אמהות ובנות: תהליך קבוצתי בשילוב עבודה עם הגוף

  >>הצטרפו לטיפול קבוצתי !!!

 >>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

אמהות ובנות: תהליך קבוצתי בשילוב עבודה עם הגוף

סדנת סוף שבוע בהנחיית ברכה הדר

הקדמה
בחרתי לתאר תהליך קבוצתי של סדנה שהנחיתי לפני מספר שנים.
סדנה זו התקיימה במסגרת כנס שנתי של העמותה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי, שהתקיים במלון הר הכרמל בחיפה. בכנס משתתפים אנשי מקצוע בתחום הנחית קבוצות. מטרת הכנס היא לחשוף את המשתתפים לסגנונות הנחיה שונים, ולאפשר להם לעבור תהליך טיפולי המעשיר את ניסיונם בהנחיה ובטיפול קבוצתי. במהלך שלושת ימי הכנס המשתתפים נפגשים כל יום במסגרת הקבוצה הקטנה אותה הם בוחרים (מבין 10 קבוצות), על סמך חוברת המופצת לפני הכנס ובה תיאור של הכנס כולו וכן פרוט על כל אחד ממנחי הקבוצות הקטנות המציג את עצמו ואת סוג העבודה שיעשה בכנס.
בנוסף לכך מתקיים כל יום מפגש של הקבוצה הגדולה הכולל את משתתפי כל הקבוצות ומונחה ע"י מנחים שונים ממנחי הקבוצות הקטנות. בסה"כ יש חמישה מפגשים של הקבוצה הקטנה, 4 מהם באורך של 3 שעות עם הפסקה קצרה באמצע, והמפגש האחרון הוא לקראת סיום הכנס, ואורכו שעה וחצי.
אני הצגתי את עצמי בחוברת כך: "ברכה הדר, פסיכולוגית קלינית, חיבור גוף-נפש. שילוב של אנליזה ביואנרגטית ואנליזה קבוצתית."
את הסדנה שלי הצגתי כך:
"העצמי הגופני-נפשי מכיל את המרחב שבין האמת הגופנית לחוויה העצמית האמיתית. בסדנה נעסוק במרחב הזה ובמשמעותו עבור כל אחד מהמשתתפים."
לפני שאתאר את התהליך הקבוצתי שהתרחש בסדנה עלי להסביר מהי אנליזה ביואנרגטית ומהי אנליזה קבוצתית.

מבוא תיאורטי
אנליזה ביואנרגטית
אנליזה ביואנרגטית היא עבודה טיפולית אנליטית שאינה מכירה בדיכוטומיה של גוף-נפש ומתייחסת אל האדם המטופל כיחידה גופנית-נפשית. לכן גם העבודה הטיפולית היא בו-זמנית גופנית ומילולית כאחד. העבודה מתמקדת באפשרויות הזרימה החופשית של האנרגיה בגוף, (מה שכמובן לא קיים באופן מלא אצל אף אחד) איתור המחסומים הגופניים-נפשיים לזרימת האנרגיה, שמקורם בהיסטוריה של המטופל, וטיפול בהם.
מקורה של האנליזה הביואנרגטית הוא בתיאוריה הפסיכואנליטית. היא התחילה עם וילהם רייך שהיה פסיכואנליטיקאי, בן-זמנו של פרויד ונפרד ממנו ומהחברה הפסיכואנליטית על רקע של חילוקי דעות מהותיים בתפיסת האדם ויכולתו להשתנות. רייך סבר שמנגנוני ההגנה אתם מתמודדת הפסיכואנליזה אינם רק נפשיים, אלא הם באים לידי ביטוי בחסימות גופניות, ולכן יש צורך בעבודה האנליטית להתייחס לגוף ולמה שקורה בו. רייך עשה שינוי רדיקלי במיקום של הכסא של המטפל, ועבר לשבת לצד המטופלים, כשהם שוכבים על הספה, במקום מאחוריהם, ולעבוד אתם על מה שקורה בגוף שלהם.
רייך התמקד בעיקר בנשימה ובזרימה המינית בגוף. ממשיכו של רייך היה אלכסנדר לואן, שהיה תלמיד ומטופל של רייך.הוא שינה את המערך הטיפולי ועבד עם המטופלים שלו בכל התנוחות הגופניות המקבילות להתפתחות הנפשית: שכיבה, ישיבה ועמידה. זה היה שינוי רדיקלי נוסף בטכניקה הטיפולית.
התיאוריה והפרקטיקה של רייך היא הבסיס לשיטה הטיפולית שנקראת כיום ביואנרגיה.
זוהי שיטה טיפולית גופנית, שאינה נסמכת על התיאוריה הפסיכואנליטית.
אלכסנדר לואן החזיר את הביואנרגיה למקור הפסיכואנליטי שלה ונתן לה את השם אנליזה ביואנרגטית.
אלכסנדר לואן היה המורה והמטפל של פיל הלפר שהיה המורה והמטפל שלי. הלפר הרחיב את התפיסה הביואנרגטית לחיבור שבין המיניות לבין התפתחות ומימוש עצמי.
זוהי התפיסה התיאורטית שמלווה אותי כשאני עובדת בטיפול אנליטי ביואנרגטי.

