סוף. המציאות מאופיינת בהיותה גם 'יש' כלשהו וגם היפוכו של אותו יש. המציאות אינה מאופיינת בברירה בין שתי אפשרויות, כלומר - או דבר זה, או דבר אחר. אם כן, מדובר במציאות סימולטאנית, תוך התהוות מעגלית והשתנות בלתי פוסקת.

השאלה המחקרית הינה: האם ניתן להבחין בטקסט הטיפולי הגלוי של הקבוצה, בגישה בודהיסטית עם דגש על הריקות? כלומר, האם מתגנבת גישה פרדיגמטית, השונה מהפרדיגמה השלטת בתהליך הטיפול המערבי? הכוונה לגישה פרדיגמטית שונה, אשר אינה נראית, אלא למי שמכיר את הפרדיגמה האחרת.

ההשערה היא, כי באופן בלתי מודע ובלתי מכוון, תהינה התייחסויות סמויות, המחזקות את גישת הריקות, אשר מאפיינת את הגישה הבודהיסטית. זאת גם אם במוצהר, נאמרים דברים הפוכים. במידה ונמצא בתהליך הפסיכולוגיסטי המערבי, גם גישות ותפיסות בודהיסטיות של ריקות, נאושש בכך את גישת הריקות. היינו, הכל מצוי בהתהוות מותנית ואנו לא בעולם של או – או, אלא של גם וגם. זאת משום שלפי תפיסת הריקות, לא יכולה להיות גישה פסיכולוגיסטית שאינה מכילה בתוכה, אפילו באופן בלתי מודע או מתוכנן, גישה ההפוכה לה.

בעבודה זו אנסה לחשוף מצב מרתק, שבו אנו מתבוננים על תופעה קבוצתית טיפולית, במשקפיים פרידגמטיות שונות. ננסה לגלות בקבוצה היבטים של גישת הריקות, של תפיסת עולם בודהיסטית וזאת מבלי שהמעורבים בדבר מודעים לכך. יש בכך מעין הצצה מעבר לוילון הפרדיגמה הפסיכולוגית המערבית, תוך ניסיון לגלות עולם שבמהות הווייתו הנו שונה.

1. הגישה הפסיכולוגית המערבית אל מול הגישה הבודהיסטית

1.1. עקרונות הגישה הפסיכולוגית המערבית

הנחת העבודה בקבוצה הטיפולית היא, שעל-ידי ניקוי העדשות שהאדם מביט בהן על העולם, הוא ישיג שקט שלווה והצלחה בחיים. העדשות, על-פי תפיסה זו, נזדהמו במהלך הילדות, מיחס ההורים, מהסיפור המשפחתי, מההתייחסויות הסביבתיות ועוד. כל אלה יוצרים את הסיפור האישי שהאדם מספר לעצמו. סיפור זה בדרך כלל, מעוות וחבלני - "הסיפור השקרי". העדשות ממשיכות להזדהם בהמשך החיים, בשל תשוקות ורצונות אישיים, שגם הם מושפעים מהסיפור האישי.

לאחר ניקוי העדשות, יוכל האדם להיות הוא עצמו. הוא יתחבר לכוחותיו האמיתיים וכן לצרכיו ורצונותיו האמיתיים. הוא יהיה מחובר ל"סיפור האמיתי" שלו ורק אז יוכל להשיג את אושרו בעולם, כאשר יחסיו עם האובייקטים החיצוניים לו ישתפרו. כלומר, על-ידי חיזוק האגו, העצמי, הסובייקט, ניתן להתקרב למימוש העצמי, תוך צמצום מרבי של הקונפליקטים.

הפסיכואנליזה החלה במהפכה שפרויד חולל, כאשר גילה את הלא מודע והתמקד במחולליו הנפשיים – היצרים, המיניות והתוקפנות.
המהפכה השניה התחוללה (בשלהי תקופתו של פרויד), עם הזרם הידוע בפסיכואנליזה כ"זרם יחסי אוביקט", מהפכה שהסיטה את תשומת הלב מן היצר אל הקשר, מן המשאלות הסמויות אל הצרכים המתוסכלים שלנו בתלות, באמון, ביכולת פנימית לוסות תחושת הערך שלנו. מהפכה זו החלה כבר בסוף חייו של פרויד, עם כתיבתה של מלאני קליין, שימת הדגש על תיקון "יחסי האוביקט" – כאשר האוביקט הוא דווקא ההורה הראשוני, בעיקר האם, וניסיון לחשוף את החסכים והעיוותים הבסיסיים שלנו באשר לעצמנו ולקשרים שלנו ולתת צ’נס חדש בתיקונם על ידי מטפל שהוא בעיקר קשוב ומהדהד".

בכל מקרה הגישה הפסיכולוגית, הן אצל פרויד והן אצל מלני קליין, רואה את מקור גלגוליו הנפשיים של האדם, לא בבחירה מודעת על-ידו, אלא בהשתלשלותם של מקרים נפשיים, אשר השפיעו על עיצוב נפשו. על-פי תפיסה זו, רוב הבעיות הנפשיות הינן תולדה של חוסר יכולת של ה'אני', לאזן בין כל גורמי הנפש, אשר "נפגמו" בעברו של המטופל. תפקידה של הפסיכואנליזה כשיטה טיפולית, הינו להפוך את הלא מודע למודע, ובדרך זו לשפר את יחסי האובייקט הנוכחיים של המטופל ולהשיג יכולת והקלה בחייו.

הפסיכואנליזה מגדירה את התיאוריה הפסיכולוגית בתוך גבולות "העולם הנאור, המדעי", בעוד שאת הרוחניות והמיסטיקה היא פוסלת כחוויה מיסטית. החוויה המיסטית, לטענת הגישה הפסיכואנליטית, נובעת מהיעדר רצף ליניארי בזמנים ואי-יכולת להתאים סיבה לתוצאה. אם כן, הפסיכואנליזה מנסה להכניס את האדם למסגרות של הגדרות מחשבתיות. זו גישה הפוכה מהשימוש בכוחות לא מנטאליים, אליהם מכוון הזן בודהיזם, לדוגמא. על פי הזן, דווקא ה'ידע' הוא זה שמרחיק אותנו מהאפשרות להיפתח אל תוך האמת המוחלטת המתרחשת בכל רגע נתון.

הגישה הפרוידיאנית מכילה מעין מודל רפואי מדעי, המטרה הינה יצירת סדר ויציבות, באמצעות הפיכת הבלתי-מודע למודע. התהליכים ליניאריים יש סיבה הקודמת לתוצאה. על-כן ההתרכזות הינה בעבר – "שם ואז". הגישה הפסיכולוגית המערבית עושה אבחנות ויוצרת קטגוריות, אשר על-פיהן מתבצע ניסיון להבין את המתרחש בנפש האדם ובדרך זו גם להוציאו מסבלו.

הפרדיגמה הפסיכולוגיסטית מניחה, שאנשים פועלים, על-מנת להשיג אהבה ותשומת לב. האגו שלנו מניח שאם נהיה חכמים יותר מאחרים, עשירים יותר וכיוצא באלה, לא נשאר בודדים. בפועל אנו פועלים מתוך חוסר הערכה עצמית, מהול בפחד נטישה. כתוצאה מכך נקלעים למעגל אינסופי של ריצוי, תחרותיות, תלות ושיעבוד רגשי. בכך אנו חושפים עצמנו לגחמות הזולת ונותרים לא מסופקים, נטולי אוטונומיה ושליטה פנימית. כל זאת רק כדי לנסות ולמצוא חן בעיני הזולת. התהליך הטיפולי מציב לעצמו מטרות לשחרור האדם מהתלות ומהשעבוד הרגשי, תוך ניתוח ויצירת ידע לגבי מעגל ריצוי זה וניסיון להבינו.

1.2. עקרונות הריקות בבודהיזם

גם בבודהיזם אנו מוצאים ניסיון לנקות את המשקפיים, אלא שאלה משקפיים שונים לחלוטין. המטרה בניקוי המשקפיים בבודהיזם, הינה לגרום לאדם שיראה, יחוש, יחווה ויבין, שכל עולם האובייקטים הנו פרי ההסתכלות המעוותת שלו. כלומר שאין זה אלא סוג של תעתוע. עצם בניית ה'עצמי' כסובייקט נפרד וקבוע, הינו העיוות הגדול והמרכזי בתפיסה. אם כן, אפוא, הגישה הבודהיסטית מנסה לבטל את מושג האגו, לטשטש את גבולותיו, ובכך להשיג ביטול סבלו ומכאוביו של האדם. כאשר יחדל האדם מתפיסת ה'אני' הסובייקטיבי, הנפרד מהסובב האובייקטיבי, לא יהיה עוד נושא ולא נשוא לסבל. יהא זה מצב, שבו יזכה האדם לשקט, שלווה, אושר והארה.

נאגרגו'נה מתבונן על העמדות הפילוסופיות שרווחות בזמנו (המאה השנייה לספירה) ומוכיח, לשיטתו, שכולן ריקות. כל העצמים, המושגים והאבחנות, אינם עומדים בפני עצמם ובקביעות, אלא כולם מצויים בתלות הדדית. הוא מראה כי לא קיימים יחסי סיבה – תוצאה וגם לא יחסי זמן. אם קיום העתיד וההווה נשענים על קיום העבר, כלומר שהעתיד היה כבר בעבר, שאם לא כן - כיצד ומהיכן נולד משהו עתידי שלא היה קודם לכן? היינו, מושגי העבר, ההווה והעתיד, ריקים מקיום עצמי וקבוע, ומכאן שהם מושגים ריקים. כך לגבי כל מושג וכל תופעה. בחינה לעומק של הדברים, תוכיח שהם חסרי משמעות. כלומר, ניווכח שהדברים ריקים מקיום עצמי וקבוע. המילים תלויות במילים אחרות, השפה אינה יכולה להיפרד מהמבנה שלה ואינה יכולה לשרת את האמת. סיבה ותוצאה הינם סימולטניים. אנו נדע על הסיבה, רק כאשר תהיה תוצאה. אין סיבה העומדת בפני עצמה. ומשמעות הדבר - כל אחד ממושגים אלה, שבני-אדם המציאו, ריק מתוכן עצמי.

בבודהיזם מאמינים שבכל אדם טמון הפוטנציאל והדחף להגיע לשלמות. פוטנציאל זה מופק ממודעות והערכה לחוויות החיים הפשוטות ביותר. החכמה מגיעה מהחלל הריק, חסר שם וחסר הגדרה. זה מודל רב כיווני ושאינו ליניארי - התהוות מותנית ולא סיבה ותוצאה. לכן, רק כאשר יצליח האדם לראות את הדברים נכוחה, כפי שהם, מעבר לייצוגים שלהם, יתבטלו מאליהם קשייו וסבלו.

האדם הקשוב לעולם ולדקויות הקיום שבו, למד על היותו חי בתוך ומתוך תלות גומלין והכרה שהכל משתנה בעולם. לחוות ולחיות את העולם ואת עצמי בדרך זו, היא דרך החמלה. זאת מכיוון שהכל, מהנמלה ועד החבר והאויב, מהווה יחידה אורגנית שלמה התלויה בקשר שבין מכלול הפרטים. כל רגע הוא לעולם הראשון והאחרון, ואין אמת אחרת הנעלה יותר מההווה. העבר כבר מת. העתיד עדיין לא הגיע. כל מה שיש לאדם זה את הכאן ועכשיו. הקשב המדויק מלמד שהכל בר חלוף ורק מי שמודע לכך, עשוי ליהנות מההווה. רק היכולת להיות בתוך ההתרחשות האינסופית, במכלול, הופך את החיים לדבר כפי שהוא. זה אפשרי, רק כאשר אין מוטלים מושגים ומהויות נפרדים על דברים שונים. ההכרה בכך מעניקה לנו את צלילות הדעת. היכולת להתבונן ולחיות את המגע הישיר עם הדברים מרגע לרגע, ללא מילים וללא שיפוטיות – זו השתוות הנפש, ה-Mindfulness. הראייה המתעתעת היא זו, הרואה את העולם דרך מושגים ומהויות נפרדות. ראייה זו מבינה את ההתרחשויות באמצעות ניתוחים של סיבה ותוצאה ליניאריים ועל-כן יוצרת עיוות ואשליה לגבי המציאות. היא יוצרת תמונות מנטאליות שגויות המעוררות ומוזנות מפחד, תשוקה, איבה, געגוע ואשם. סבל זה מוזן מתעתוע המחשבות, ומכך שאנו מעמיסים על המציאות כפי שהיא, את דרך החשיבה השגויה שלנו, המזינה את עצמה שוב ושוב.

ביקו אמארו משרטט את ה'ריק' כמצב בלתי מושגי, לא וורבלי, שהוא לעצמו מצב עילאי, מחשבה טהורה, אמת מוחלטת ומותנית. זאת בניגוד לאמת היחסית, היומיומית, שאליה אנו מתייחסים והיא בלתי מותנית ועומדת בפני עצמה. האמת המוחלטת מתרחשת בכל רגע נתון, במצבים חווייתיים, שלא ניתן לתאר או להגדיר אותם בקטגוריות ובמסגרות. דווקא מצבי נטישה מלאה של ה'עצמי' ושל ה'אני', כגון מצבי אהבה והתמזגות באדם האחר – דווקא אז כשטושטשו הגבולות, מגיעים לשלמות ולאושר הנעלה.

תמצית ה'ריק', על-פי אמארו, כאשר התודעה שלנו ריקה מחשיבה דואליסטית ומבדילה, ובעת שאין אבחנה בין סובייקט לאובייקט, בין עצמנו לשאר העולם. רק אז ניתן לראות את הדברים בככותם. הריק הוא ריק מקיום עצמי וקביעות. זיהוי האובייקטים כקבועים ונפרדים, מוביל להזדהות אתם ויצירת ההתייחסות 'שלי' ו'אני' לעומת 'שלך' ו'אתה' ולהיאחזות בהם. היאחזות זו מובילה לקונפליקטים ולהפרעת השקט וטוהר התודעה .
השפה מפרידה בין דברים וגורמת לנו להלביש על המציאות מה שאין בה. אנו מאמינים בתסריטים הפנימיים שאנו יוצרים ולא מגיבים על העולם והאמת כפי שהיא, אלא לתסריט על העולם. המוחלט יופיע רק במעשה ולא במילים. הבודהיזם מנסה להפוך את הידיעה והמחשבה לחוויה - מה שיאפשר נגיעה בדברים כהוויתם. תודעתנו מסווגת, נותנת שמות ומושגים וגם ערכים לדברים. הרגש שלנו מופעל ומנותב כלפי אותם מושגים שאנחנו המצאנו, אשר ריקים למעשה מקיום עצמי. כך נוצר התעתוע של האדם בעולם.

1.3. הדמיון והשוני

לשתי הגישות מטרות דומות – להקל על סבלו של האדם. הקלה זו תביא בהכרח לשיפור אושרו. אך למרות שמטרותיהן של שתי הגישות דומות, ההבדל בין הגישות עצמן עמוק ומהותי. מקורו של השוני בגישה פילוסופית שונה, לגבי מהות העולם והאדם. השוני בולט בהבנת מקור הסבל, ומכאן דרכי ההתמודדות אתו.

תמציתו של בסיס הדמיון והשוני בין שתי הגישות, מובא אצל פלד, הקובעת כי:
למעשה עבור הבודהיסטים האובייקט נוצר כתוצאה מהיצר. ההשתוקקות מלווה את פעילות הסקאנדהות, ובו ברגע שתשומת הלב וזיכרון נכנסים לתמונה, הופך הרושם החושי לאובייקט- לעצם לכיד הנתפס כבעל קיום עצמי. כך שמהותו של האובייקט אינה נפרדת מהפעילות התפיסתית הכוללת. כלומר צרוף פעילות הסקאנדהות, מייצר תחושה סובייקטיבית של אובייקט- שהיא אשלייתית.
גם תאוריית חמש הסקנדהות וגם תאוריית הדחף של פרויד, מתארות את הדחף לסיפוק או השתוקקות – כבסיס היחסים שבין סובייקט לאובייקט. האובייקט מטרתו סיפוק צורכי האדם לעונג ומניעת כאב. אלא שבעוד אצל פרויד כשר האחיזה של הליבידו באובייקטים המספקים –הוא אמת מידה לתקינות נפשית, הרי בבודהיזם האחיזה באובייקט המספק – היא מקור הסבל האנושי.(דגש שלי)

תודעת הרפלקסיה על פעילויות מנטליות ואחרות ... היא מקור אשליית ה'אני'. תוצר התודעה שאותו מכנה פרויד 'אני' ופועל לחזקו, הינו מה שהבודהיזם מכנה "אשליית האני" ופועל להחלישו. במערב, כאמור, כיוון הפעולה ה"טיפולית", הינו חיזוק האגו והסובייקט, מתוך אמונה שכך הוא יתמודד טוב יותר עם האובייקטים המאיימים והמענגים. ככל שהסובייקט קרוב יותר לעצמו, כך יפעל נכון יותר, אפקטיבי יותר ובאופן מוצלח יותר, כלפי העולם החיצון, היינו האובייקטים המקיפים אותו.

הבודהיזם דוגל בהפך מכך. לטענת הבודהיזם, החלשת האגו ויצירת החוויה ולא ההתבוננות בה מבחוץ, היא שתוביל לשחרור. הדרך לכך היא נתינת מקום לאין סוף, לבלתי מוגדר, ולבלתי ידוע לצמוח, לחוות את ההשתוממות, הפליאה וההתפעלות הלא מוגדרת בגבולות. כיוון הפעולה הבודהיסטי, שבבסיסו הריקות, מנסה להגדיר מחדש את המצב כולו. אין כאן ניסיון לטיפול בפרט זה או אחר, אלא אמירה חדשה, רבת עוצמה ואוניברסאלית, הקובעת כי אין מצב של סובייקט-אובייקט, וראיית הדברים במונחים של הבחנה כזו - היא מקור הסבל. על-כן, כל אותו סבל הנובע מראיה כזו של הדברים, בסיסו באשליה.

אם נחשוף ונבטל את האשליה, נגיע אל חוויית האינות לגבי ה"אני" ותובנת ההתהוות המותנית. אז כל צורת הסתכלותנו על העולם תשתנה ובסיס הסבל ימוג. לא יהיה עוד מי שישא אותו. רק כיבוד הרגע, מעניק לדברים משמעות כפי שהם, היינו האמת בככותה, כפי שהיא נקייה מעיוותי החשיבה האנושיים, על-פי הבודהיזם. לשם כך נדרש חופש מזיכרון, מתשוקות, מהבנה או מידע. צריך להינתק מהזיכרון והתשוקה על-מנת לתת מקום לנוכחות. הריקות משמרת את ההשתוממות והפליאה ואינה מעוניינת לכסות עליהם על-ידי ידע והבנה.

הגישה המערבית שונה. זו גישת 'עשה', שעל פיה, אם יש בעיה, נטפל ונפתור אותה במסגרת הפרדיגמה. מקור הבעיה "בסיפור השקרי", הנובע מעברנו. שם פגעו באגו שלנו, תסכלו אותו, עיוותו אותו - והמטפל יתקן זאת באמצעות חיזוק האגו והשגת הבנה ומידע על הגורמים למצב הדברים. אין ניסיון לבחון את הפרדיגמה עצמה, אלא לפתור בעיות במסגרת הפרדיגמה.