אנליזה קבוצתית
האנליזה הקבוצתית אינה מכירה בדיכוטומיה של אינדיבידואל-קבוצה. התינוק האנושי מפנים את החברה והתרבות לתוכה נולד באמצעות הקשר עם הוריו שהם הנציגים הראשונים של אותה חברה ותרבות. לכן הנפש שלו מתפתחת מלכתחילה כנפש אינדיבידואלית וחברתית בו זמנית.
המקור של האנליזה הקבוצתית גם הוא בתיאוריה הפסיכואנליטית. היא פותחה ע"י פוקס שהיה פסיכואנליטיקאי, ובמהלך שרותו הצבאי בבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה, שם עבד כפסיכיאטר עם חיילים שלקו בהלם קרב, פיתח את התיאוריה והטכניקה של האנליזה הקבוצתית.
פוקס ראה בקבוצה את המקום הטבעי לטפל בבני האדם שהבעיות שלהם התפתחו בתוך המסגרת החברתית שבה הם חיים, בראש ובראשונה במסגרת המשפחתית. פוקס הושיב את המטופלים שלו בקבוצה במעגל, פנים-אל-פנים. הוא יצא מנקודת הנחה שבתור בני-אדם יש להם הרבה מן המשותף. השוני ביניהם הוא הייחודיות האינדיבידואלית של כל אחד מהם. לכן המטפל הקבוצתי שעובד לפי האנליזה הקבוצתית מסתכל כל הזמן על הקבוצה דרך שתי פריזמות בו-זמנית: הקבוצה כשלם והאינדיבידואלים המרכיבים את הקבוצה. פוקס ראה את הנפש ((MIND האנושית כנמצאת במרחב שבין האנשים, ולא ממוקמת בתוך הגוף הפיזי האינדיבידואלי.
מושג המפתח של האנליזה הקבוצתית הוא המטריקס (MATRIX) – המצע של העבודה הקבוצתית שמייצג את הMIND של הקבוצה, ומכיל את כל האינטראקציות והקומוניקציות מרגע היווסדה של הקבוצה. פוקס ראה בקומוניקציה המילולית את הכלי הטיפולי העיקרי. מטרתו הייתה להפוך כל אירוע בקבוצה – התנהגותי, גופני, הבעתי, לאירוע בר דיבור, וזהו התהליך הטיפולי.

מעניין לציין שפוקס ורייך נולדו ופעלו באותה תקופה, אך לא היה ביניהם שום קשר מקצועי. שניהם היו יהודים שעברו הכשרה פסיכואנליטית ועשו שינוי רדיקלי בתפיסה המקצועית שלהם. שניהם עזבו את גרמניה בעקבות עלייתו לשלטון של המשטר הנאצי. פוקס עבר לבריטניה, ואילו רייך עבר לארה"ב, שם היה המורה והמטפל של אלכסנדר לואן.