הגישה הבודהיסטית, מייצרת פרדיגמה שונה לחלוטין בהסתכלות על העולם ועל האדם. הסתכלות זו שומטת את השטיח מתחת לרגלי בעיית הסבל האנושי. הסבל הינו אשליה. הוא נובע מצורת הסתכלות פרדיגמטית שגויה ואשלייתית. אם נשנה את תעתועי הסתכלות אלה, יעלם מאליו גם הסבל . אין כאן התגייסות לטיפול פרטני בסבל, שהרי כל טיפול כזה, גם אם יעלה יפה, מיד ישוב ויפרוץ במקרה אחר. בבודהיזם קיים מבט אוניברסאלי, אשר יאפשר באחת, שחרור לכל מי שיחווה אותו. לא השמש סובבת סביב כדור הארץ, אלא כדור הארץ סביב השמש ומאחר וכך, כל התיאוריות שהתפתחו מתוך ההנחה הראשונה, קורסות.

יוצא אפוא, כי קיימת סתירה מהותית בין הגישה הטיפולית המערבית לזו הבודהיסטית, בכמה מובנים :
המערבית _ הבודהיסטית
עשייה כלפי הבעיה להיות ,להימצא
מילים חוויה
פיתוח סיפור אישי ביטול סיפור אישי
תובנות תחושות
באמצעות אחרים לבד
חיזוק האגו-הסובייקט ביטול האגו והסובייקט
יצירת הפרדה 'אני' – 'עולם' טשטוש ההפרדה כלפי 'העולם'
שחזור העבר ושינוי החוויה כלפיו אי התייחסות לעבר
בניית בסיס לעתיד אי התייחסות לעתיד
שם ואז כאן ועכשיו
סובייקט אובייקט, עולם דיכוטומי מכלול אורגני, נטול הבחנות סובייקט אובייקט

על פי הגישה הבודהיסטית ה"מחלות" האנושיות היסודיות הן - התעתוע, האיבה וההצמדות. בבסיס כל שלש הרעות הללו - ההשתוקקות. לחיות את הדברים בככותם, היינו כפי שהם, משמעותו להימנע משלוש הרעות הללו ולחוות את הריקות, ובכך לנטרל את מקורות ההשתוקקות. גם בגישה הטיפולית המערבית ניתן לאמר שקיימת מטרה להימנע (בין היתר) מתעתוע, מאיבה ומהצמדות, אלא שהתעתוע כפי שראינו, מקורותיו שונים לחלוטין. האיבה נובעת דווקא מהחלשת האגו, על כן יש לחזקו. ההצמדות, אשר קשורה למושגי ה'שלי' וה'עצמי', זוכה לחיזוק גם כן. יוצא אם כן, שמטרות דומות לשחרור האדם מסבלו, מטופלות על ידי שתי הגישות בצורה הפוכה, בשל תפיסות עולם הופכיות. על פי הגישה הבודהיסטית של ריקות, הטיפול הפסיכולוגי המערבי, עשוי דווקא להעצים את בעיית הסבל ואת מקורותיו.
2. הטיפול הפסיכולוגי הקבוצתי

2.1. נתוני הרקע של הסיפור הטיפולי

להלן יתואר ניתוח של תהליך טיפול פסיכולוגי קבוצתי, כפי שנצפה וצותת על-ידי העיתונאי פול סולוטרוף, אשר קיבל את רשותו של המטפל ושל חברי הקבוצה. יתרונו של הדיווח, שהצופה משמש בו כמצלמה המתארת הן את התכנים שעולים בפגישות והן את ה"צבע" – סדר הישיבה, המקום, מראה המשתתפים, תגובותיהם הלא מילוליות, האקלים וכיוצא באלה. כמו כן הוא מראיין את המשתתפים מחוץ לקבוצה ומאפשר פרספקטיבה נוספת. המטפל הנו פסיכופרמקולוג, המופיע בספר בשם צ'רלס לייטון. הוא מטפל ידוע בארה"ב, אשר פעל הן בצורה פרטנית והן בטיפולים קבוצתיים עם אותם האנשים. הקבוצה נפגשה משך עשרה חודשים, עם הפסקה בקיץ ,1997 בניו- יורק .

בפרק זה ייערך ניתוח טקסטואלי מתוך הספר, המתאר את ההתפתחות בקבוצה ובמקביל, ננסה לנתח קטעים במגמה לאתר את הגישות השונות, הן זו המוצהרת המערבית והן זו הלאטנטית הבודהיסטית, במידה ואכן קיימת.

כאמור, המנחה הנו פסיכולוג קליני שעבד אישית עם כל משתתף מספר חודשים קודם שהתקיימה הסדנא. הרוב מבין ששת המטופלים, מקבלים תרופות ממשפחת הפרוזק או אחרות. אין מדובר באנשים חולים או כאלה שהיו מאושפזים. כל המטופלים נמנים על המעמד החברתי הבינוני-גבוה, עובדים ומצליחים. עם זאת, כולם במשבר. הם מייצגים חתך אוכלוסייה, המאפיין את הלבנים במעמד זה בניו יורק. הקשיים המתוארים, שבהם מטפלת הקבוצה, נתפסים כמאפיינים של תרבות מערבית "צפונית". גם מחבר הספר עצמו, השתתף בקבוצה של חמישה מטופלים אצל אותו פסיכיאטר והספר נפתח בפרולוג, המזכיר דברים מקבוצתו של המחבר. המוטיבים העיקריים בהם עוסקת הקבוצה הם: מקור הסבל, האושר כיעד הפיתרון וכן "הסיפור האמיתי" אל מול "הסיפור השקרי".

2.2. המוטיבים העיקריים בטיפול

2.2.1. מקור הסבל

הדרך להגיע לפיתרונה של בעיה, עוברת דרך מקורותיה. בטיפול הפסיכולוגי, שבו מגיעים לטיפול אנשים שנשמתם פצועה, יש לעמוד על מקור הכאב. לייטון מנסה לסייע למטופליו להתמודד עם כאביהם.
הוא, לייטון , ערך לנו היכרות עם גופנו המוזנח ועם פצעינו ומשאלותינו. הוא לימד אותנו דברים רבים, אבל בעיקר להקשיב לעצמנו, להחליש את ההמולה התמידית שבראשנו ולהקשיב ללחישתו של האני האמיתי שלנו.
ה'אני האמיתי' – זו הנחת העבודה. רוצה לומר - יש 'אני' ויש 'אני אמיתי', אשר ממוסך על-ידי פצעינו ומשאלות לב ותשוקות. ההישג הטיפולי הגדול הוא לחבור אליו מבעד לכל המסכים. ומהם אותם מסכים? זאת מפרט לייטון, כאשר בשלב מאוחר יותר נלמד על סיבות בנייתם של המסכים:
חמישתכם כבר ניסיתם הכל מין, אוכל, סמים, וכו' וראיתם שהם מייצרים יותר אומללות מכפי שהם מעלימים. אלו לא חיים. כי עכשיו נוסף על הכאב שניסיתם לשתק, יש לכם אולקוס שנוצר מאלכוהול... אלו לא חיים אלו סמי הרדמה לחיים האמיתיים.

בדבריו אלה של לייטון, ניתן למצוא דמיון רב לתפיסת הסבל הבודהיסטית, העוסקת רבות בהשתוקקות, בצמא ובהיאחזות בדבר, כאילו האובייקטים השונים, הם אלה שיגאלו אותנו. אותה נהייה אחר התשוקות והרכושנות ההישגית של אותם אובייקטים, באמצעותם מנסה האדם לחוות את העצמי שלו, מאכזבים שוב ושוב. כבר בפתיחתו של הספר, אם כן, מצטט המחבר את לייטון הרואה בהשתוקקות לאובייקטים מקור הסבל. הפילוסופיה הבודהיסטית הייתה מאמצת גישה זו. מהי, אם-כן, הדרך לבנות את האני האמיתי? לייטון בוחן את האושר.

2.2.2. האושר ככיוון לפיתרון

האושר, אומר לייטון, נתפס בתרבותנו כמשהו סביל , תמונה של אוהבים בשדה פרחים. אבל האושר בעצם מורכב מעשיה, מעבודה על כך שמשהו יהיה מלא משמעות ותשוקה - מערכת יחסים, ציור, יצירה. במצב הזה של היצירה האדם נתון בהתעלות, הגוף כאילו לא קיים, הוא מתעלה למקום אחר במעשה החושני של הבעה. הגוף והנפש-המוח מסונכרנים כל-כך זה עם זה, עד שהאדם אינו מודע אפילו לקיומו. בזה טמון זרעו של ה'אני' האמיתי.
אם נבחן את דבריו של לייטון, בייחוד את הסיפא של דבריו, הרי שנמצא תאור בודהיסטי. הוא מגדיר את ה'אני' בהיותו לא 'אני'. יש בדבריו חיבור טוטאלי של הסובייקט והאובייקט. נוצר מצב של התעלות כמו באקסטזה מינית, כאשר איבוד ה'אני' העצמי מהווה את שיא האושר. מדובר במצב חסר הגדרה, לא מומשג, שבו קיימת ריקות, המלאה בהוויה העכשווית עצמה. ובו בזמן הוא קורא למצב זה 'אני' אמיתי, כאילו קשה לו להיפרד מהמושג. מאידך גיסא, יתכן וכך קל לו יותר, "למכור" את התפיסה הזו למטופליו.

מקור השינוי. בטחונו של לייטון בנו (מספר המחבר על ההתנסות בקבוצה שלו) והכבוד שרחש לנו, הם שיצרו את התחושה שאפשר לשפר את החיים ולמצוא להם משמעות. לא משנה עד כמה עגום סיפור העבר שלנו. השלווה הגמישה שלו לימדה אותנו יותר מכל.

מה שמתברר הוא, שהאנרגיה, צורת ההתייחסות, החמלה, הכבוד וכיוצא באלו התייחסויות שאינן מילוליות, הן האפקטיביות ביותר. באופן פראדוכסאלי, למרות שהסדנא יוצרת אינטראקציה מילולית, כל המילים הנשמעות במהלך הסדנא, ובכללן ניתוח התנהגויות המשתתפים וחקירת עברם המשפחתי והשפעתו על תפקודם – כל אלה מתגמדים ליד המסר שאינו מילולי, שהמשתתף חש מצדו של המטפל. בסדנא זורמת אנרגיה שאינה מתוכננת או ממושגת, לא תיאורטית ולא תבונית, אלא ההוויה הבין-אישית, היא זו שיצרה את ההשפעה החזקה יותר על המשתתפים.
שוב ניתן לזהות קירבה רבה לגישה הבודהיסטית ולמושגים והייצוגים של הריקות. מה שבאמת משפיע על המשתתפים, אלה דברים שאינם ניתנים להגדרה ולייצוג תבוני, אלה האנרגיות, ההתייחסות והאווירה. כלומר, סוג של הלך נפש ולא סוג של פעולה, סוג של כוונה ולא סוג של עשייה ואמירה מסוימת. התחושה המוקנית למטופלים, היא זו שקובעת בסופו של דבר את תוצאת הטיפול. מה שאנו למדים, ש'אתה' ו'אני' – שנינו חלק מאותו המצב המושפע ומשפיע עלינו. כך נוצרת החמלה והמשמעות בחיי האנשים. מההיבט הזה, זו גישה בודהיסטית קלאסית.

2.2.3. הסיפור האמיתי והסיפור השקרי

ימים אחדים קודם שהסדנא עומדת להתחיל, יושב לייטון עם המחבר ומנסה להציג לפניו את תפיסת עולמו הטיפולית.
כולנו מתחילים כדמויות בסיפורם של אחרים, הוא טוען. מרגע הלידה האמא, האבא, המשפחה אחר כך החברים ביה"ס וכו", כולם נדחקים עם דרישות ושיפוטים, לכולם יש דעות מוצקות מי אנחנו וכיצד עלינו לנהוג.

בדרך זו נבנה ה'אני' ודימוי ה'אני' על-ידי הסביבה. כך נוצרות "אמיתות" כלפינו וכך נוצרים המושגים לתוכם אנו נוצרים.
מהאמא אנו זוכים או לאוכל וחיוכים או למניעתו, כך אנו כתינוקות חושבים על קיומן של שתי נשים שונות, אנחנו לומדים לעשות מניפולציות על מנת להפעיל את האם הטובה. כשזה לא עוזר – אנו מתחילים לפתח את ה"סיפור השקרי". מתנהגים בצורה אחת, אך אוכלים את הלב או נעשים אלימים בשל רצוננו לפתח כיוון אחר. "הסיפור השקרי" עוזר לנו לברוח מתחושת הבושה – זה הכאב הגדול ביותר ממנו האדם רוצה להימנע. מכל הכאבים – פרידה, אובדן, כאב גופני – תחושת ההשפלה היא הקשה ביותר, ועל-מנת להימנע ממנה מפתחים שקר פנימי. בחקירה מדוקדקת מתגלים שני נושאים מרכזיים: גבולות ה"סיפור האמיתי" וה"סיפור השקרי". המעבר מהסיפור השקרי לאמיתי דורש תמיכה ולחץ מבחוץ על-ידי הקבוצה והמנחה. כך מגדיר בעצם לייטון את מטרת הקבוצה ותפקיד המטפל.

כדוגמא ניתן לבחון את סיפורה של שרה.
שרה מתערבת בשיחה [מפגש שני] ואומרת "אני כאן לא בגלל משהו שקרה לי אלא בגלל משהו שלא קרה לי. אני בת 37, הייתי רוצה להיות נשואה עם ילדים. אין לי אפילו חבר". שותה מים, מחליקה את פתח חולצתה ומתארת את קשייה. היא עורכת אופנה במגזין מפואר לנשים. עובדת המון ."אני יודעת", היא ממשיכה, "שיש גברים טובים –אבל הם כולם נשואים". חברי הקבוצה מחייכים ומהנהנים ראשם בהזדהות, נימה של עצבות יש בדבריה. נימה אשר מומתקת מהעובדה שזו שרה, אשה יפה ואינטלגנטית. "השאלה האם יש משהו שאני עושה המבריח את הגברים?".
שניות של שתיקה, ולייטון מיד מפר אותה ואומר:
"בראוו...זה היה מופת של בהירות..." ושרה ממשיכה ואומרת שהיא מפחדת להיות "רווקת אופנה זקנה". לייטון: "גם את זה אמרת יפה...".

ובכן לייטון מעודד את שרה לבטא את הכאב, אך מונע ממנה להישאר איתו ולו רגע אחד. הוא נותן לה ציונים על בהירות, על יופי הביטוי ואינו נוגע כלל באלמנטים הרגשיים. מיד הוא ממשיך ומבקש משרה שתספר על הוריה. היא מסתייגת אך לבסוף מספרת. למרות שהיא כבר "נראתה כמו תלמידה בכיתה וכמו ילדה קטנה ".

לייטון: "המשימה שלנו לחבר את שרה לרגשותיה בנוגע למשפחתה. בכל הנוגע לאביה, היא הייתה חייבת להכניס רגשותיה לקופסא - שם נמצא ה'אני' שהיא הותירה מאחור. רק אם נוציא אותו משם גברים יוכלו להתקרב אליה ... את חשה אימה מפגיעה נוספת של גבר, ולכן קשה לזכות באמונך..."
מאוחר יותר הוא ממליץ על יצירת קשר מחודש עם האב, להתעמת אתו, עד להשלמה והבנה מלאה, כתנאי לבניה מחודשת של ה'אני'.

ובכן יש לפנינו תפיסת עולם פרוידיאנית, המניחה שה'אני' יצר הדחקות בילדות ובנערות בבית, הפוגעות בתפקודו של הבוגר. המטרה להתחבר ל'אני' האמיתי שנזנח בגיל צעיר. לייטון מתעלם כעת מכל מה שאמר קודם לכן על הדרך להשגת האושר, המאופיינת בביטול ההפרדה של סובייקט – אובייקט, כל זאת דחק לייטון לקרן זוית.

בתפיסה הפסיכולוגיסטית, אותה מבטא לייטון בבירור, כאן ובהמשך, לאורך כל הסדנא - יש אב רע, שגרם לבתו להתנתקות, לריחוק ולחשדנות כלפי גברים. תפיסה דטרמיניסטית תוך קביעה שהכל נובע ממקור אחד. גישה סטטית, שאין בה דינאמיקה ולא השפעות הדדיות, הכל קפא לפני שנים וכל העיסוק הוא במה שהיה ולא בחווית הכאב עצמה, כפי שהיא קיימת כעת בנפשו של האדם.

לייטון מוביל גישה דואלית חזקה של "אני בסדר האחרים לא בסדר". הוא מנסה לחזק זהות עצמית קבועה ונפרדת, שמצויה היכן שהוא במעמקי הנשמה, אשר נמנעת מלהיחשף ולצאת לאור, בשל אובייקט רע חיצון. משתמע אפוא, כי על פי לייטון, מטרתו של הטיפול הנפשי הינה לחזק את העצמיות והנבדלות. החיבור ל"סיפור האמיתי", משמעותו יצירת נפרדות מעולם האובייקטים, האנשים וההתרחשויות, החיצוניות לפרט. בכך מבטא לייטון ניגוד מוחלט לתפיסת הריקות. אם קודם ניתן היה לפגוש בדבריו התייחסות בודהיסטית די מובהקת, הרי עתה, בשעת הטיפול עצמו, נמצא כיוון שונה לחלוטין מהצהרותיו אלו. לייטון לא נפרד מה'אני' הוא מנסה לאוששו.

ברפרטואר הבודהיסטי ובתפיסת הריקות, כלל לא קיים תהליך ההתפתחותי-פסיכולוגי. בגישה זו לא קיים תהליך של יצירת העצמיות, בין אם הוא שקרי ובין שאינו שקרי. נהפוך הוא. התפיסה המזהה את ה'עצמי', כנבנה לאורם של אובייקטים חיצוניים, היא הסיפור השקרי, כלומר התעתוע. בהיותה בנויה על הגישה של סובייקט, העומד מחוץ לאובייקטים הסובבים אותו ומשתוקק להיות בסדר כלפיהם. אם כן, הפרדיגמה החשיבתית המערבית עצמה היא מקור הסבל ולא מערך היחסים שבתוך הפרדיגמה.

3. ניתוח סוגיות מרכזיות בתהליך הטיפולי

3.1. ראשית התהוותה של הקבוצה הטיפולית

תיאור הקבוצה מתחיל מההתארגנות במקום. הגעת האנשים, סדר הישיבה, המפגש עם לייטון ונקודת המוצא שלו.
האנשים נאספים למשרדו של לייטון , ביום חורף קשה מאוד. לאט לאט מגיעים כל הששה. הכסאות מסודרים בצורת יהלום חלקם מתיישבים באופן שפחות יבלטו אחרים להפך .
לייטון מברך על איכות האנשים שבקבוצה ומאתגר אותם שהם צריכים ויכולים לכן להגיע להישגים רבים. הם, כך הוא אומר, כולם עקשנים ומוכשרים, אנשים שבחרו חיים שונים מהוריהם ונחושים בדעתם.

לייטון מפרגן ומבטא הערכה על היותם של האנשים הללו בעלי קיום עצמי ונפרד, עיקש ושונה. כאן הוא מסמן שלא במודע את תפיסתו הערכית להצלחה – הקיום העצמי וההישגיות האישית. סימון ברור של הנכון והטוב בחיים. גישה מערבית חד- משמעית וללא עוררין. למעשה הוא מחמיא להם על נכונותם להתמודד עם בעיותיהם, בבואם אליו.
ואז ממשיך לייטון ומגדיר את מטרת הקבוצה – "לכוון זה את זה לאמת, אפילו במחיר פגיעה ברגשות. זה משתלם כי בתמורה יזכו בהערכה מעמיתיהם".

כלומר קיימת אמת – אמת אישית קבועה ונפרדת והמטרה היא להגיע אליה. המטרה מצדיקה אפילו את מחיר הפגיעה הרגשית. עד כדי כך, כי אז ניתן יהיה לזכות בהערכת העמיתים (!). הזכייה בהערכת העמיתים, עומדת בניגוד גמור לתהליך הפסול של בניית ה"אמת השקרית", אשר כפי שראינו מבוססת על הניסיון לזכות בהערכת הסביבה. יוצא אפוא, כי קיימת סתירה. עצם ההערכה כמטרה וכמצדיקת הסבל, הינה תפיסה, המקדשת את הפיקציה (הערכה) למען הנורמה. נראה שלייטון פועל באופן דיכוטומי. מצד אחד בהתאם לתפיסתו את התהליך הטיפולי הנכון - שחרור ה'עצמי' מהשפעות הסביבה בה גדל, ובו בזמן חיזוק נורמות וערכי התרבות בה הוא חי, מציאת חן בעיני הסביבה. אולם מנגנון זה עצמו מהווה את מקור הסבל שאותו הוא מנסה לשרש.

3.2. סובייקטים הנוצרים על-ידי אובייקטים

לייטון רואה הפרדה בין המטופלים לגורמים שהביאו לבעייתם. המטופלים הם הסובייקטים, אשר אמורים להתעמת עם האובייקטים, אשר הפכו אותם לקורבן. לעתים קורה שהסובייקט מצדיק את האובייקט שאמלל אותו. כלומר, קיימת לא פעם הזדהות של הקורבן עם התוקף. הפנמתו של אדם את היותו קורבן מחזקת ומנציחה מצב זה לאורך זמן. טיפולוגיה רב ממדית לסווג ויקטמולוגי מעידה על כך שקיימת למעשה שרשרת ויקטמולוגית, המתפתחת על ידי הפוגע וסופה בשיתוף פעולה של הקורבן, שהפנים את מעמדו ותורם אף הוא לאירוע. הקורבן, שאינו מנסה להתמודד עם הפגיעה, רואה אותה כחלק מדפוס החיים שבו הוא מעוצב ויוצר גם את צפיית הסביבה ממנו. התפיסה הויקטמולוגית, אם כן, מניחה מידה של התהוות הדדית של דפוס ההתנהגות בין הקורבן לבין סביבתו. אולם לייטון הרבה יותר חד מימדי, האשמה למצב היא תמיד על האחר:
ג"ק, מפיק לשעבר כבן 60, מרשים מאוד, נאה וכסוף כמו בפרסומות. עורו מתוח וסמוק . לבוש בהידור רב. רק סביב פיו היה סימן כלשהו לצרות- שפתיים מתעקלות מטה בעוויה חקוקה עמוק. הוא מתחיל את סיפורו ראשון בקבוצה. מספר על אשתו הנהדרת אבל "אני לא כל-כך נהדר". מגדיר עצמו כשתיין. התחתן והתגרש מספר פעמים. לייטון: "לפני שנקבל הודאה באשמה, אנחנו רוצים את העובדות". הוא ממשיך ומספר שהרוויח שני מליון דולר ובזבז את הכל, הסתבך בחובות ענק, גנב כספים ונותר מרושש.
בקבוצה נותר שקט של 30 שניות, אשר נחווה כארוך ומטריד מאוד. אז מתערב לייטון ושואל את ג"ק על מה הוא רוצה לעבוד בסדנא?
ג"ק מזדקף בישיבה צבאית משהו ועונה – "למה התאמצתי להרוס את מה שחלמתי עליו – חיים בתיאטרון. למה נתתי לכסף לחמוק בין אצבעותיי. האם אוכל להיפטר מהכפייתיות הזו?".

ג"ק אם כן , מזהה היטב בעיה של השתוקקות וכפייתיות בדפוס התנהגותו ומייחל להיפטר מהן. הוא רואה בעצמו אחראי ואשם. אבל המנחה לא מאפשר לו להימצא ולו למספר שניות בחוויה של הכאב. הוא נתון בתפיסת עולם חזקה ונוקשה ואינו סוטה ממנה.
לייטון אומר: "מי היה באמת ג"ק? - ילד בודד, בעל נטייה חזקה להסתגרות. היה בן יחיד והוריו בשנות השלושים לחייהם כשנולד. אביו היה עיתונאי שהקדיש שעות ארוכות לסיקור חדשות. ג"ק מגן על הוריו. אולי אביו היה קצת לא קשוב אליו, אבל אמו פיצתה על כך.

לייטון מתעקש ואינו מניח למטופל להאשים את עצמו, אלא יורד לעומק הבעיה. באחד המפגשים האחרונים הוא אומר לג"ק:
"מתחת להתמכרויות יש בעיית כסף לא פתורה. זאת בעיה שהפילה אותך בפעם הראשונה והיא עומדת לעשות זאת שוב, מכיוון שאתה מסרב לראות מה משמעותה. התחלת לקנות ארוחות ערב לחבריך ובעצם לשכור את תשומת ליבם... אנחנו יודעים שבשל סיבות הנעוצות באביו השתמש ג"ק בכסף כדי להוכיח את ערכו לאחרים. לא משנה שהוא היה מבריק ובחר הצגות נפלאות...אבל את מה שלא ניתן היה להכחיש הוא את הכסף בארנק. הכסף נתן לו ערך והוא היה גם נקמה וכשנגמר הכסף הרגיש ג"ק שהוא אינו יכל להתקיים בעולם והוא התחבא. אבל אנשים לא אהבו את הסיפור השקרי של ג"ק , הם אהבו את הסיפור האמיתי –את קיסמו וכשרונו".

אפילו שהאדם עצמו מכיר בחולשותיו וכואב אותן, מגן על הוריו ולא חש כל כעס כלפיהם - המנחה מושך להסברים ולסיבות הקשורות לגורמים חיצוניים – בדרך כלל להורים. נראה כי עולמו של המנחה – המטפל, תקוע במודל, בצורת חשיבה ובפרדיגמה, שקשה לו להשתחרר ממנה.
תפיסה פסיכואנליטית היוצרת הפרדה בין סיבה לתוצאה, הרואה את התנהגות הפרט כיום על סמך הדחקות של אירועים מעברו. וכאשר אומר ג"ק דברים ברורים לגבי ההשתוקקות שהיא בעצם מקור הסבל שלו – לא יודע המטפל אלא לייחס זאת להורים ואינו מכיר בכך שזו בעיה כללית של תפיסת עולם שאין לה מענה פסיכואנליטי אלא פילוסופי. מה שהמטפל מציע לג"ק הוא להחליף את בסיס בניית ערכו כלפי חבריו, במקום הכסף להתבסס על ההצגות. הוא מחליף את אובייקט הגאווה ומותיר את הצורך בגאווה כלפי העולם, אותו עולם אובייקטים שה'אני' מולו. עולם דיכוטומי שבבסיסו ההשתוקקות. שהרי גם אם בסיס הגאווה יהיו המחזות, הרי ההשתוקקות להיות טוב ממחזאי אחר, ולקבל תקציבים ולהיבחר על ידי המפיקים היותר נחשבים - כל זה לא ישתנה. ושוב יקלע ג"ק לתסכול, חוסר הערכה עצמית ולסבל.

הדוגמא של לינה. היא השלימה עם מצבה ולייטון מנסה לרדת לשורשיו.
לינה נישאה לגבר יפה תואר שפגשה בגיל 21. בעלה התאכזר אליה, פגע בכבודה. 22 שנים נשואה. בעלה לא מוכן לתת גט ולא נותן כסף לילדים.
לייטון: "מה שאתם שומעים מלינה הם דברים שקרו לאדם שנלקח כבן ערובה על-ידי אדם אחר. היא אולצה לא להיות מה שהיא. הודבק לה סיפור של שיפחה, מושפלת וחסרת אונים".
לינה ממשיכה ומספרת שאינה מסוגלת להתמודד כנגדו.
לייטון: "אנחנו נעזור לך לראות את התמונה האמיתית, כך שתוכלי להלחם בו בתנאים שווים..." ולאחר שתי פגישות הוא ממשיך: "לפני 30-40 שנה אביך לא עודד ולא תמך וניסה לבייש אותך וזה עיצב את אופייך, ועכשיו בעלך עושה לך אותו הדבר ואת כאילו מתאבלת הן על משפחתך ההיא והן על זו של עכשיו".

שוב, אם יש תוצאה - תפקוד לקוי, אזי יש סיבה – ההתנהלות בבית ההורים, והסיבה מכתיבה את התוצאה. מאוד חד משמעי וחד כיווני. אנחנו היושבים בסדנא קורבנות אותם הורים או אובייקטים אחרים שבחיינו. אנחנו בסדר ולכן נוכל לעזור האחד לשני כנגד ה"רעים" שמחוץ לחדר.
כך גם פיטר:

פיטר נכנס לתמונה. כולו מזיע, מסתכל לרצפה, עד עכשיו לא הוציא מילה מהפה. מספר ששנים כבר לא קיבל קידום בעבודתו למרות עבודתו המעולה. יש לו חברה חדשה מרגיש לא נעים כלפיה מאחר והיא מביאה הרבה יותר כסף הביתה. נוצרת דממה בקבוצה, הדממה נמתחת 10 שניות והפכה בלתי נסבלת, נשמע רעש מושיע –קול צחוקו של מישהו ...
10 שניות דממה וכבר זה בלתי נסבל. רק מילים מילאו את החדר, כהגנה בפני התחושות. השקט מאיים והמילים מחזיקות בחברי הקבוצה, כאילו הן יוצרות את המציאות. פיטר נראה מתוח, נרגש, כואב, אולם כל ההוויה הזו כאילו אינה מעניינת. והנה מה שכן מעניין:

לייטון אינו עוצר כאן –"אל תמהרו לצחוק, פיטר ספר להם כמה שווה קארה [החברה החדשה]. ופיטר עונה –שמונה מליון דולאר, נשמעו קריאות ואנחות מפי חברי הקבוצה ...

במוצהר נאמר שחברי הקבוצה צריכים להתחבר לסיפורם האישי ופתאום המנחה, מחבר חיבור לאובייקט חיצוני לחלוטין - קריטריון ההצלחה ברור - שוויה הכספי של קארה ... אף כי אפשר אולי לאמר שזו הייתה התבדחות, בכל זאת יש כאן שימוש בביטוי "שווי" ביטוי ערכי לחלוטין. מה עוד, שהעיתונאי המדווח אינו מספק כל רמז להתבדחות או לקבלת הדברים כהלצה. בסופו של דבר גישה זו נמצאת בהתאמה לתפיסה העולם המובילה בתהליך הטיפולי עד כאן והיא –שאובייקטים חיצוניים בונים את ה'אני' שלנו. אז מדוע ששמונה מליון דולר, לא יהיו מרכזיים ומשמעותיים? כשל הקשר עם האובייקטים החיצוניים - ההורים, החברים, הכסף המקצוע וכיוצא בזה, זו הנחת העבודה ובה מטפלים באופן מעגלי עם סתירה פנימית- ניסיון לבנות סיפוק מחודש מאובייקטים אחרים. בעוד אלמנטים לא מילוליים של חוויה, התרגשות, נגיעות בלתי ממוסגרות ומוגדרות נדחקות ומוכחשות על ידי המטפל והקבוצה.

פיטר מספר על המשפחה שלו ועל אימו שיצרה אצלו רגשות אשמה, ללא חום וללא כל תזונה רגשית.
ומסכם לייטון ואומר: "שניכם באותו מבוי סתום, פיטר בשל אם דומיננטית ואב נכה רגשית ושרה בשל אב דומיננטי ואם נכה רגשית. בשניכם פגע בן המין השני, עד שהתרחקתם מחברת בני מינו ..."

אנשי הקבוצה אם כן, הם קורבנות הוריהם. העולם מחולק לסובייקטים הסובלים בשל האובייקטים שגידלו אותם בדרך לא דרך ויצרו את האילוץ ל"סיפור השקרי", אשר מחבל באותם סובייקטים ובאורח חייהם. לייטון נוקט אפוא, בגישה קיצונית - הסבר כמעט דטרמיניסטי. הגישה הטיפולית המתוארת כאן, מפרידה ומייחדת את המטופלים מסביבתם הרעה אשר גרמה להם עוולות קשות. מעניין מה היו פני הדברים אם אותם אובייקטים גורמי העוול –ה"רעים", היו הם אלה היושבים בכיסאות המטופלים.

3.3. הכאב הרגשי

לייטון מציע למטופליו שלא לחמוק מהכאב אלא ללמוד ממנו. לא לעסוק בהקלה מיידית, באמצעות יצירת סיפוקים מיידיים, אשר רק יעצימו את התסכול מאוחר יותר. נהפוך הוא. לייטון מציע להכיר בכאב, לסווג אותו ולבנות את ה"סיפור האמיתי" שישחרר מהסבל.
"כשמאבדים מישהו יקר ואפילו משהו יקר –נישואין, קריירה, בית - הכאב הנלווה לאובדן מורכב מאוד. האבל עצמו – יכל ליצור סיבוכים, מחלה, דיכאון ועוד. אבל מתחת לאבל יש כאבים כגון אשמה - מה עשיתי שגרם לזה מי יוכל אי-פעם לאהוב אדם כמוני?. כלומר פגיעה בזהות העצמית והתעוררות פחד לגבי העתיד. ופחד זה מכאב עתידי, עלול לכבול את מעשיך כבר היום. הפחד העתידי הזה, לו אני קורא "סבל" וככל שאני נמנע מן הכאב-כך הכאב משתרש. שרה חסמה את הכאב שאביה גרם לה ומאז היא סובלת מחיים ללא גבר. מאחר וחוששת לחוות שוב את הכאב כפי שנחווה עם הגבר הראשון שראתה בחייה –עם אביה".

לייטון טוען, כי הכאב שנוצר עקב אירוע אובייקטיבי ממשי, הנובע מאובדן, מייצר התייחסות חדשה שאינה מבוססת ובעצם ריקה, מציאות הקיימת רק בראשנו. זהו הסבל הגורם לשיתוק. אלה הכבלים שאנו שמים על עצמנו. במובן הזה מחובר לייטון לגישה הבודהיסטית של הריקות, מבלי שהוא כמובן יודע או מתכוון לזה. הוא מנסה לחלץ את האנשים מאימוץ תבניות חשיבה, המניחות שהכאב קבוע ולא משתנה. הוא מנסה לפתוח ולאוורר את ההסתכלות ולראות את האמת ללא המטען הרגשי הנלווה אליה היוצר את האשמה והחרטה והסבל. הוא ממליץ, לכאורה כמו בגישה הבודהיסטית, להתבונן בכאב - דבר העשוי להביא לכך, שהאדם יראה כי הכאב אינו דבר מוצק אלא משתנה ועל כן אינו מחייב ליצור את הסבל שהוא יציר כפינו אנו, ולא תוצר האובייקטים החיצוניים לנו. בדברים אלה מתקרב לייטון קירבה רבה לתפיסה הבודהיסטית.

הבודהיזם אינו מבטל קיומם של דברים – מחלה, ועוני ומוות כמו גם עושר, בריאות וחיים חדשים, אלא טוען שהסבל אינו נובע מהדברים כשלעצמם אלא מההתייחסות אליהם - מהחרטה והכעס על מה שהיה ואיננו עוד או מה שהוחמץ, מהפחד לאבד את מה שהושג וקיים או מההשתוקקות להשיג דבר אחר, מהקנאה ומהאיבה. אלא שכאן ממשיך הבודהא ומסיק את המסקנות הפילוסופיות פסיכולוגיות המתבקשות- כלומר, בעולם התופעות (ההפוך לריקות ולהנחת ההתהוות המותנית) ההבחנה בין האדם לבין סביבתו יוצר בהכרח מצב של השתוקקות. מאחר שמצב זה אינו יכול לבוא על סיפוקו, הרי שהתסכול והכעס יהיו מנת חלקו של האדם, כל עוד יתמיד בתפיסה המתעתעת הזו כלפי העולם. רק ידיעת ריקותם של הדברים היא שתביא את ההקלה. ריקותם של הדברים, במובן של העדר קיום עצמי וקבוע, מנטרל את מושאי ההשתוקקות, הקנאה והאיבה – ומאפשר את השחרור מסבל.

3.4. דיאלקטיקה בטיפול קבוצתי

לאורך כל הדרך, מנסה המטפל להראות לאנשים שמקור צרותיהם וכאבם, אותו כאב שהביא אותם לטיפול, אינו שייך להם. המקור, לדברי לייטון, הוא תמיד הוריהם, בעליהם או נשותיהם. זו אמירה דיאלקטית מעניינת, שכן היא מעמיקה את גישת האובייקט-סובייקט, מקור הסבל. ה'אני', הוא הסובייקט, סובל ופגוע בשל האובייקט. כלומר, מה שגרם עד כה לסבל, זו התנהגות האובייקט ותגובת הסובייקט להתנהגות זו. כתוצאה מכך, יצרו הסובייקטים סיפורים שקריים. גישה ליניארית של סיבה ומסובב. התוצאה הינה המשך ברור של הסיבה הידועה. יש אשם/מים – אלה הם הורינו. כך מוביל לייטון, לחיזוק מוחלט של תפיסת אובייקט – סובייקט. בדרך זו הוא יוצר חיץ בין המטופלים לבין האחרים.
יכולת הסובייקטים להשתחרר, תלויה ביצירת סיפור חדש לגבי עצמם, אשר ישפיע על הגדרת 'האחר' והתנהלותו כלפיהם, בניית ה"סיפור האמיתי". במשתמע אם כן, תפיסתם את המציאות ואת עצמם עד עכשיו הייתה שגויה, והיא שקיבעה מצב שיקרי. אם כן, הסבל שסבלו היה ריק ממהות וקביעות אובייקטיבית – הוא היה רק פרי רוחם של המטופלים ולא יציר סיבה אובייקטיבית. אם כן, האם הסיפור שהיה בעבר הוא סיפור אמיתי של אובייקטים "רעים" או שהוא סיפור שקרי של השלכות סובייקטיביות ומסקנות אישיות של הסובל?
בניסיון של לייטון לתאר עולם דטרמיניסטי, קבוע ובעל מבנים העומדים בפני עצמם, מובלעת סיבה דינאמית, התהוות מותנית מסוימת. התהוות שהיא בעירבון מוגבל. בעירבון מוגבל, מכיוון שעדיין ההתניה היא מעולם התוכן של סיבה-תוצאה, של השתלשלות היסטורית ולא של מערכת אורגנית המשפיעה ומושפעת מהכל בו זמנית כמו בבודהיזם. יוצא אם כן, כי נוצר כאן ערבוב מרתק - דבר והיפוכו. פרדיגמה אחת חודרת לרעותה .

בהתערבויות הטיפוליות שלו בקבוצה, מנסה לייטון לבנות עם האנשים סיפורים חדשים "אמיתיים". סיפורים אלה הם לכאורה הסיפורים שיגדירו את עצמיותם ויישארו איתם לתמיד. החלפת דיסקים. הוא מחליף את ה"דיסק" של הפחד מפני העתיד - המבוסס על הכאב הדטרמיניסטי (אשמת ההורים) מהעבר, שהינו רק אשליה שלאורה חי וסבל המטופל - ב"דיסק" חדש לגבי העתיד, המבוסס על גילוי "האמת" האישית – "דיסק" טוב. כזה שיהיה קבוע ויציב וישרת להפליא את בעליו החדשים.

אבל מדוע שדיסק חדש זה, במוקדם או מאוחר, לא יפגע גם הוא במטופל? בעוד שהטיפול מתמקד על ריקות יחסי העבר, שנתפסו על ידי המטופלים כעובדות שאינן ניתנות לשינוי, כמצב סטטי, מדוע בניית מערך היחסים לעתיד יהיה חופשי מקיבעון ונזק? הרי המערך החדש עצמו מהווה קיבעון חדש ולא שינוי פרדיגמת החשיבה. עתה המטופל יאמין באובייקט חדש שבהכרח על-פי הריקות אינו בעל מהות קבועה ועומדת בפני עצמה. אם המטופל יתייחס למהויות החדשות כפי שהתייחס לאלו שבעברו הן שוב תפגענה בו. מאידך, לו היה האדם מבחין בריקותם של הדברים ובהתהוותם ההדדית המצויה בזרימה מתמדת, הוא היה מפתח מנגנון פנימי של התייחסות לעולם כפי שהוא, בככותו ולא מחליף אובייקט אחד במשנהו. זה יכול היה להיות ביטוי לשינוי אמיתי ולשחרור מסבל, פחד ותסכול.
לייטון עצמו אינו רואה זאת כך. הוא מצוי בפרדיגמה של 'אני' ו'עצמי'. הוא אינו מפתח עם מטופליו את היכולת להבנה דינאמית, שאין 'אני' כתופעה בעלת קיום עצמי ואין מצב של קביעות. הוא "פשוט" מחליף להם דיסק, אך אינו מטפל במערכת ההפעלה. מערכת ההפעלה ממשיכה להתייחס לתופעות כעומדות בפני עצמן ויציבות - דבר שבמוקדם או במאוחר יתקע את מטופליו שוב.
לאחר חופשת הקיץ התכנסה הקבוצה שוב וכל אחד דיווח מה התרחש אתו ובסביבתו הקרובה.
לינה מדווחת שפגשה גבר מקסים... הקבוצה מהללת אותה על הבחירה. ואומר לייטון על בעלה, ממנו נפרדה: "נרקיסיסטים לא סובלים את ילדיהם ובעלה הקודם היה נרקיסיסט ..."
והנה נוצר קיבעון חדש - החבר שפגשה מקסים, נעים וצופן בחובו תקוות גדולות, בעוד הבעל מהעבר, אינו אלא נרקיסיסט חסר תקנה. כאן נחשף הקורא לתפיסה קיצונית של נפרדות הדברים וקביעותם. לתבנית שיצר לייטון, נכנסים כעת, גם הבעל הקודם וגם החבר החדש. לייטון עוסק בהבניה של סיפור "אמיתי", אשר מבוסס על האובייקטים החדשים שהסיפור "האמיתי" מזהה. כל עוד עסקנו ב"סיפור השקרי", עקרונות מסוימים של הריקות פועלים בו במובן זה, שמה שהמטופלים רואים אל מול עיניהם, אינו אלא תעתוע שאינו אמיתי ואינו קבוע. אולם ברגע שמגיעים ל"סיפור האמיתי", לפתע נעלמת הדיאלקטיקה וחוזרים לגישה של נפרדות הדברים וקביעותם. בבסיס לייטון אינו משנה דבר מהותי. שהרי כל אותם אובייקטים שהכזיבו, גם הם נתפסו בעבר כאובייקטים שהחיבור אליהם היה אמיתי.

בעצם ההתייחסות לאובייקט אל מול הסובייקט, קיימת חוסר עקביות בולטת. כשמדובר בחברי הקבוצה, אנו עוסקים באנשים "טובים" שאנשים "רעים" שיבשו את חייהם. ברגע שהבינו את מה שהוריהם עשו להם, השתחרר הכאב. האנשים מתחברים לאמת האישית שלהם, שתאפשר חיים חדשים ומאושרים - ללא קיבעון, ללא משבצות וללא שקר - "סיפור אמיתי". אולם כאשר עוסקים באחרים, ה"רעים" מהעבר, עולמם נעול ואינו משתנה. גישה זו מוזרה, שכן אינה מנומקת ואינה סבירה.

3.5. ההתמודדות עם תסכול בטיפול קבוצתי

לייטון עצמו הינו יציר התרבות המערבית, וככזה, דרך התמודדותו עם תסכוליהם של מטופליו, אינה שונה בהרבה מהגורמים התרבותיים שהביאו את מטופליו, למקום הקשה בו הם מצויים.
לייטון נוהג במטופליו בחוסר סובלנות, כאשר הוא מתייחס לתסכוליהם. הוא עושה זאת, הן במניעת מצבי שתיקה והן במילוי מהיר של המקום הריק שנוצר כתוצאה מתובנות חדשות. הוא מזדרז, כפי שראינו, להביא למטופליו חוויה של סיפוק. הוא מזדרז לתת תשובות מלאות וסגורות, הן להתרחשויות העבר והן לפתרונות ההווה והעתיד. "קושי לעמוד בתסכול מייצר העדפה של יש מדומה על-פני חוויית ההיעדר ....זוהי הלוצינציה".

בעצם לייטון אינו מייצר יכולת למידה מהניסיון. הוא מייצר פעולה, הממירה לא-דבר בדבר מדומה. הוא מייצר למטופליו סיפוק מיידי. הוא מספק להם מנגנונים של עשייה ולא של תובנה. "המעבר ממצב של אי-וודאות - אין סוף אפשרויות, למצב של וודאות, מייצג מעבר מפרה-קונספציה לקונספציה, וכך מהמישור של אין-סופי אל המישור של הסופי".

בדרכו זאת, מונע לייטון ממטופליו את חוויית הריקות - הפרה-קונספציה, וממהר להפוך עבורם את האינסופי לסופי. הוא יוצר מחדש אובייקטים סטטיים, ולמעשה טיפולו מנציח במידה רבה את הבעיה שבגינה הגיעו מטופליו - התקיעות והמצוקה הנובעת מהתסכול. מצב אותו מילאו באובייקטים שכיסו על הריקות המאיימת. מה שלייטון עושה למטופליו, בצורה בלתי מודעת ומתוך כוונות כנות של סיוע, תמיכה וחמלה, הוא - להנציח את המנגנון ההרסני הזה ואפילו לא לדעת שכך הוא עושה. לייטון מתקשה להשאיר משהו לחוויה הבלתי-רוויה, למצב מתהווה ופתוח ללמידה. בכך נמנעת ממטופליו האפשרות ללמוד מהחוויה. לא נותר שם מרחב ריק לתובנות ולמשמעויות שתתעוררנה בעתיד, כאשר הכל הופך למומשג וסופי.

3.6. נוגע ואינו יודע

לקראת סיום, אביא דוגמא נוספת ואחרונה, לקירבתו של המטפל לגישה הבודהיסטית של הריקות. זאת, מבלי שהוא מסוגל לחצות את הרוביקון ולהסתכל באופן כולל על מהות דבריו שלו והעקרונות שבבסיסם.
לייטון אומר לרקס: "אתה מבין, זאת הבעיה עם ה"סיפור השקרי". הוא מונע מאתנו להתקרב... לרוע המזל הסיפור שלך מתמהמה וגורם לך להישמע כמו בחור במסיבת בני העשרה".
"רקס", ממשיך לייטון , "שים לב בבקשה, כי בסופו של דבר השפה חשובה. המילים - הן חומרים כימיים המופרשים מקצותיהן של שלוחות עצב. המילים יכולות לנעול אותך במקום, בלי שתוכל להעביר את סיפורך האמיתי לעולם".

לייטון מתאר כאן מצב נאגארז'ונאי קלאסי. השפה והמילים יוצרות מציאות ולא סתם מציאות, אלא כזאת הנועלת ומקבעת. בדרך זו נבנה "סיפור שקרי". מילים ושפה בכלל, הינם ממקורות העיוות הגדולים, המשבשים ראייתם של הדברים בככותם. המילים יכולות לנעול אותך. לכאורה הן ריקות, אולם בפועל הן מלאות, אם מתייחסים אליהן ככאלו וכך נוצר "סיפור שקרי". הבעיה היא, שלייטון פוסע רק צעד אחד במסלול הריקות, ומייד לאחר מכן הוא מבקש ליצור את ה"סיפור האמיתי "...
כאשר נבנה ה"סיפור האמיתי", המילים אינן מהוות עוד מקור לעיוותים ותעתועים. "השפה, חשוב שתוכל להעביר את הסיפור האמיתי". כלומר, מבלי משים, הופכות המילים למקור של אור גנוז לעתיד יפה וטוב. וכל-כך למה? משום שהן תספרנה את ה"סיפור האמיתי"...

לקראת סוף הסדנא אומר לייטון לרקס:
"הטעם של כל האנרגיה הזו שאתה מוציא נובעת מהצורך לעשות משהו, להביע את מה שבתוכך. לזה אני מתכוון כשאני אומר "הנאה אמיתית" מלאכה שמעורבים בה הגוף והסיפור, שמנצלת את כל הלהט שיש בך. לכל אחד מאתנו יש צורך כזה, והמשימה שלנו לגלות מה מספק אותנו... תציל את הלהט שבך, ותראה לאן האדרנלין יוביל אותך... לא משנה מה יקרה, אתה תפעל מתוך כבוד לעצמך ומתוך יחס רציני לדבר שגורם לך אושר..."

והנה, ללא כל הכנה, חוזר לייטון לפתע אל ההוויה עצמה. אותה הוויה שהזכיר בטרם החלה הסדנא, בשיחה עם העיתונאי. החיבור האמיתי לחוויה, להוויה, לתחושות שמעבר למילים, לאנרגיות... לפתע אין כל קשר לעבר, אין כל קשר לעתיד, אין כל קשר לאובייקטים ולמילים.

אולם אם נביט לעומקם של דברים, הרי שנמצא כי בצד ה'אין' קיים גם ה'יש'. 'יש' במובן שהכל מצוי בישות אחת נבדלת וקבועה – בסובייקט. "תציל את הלהט שבך ותראה לאן האדרנלין יוביל אותך ...". זהו מקור האושר- זיהוי מלא של ה'אני' עם חוויה מוחשית עכשווית. נבדלות ה'אני' ביחס לסביבתו.
חברו להן אפוא, שתי הגישות. התערבבו והיו לשלמות אחת- הגישה הבודהיסטית של הריקות עם הגישה הטיפולית המערבית.

סיכום

בחיבור זה הצגנו את הדיכוטומיה, המתחברת לעתים, בין הגישה הבודהיסטית לבין הגישה הפסיכולוגית המערבית, בטיפול בבני אדם עם תחושות משבר או תסכול מתמשך. בעוד הגישה הבודהיסטית מבססת את אושרם של בני-אדם בהכרה בריק, הרי שהגישה המערבית רואה את התפתחות האושר בבניית הישגיות ובהתמודדות ה'אני' עם אובייקטים חיצוניים לו. אצל לייטון, מופיע לעתים החיבור בין שתי גישות אלו. בעיקרו הוא בעל גישה פסיכולוגית מערבית, אולם לשיטתו מחלחלים מוטיבים בודהיסטיים, אשר מעניקים למטופלים אפשרות להכיר גם בריק, כדרך לפתרון בעייתם.

לייטון הוא פרוידיסט. אצל פרויד כושר האחיזה של הליבידו באובייקטים המספקים, מהווה אמת מידה לתקינות נפשית. האובייקטים משרתים את הדחף, "וקביעות האובייקט מושגת בשל האינטרס של הסיפוק". לייטון מחליף למטופליו, במהלך הטיפול, את אובייקט הסיפוק. לשיטתו, האובייקטים של העבר אינם רלבנטיים ואף מזיקים. הם גורמי הסיפור השקרי ומקור הסבל. על-כן הוא מעודד אותם להתקשר עם אובייקטים חדשים, או לשנות את דפוס ההתייחסות לאובייקטים קודמים. בעודו פוסל את מהות האובייקטים המוקדמים, הוא מקדש את החדשים.

הגישה הבודהיסטית מזהה את הסיפור השקרי, קרי התעתוע, בתפיסת ה'עצמי' כנבנה לאורם של אובייקטים חיצוניים ונתון למניפולציה של גורמים חיצוניים. גישה זו בנויה על עמדת הסובייקט, כעומד מחוץ לאובייקטים הסובבים אותו, ומשתוקק להיות בסדר כלפיהם. מאחר ואין 'אני' אלא כמושג וכמו כל המושגים ריק ממהות ומקביעות, על-כן אין לנבור בתהליכי הגדילה האישיים, יש לשנות את נקודת הייחוס ובכך להשיג הקלה בסבל.

הטיפול הפסיכולוגי, המנסה לחזק את האגו, עשוי דווקא להעצים את בעיית הסבל ואת מקורותיו, על פי התפיסה הבודהיסטית. הפסיכולוג שם למטרה טיפול בסבלו של האדם, על מנת שיתפקד באופן אפקטיבי יותר בעולם התופעות הדואלי, של יחסי סובייקט- אובייקט, עונג-כאב, פאסיביות-אקטיביות, באמצעות ביצור ה'אני'. לעומת זאת, המטרה הבודהיסטית הינה ליצור טרנספורמציה מוחלטת בתפיסת המציאות של האדם, אצל כל אדם. ביטול החשיבה הדואלית, ביטול יחסי סובייקט-אובייקט וביטול תפיסת הסובייקט עצמו. מטרת הבודהיזם הינה, להגיע לידיעה עצמית, כמו מצלמה שמצלמת את עצמה, אין עוד ידיעת אובייקט, מאחר והכל הינו מערכת אורגנית הדדית. על פי גישה זו, יש לחיות את הכאן ועכשיו תוך השתלבות מלאה בחוויה הסובבת, כחלק ממנה ולא כמתבונן בה.

לייטון עובד באופן פסיכולוגי קלאסי. ועם זאת כבר בתחילת הספר הוא אומר על מקור האושר: "ביצירה האדם נתון בהתעלות, הגוף כאילו לא קיים, הוא מתעלה למקום אחר במעשה החושני של הבעה. הגוף והנפש-המוח מסונכרנים כל-כך זה עם זה, עד שהאדם אינו מודע אפילו לקיומו. בזה טמון זרעו של ה'אני האמיתי'".

אם כן, בתוך תיאור תהליך הטיפול הפסיכולוגי מופיע גם תיאור בודהיסטי לחלוטין –הגדרת ה'אני' בהיותו לא 'אני'. חיבור טוטאלי של הסובייקט והאובייקט - מצב של התעלות כמו באקסטזה מינית. איבוד ה'אני' ה'עצמי' מתברר כשיא האושר. מצב חסר הגדרה, לא מומשג, מצב של ריקות המלאה בהוויה עצמה.
עבודה זו מנסה לאושש את אחד מעקרונות הגישה הבודהיסטית - הריקות. לדברים אין קיום בפני עצמם ואין להם קביעות. העולם הוא שלמות, שבו דבר אחד וגם היפוכו מתקיימים בו זמנית. מתקיימים בו ניגודים המקבילים זה לזה במהלכם. כך, דרך קבע, הדברים מצויים בהתהוות הדדית, בתנועה מעגלית, ללא התחלה או סוף. ולכן, עד כמה שהדבר מוזר, מצאנו בתהליך של טיפול פסיכולוגי קלאסי, עם גישות ותפיסות עולם "מדעיות" של סיבה-תוצאה ומבנה לוגי של תהליכים והסברים, בתוך מבצר הפסיכואנליזה, שהוצגה בקבוצה המטופלת - מצאנו גישות פרדיגמטיות שונות לחלוטין, מעולם התוכן של גישת "הריקות הבודהיסטית". מבלי להתכוון לכך ומבלי לדעת כלל שהוא עושה זאת, "זימר" המטפל שני מזמורים שונים ומשלימים.

אחרית דבר
המחשה ברורה למדי למצב הסבל ומקורותיו על פי גישה בודהיסטית, מופיעה בסוף ספרו של סולוטרוף. הסבל, על-פי גישה זו נתפס כמשויך לתעתוע החשיבתי של יחסי סובייקט אובייקט - מצב שאם לא ישתנה לא יאפשר שחרור מהסבל. ואכן -
כשנה וחצי לאחר סיום הקבוצה וסיום כתיבת טיוטת הספר, עבר המחבר בביתו של לייטון. מאחר והדפיקה בדלת לא נענתה, דחף אותה קלות. הוא מצא עצמו בחדר ריק ומוזנח, בעומדו לעזוב גילה לפתע את לייטון שכוב על הספה מתבוסס בשיכרותו. מסתבר שלייטון היה אלכוהוליסט ושבעיית השתייה החמירה אצלו בשנה האחרונה. לייטון היה נתון בסבל קשה ולא יכל היה להיחלץ ממנו בכח המחשבה. אומר המחבר:
הרי הבסיס לעבודתו היה הבנליות של ההתמכרות – הבריחה מהכאב אל המפלט שבסיפוק תשוקות רגעיות. איני יכל להבין כיצד היה יכל להיות חריף עם אחרים ועיוור עם עצמו....אבל מה שראיתי האירועים המתוארים כאן אישר את החוויה שעברה עלי: בידיו של מטפל רגיש דבר לא ישווה לכוחו של טיפול בשיחות. הוא מעמיק, מסתעף, הוא נדיב ויוצר ומעניק כח ורצינות מוסרית, בשבילי הערך העיקרי בו, בעידן של נרקיסיזם ילדותי, הוא לקחיו על הבגרות. יושר, כושר שיפוט, כבוד לאחרים – אלה התכונות שמטפל טוב מקנה".

למרות המצב בו נתון לייטון, למרות שהמחבר רואה מול עיניו כיצד קורס כל עולם הטיפול
בתשוקות בכאב ובהתמכרות, באמצעות יצירת עולם אובייקטים חדש על ידי שיחות טיפוליות, למרות שהוא רואה בעיניו את המטפל, שהוא עצמו עבד לתשוקותיו - עדיין אין הוא יכול אלא לומר, שדבר לא ישווה לטיפול בשיחות. אין הוא יכול, כפי שהמטפל לא היה יכול, להשתחרר מדרך החשיבה הדואלית – סיבה תוצאה, סובייקט אובייקט, המומחש באמצעות השפה, למרות שהיא ביסוד הסבל האנושי. אבל גם כאן מרגיש המחבר שאין די בכך. יש דברים שהם מעבר לשפה. זו התחושה של הביטחון והכבוד - גורם חוויתי שאינו מבוטא במילים. בשפה הבודהיסטית היינו מכנים זאת – חמלה. שוב נשזרים הדברים, דבר והיפוכו.

ביבליוגרפיה

ירום, נ., "פסיכואנליזה בנפשנו – על פסיכואנליזה וטיפול נפשי". פסיכולוגיה עברית net, ינואר 2006.

פלד, א., על היכולת האנושית לדעת משהו, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, 2004 .

סולוטרוף, פ., קבוצה, הוצאת דביר, תל-אביב, 2001.

Amaro, B., Emptiness and Pure Awareness: From a Talk Given at Chithurst, U.K., During the Winter Retreat", Silent Rain, Theravada / Pali Canon, February 1991.

Cooper, P., "Between Wonder and Doubt: Psychoanalysis in the Goal -Free Zone", The American Journal of Psychoanalysis 62(2), 2002, pp. 95-118.

Kasulis, T.P., Zen Action, Zen Person and Nagarjuna: The Logic of Emptiness, The University press of Hawaii, Honolulu, 1981.

Landau, S. F. & Freeman-Longo, R., “Classifying Victims: A Proposed Multidimentional Victumological Typology”, International Review of Victimology 1(3), 1990, pp. 267-286.

Root, B., Mahayana Idea of Emptines, 2001.
http://www.purifymind.com/MahayanaEmptiness.htm

"Sunyata" ,Prsented by : the Wanderling, Theosophy Library Online.
http://www.angelfire.com/electronic/bodhidharma/sunyata.html

>>קיראו עוד על טיפול קבוצתי

Google

מאמרים נוספים מתחום קבוצות, נפש, טיפול קבוצתי, הנחיית קבוצות, קבוצה, קבוצות דיאלוג, קבוצת תמיכה, קבוצות בארגון
היבטים של הריקות - ניתוח של טיפול קבוצתי/אורי צורף