החיבור התיאורטי בין האנליזה הקבוצתית והאנליזה הביואנרגטית

אנליזה ביואנרגטית רואה את האדם באופן מהותי כיצור מיני. זהו הביטוי לביולוגיה שלנו שאינה ניתנת לבחירה. המיניות מגיעה לשכבות הביולוגיות העמוקות ביותר של האורגניזם שלנו. המימוש שלה מתרחש בשדה החברתי שבו אנו חיים. אנליזה ביואנרגטית רואה בחיפוש אחר מימוש המיניות והזוגיות את הבסיס למימוש העצמי. אנו רגילים לראות במין אירוע אישי, אבל דווקא האנליזה הביואנרגטית מדגישה את המורכבות של ההתפתחות הנפשית (שהמיניות היא חלק ממנה) בגלל שהיא מתרחשת באינטראקציה עם אנשים אחרים, תחילה בשדה המשפחתי ואח"כ בקבוצה ובחברה הרחבה יותר. לכן האנליזה הביואנרגטית רואה קוטביות בין ההיבט האורגניזמי של האישיות לבין ההיבטים החברתיים. שני ההיבטים האלה נפגשים באדם האינדיבידואלי. כפי שכבר ציינתי, פיל הלפר פיתח את התפיסה שהציר המרכזי של העצמי (שהוא החוויה והתפיסה של האדם את עצמו)הוא הזהות המינית, במובן העמוק של המילה. הסובייקט האנושי צריך לעשות מסע התפתחותי שמתחיל בלידה הביולוגית שלו (שקובעת אם הוא נולד זכר או נקבה) ומביא להתיישבות הנפשית בתוך הגורל הביולוגי הזה. זהו ההישג הנפשי המסובך והמורכב ביותר שלעולם אינו מסתיים. החלק הפסיכולוגי של המסע הזה יבוא לידי ביטוי בהתפתחות "כבוד עצמי" (SELF RESPECT) שגם הוא מורכב משני ההיבטים: אורגניזמי וחברתי. ה"כבוד העצמי" שמושתת על המורשת הביולוגית שקיבלנו משקף גם את הרגישות האנושית שלנו לעמדה שאנו תופסים בקבוצת השייכות שלנו. הלפר רואה בעצמי החברתי חלק מהמורשת הביולוגית של היצור האנושי.
כלומר, מיניות וחברתיות הם נתונים בסיסיים של הגזע שנקרא המין האנושי.
כמו האנליזה הביואנרגטית, גם האנליזה הקבוצתית אינה מכירה בדיכוטומיה שבין הגוף והנפש. אחד המשפטים הידועים של פוקס הוא : "השיטה והתיאוריה של אנליזה קבוצתית נמנעת מבעיות, לכאורה, כמו: ביולוגיה לעומת תרבות; סומאטי לעומת פסיכולוגי; אינדיבידואלי לעומת קבוצה, מציאות לעומת פנטזיה. במקום זה אנחנו משתדלים להשתמש במושגים שמבטאים את ההשקפה האינטגרטיבית שלנו."
למרות שהעוסקים בכל אחד משני התחומים אינם מכירים את התחום השני, הקירבה התיאורטית של שתי גישות אלה הובילה אותי באופן טבעי לפתח גישה אינטגרטיבית ביניהן.

כמה מלים על עצמי ועל שתי ההתמחויות שעברתי במהלך ההתפתחות המקצועית שלי:

שנותיי הראשונות כפסיכולוגית קלינית עברו עלי בבי"ח "שלוותה" בהוד השרון, בי"ח לנפגעי נפש.
באותן שנים "שלוותה" הייתה מעוז של הטיפול הפסיכואנליטי, ושם קיבלתי את הבסיס החשוב לחשיבה הפסיכואנליטית המשרת את עבודתי עד היום. באותן שנים החשיבה הפסיכואנליטית התאפיינה בעיקר בהתעלמות מהחוויה הגופנית של המטופל, ותיאורטיקנים שהתריעו על כך לא זכו לקבל מקום מרכזי על הבמה הפסיכואנליטית. (כיום, בהשפעת התפתחות התיאוריה והטכניקה הפסיכואנליטית הגוף מקבל יותר מקום בחשיבה ובהתייחסות אליו, אבל הטכניקה נשארה מילולית בלבד). באופן אישי הרגשתי מצוקה מהמקום השולי של הגוף בטיפול וחיפשתי דרכים מקצועיות להרחיב את המקום הזה, עד שהגעתי לקבוצה הראשונה בישראל שעברה הכשרה פורמאלית באנליזה ביואנרגטית. המורים שלימדו את הקבוצה הזאת היו מטפלים ביואנרגטיים מארה"ב שהגיעו לישראל במיוחד כדי ללמד אותנו את השיטה. ההכשרה הארוכה והאינטנסיבית שעברתי באנליזה ביואנרגטית נתנה לי מימד עומק לראיה ההוליסטית של בן-אדם, וגם כלים לעבודה טיפולית שכוללת גם את הגוף. במהלך ההכשרה הביואנרגטית, שנעשתה במסגרת של קבוצה, הגעתי למסקנה שהמורים שלמדתי מהם לוקים ב"עיוורון" לגבי ההבנה כיצד המסגרת הקבוצתית שבתוכה נעשית הלמידה משפיעה על המתמחים מעבר לעבודה הביואנרגטית שנעשית בקבוצה, זאת למרות ההכרה בחלק החברתי של העצמי האינדיבידואלי. הגעתי למסקנה שעבודה טיפולית במסגרת של קבוצה שאינה לוקחת בחשבון את הערך המוסף של היחס בין האינדיבידואל והקבוצה לוקה בחסר.
לכן בחרתי לעבור הכשרה נוספת באנליזה קבוצתית שאף היא הייתה מאד ארוכה, אינטנסיבית ומעמיקה.
במהלך השנים האחרונות פיתחתי בעצמי גישה המשלבת בין שני התחומים אותה אני מיישמת בעיקר בסדנאות קצרות מועד כמו הסדנה שאתאר בהמשך.

תיאור הסדנה

נרשמו לסדנה שלי שמונה משתתפות, כולן נשים. לפי האנליזה הקבוצתית זהו מספר אופטימאלי לטיפול קבוצתי. לעומת זאת המגדר ההומוגני פחות אופטימאלי בהיותו מיצג רק חצי מהאוכלוסייה בחברה, אבל אלה היו הנתונים של הקבוצה שאותה פגשתי בתחילת הכנס.

מפגש ראשון

פתחתי את המפגש הראשון בהנחיה של חיבור לגוף. ציינתי את זה שכולנו נשים, ויש בינינו דמיון ביולוגי. יושבים על הכיסאות, במעגל. אני מציעה לעצום עיניים, מה שמאפשר להקשיב פנימה, ולהיות פחות עסוקה במפגש הראשוני עם אנשים חדשים, פנים וגופים לא מוכרים. כשאני מנחה הקשבה לגוף, גם אני בעיניים עצומות, קשובה יותר לגוף שלי ולתחושות שעוברות בי ומתוך ההקשבה לגופי שלי אני מנחה את ההקשבה לגוף:
"שימו שתי רגליים מקבילות על הרצפה ברוחב האגן. כוונו את המודעות שלכן לכפות הרגליים, איך התחושה בתוך הנעליים, האם אפשר לחוש את הקשר של כפות הרגליים לרצפה (לאדמה)? עכשיו העבירו את המודעות לאגן, לתחושה של הקשר שלו לכסא, עד כמה הוא מונח ומקבל תמיכה מהמושב של הכסא.
תתחילו להקשיב לנשימה שלכן, בלי לעשות שום מאמץ לשלוט בה או לשנות אותה. האם אתן מרגישות את הנשימה שלכן עמוקה, או יותר שטחית? איפה מתרחשת הנשימה באופן יותר ברור – בבטן או בבית החזה? שימו לב לשני כיווני הזרימה האנרגטית בגוף – זה שעולה מהאדמה כלפי מעלה, דרך הרגליים, האגן, לאורך החלק הקדמי של הגוף , עובר דרך עצם החיק, הטבור, הסרעפת, עצם החזה, וזה שמתחיל לרדת דרך הכתפיים למטה, דרך הגב, משני צידי עמוד השדרה, אל החלק האחורי של האגן, בחזרה אל הרגליים ודרך כפות הרגליים חוזר אל האדמה. נסו לחבר את המהלך הזה עם קצב הנשימה. בשאיפה האוויר עולה למעלה במעלה החלק הקדמי של הגוף, ועם הנשיפה האוויר יורד במורד הגב אל האגן, ודרך הרגליים וכפות הרגליים בחזרה אל האדמה. (שתיקה שלי של מספר דקות כדי לא להפריע להקשבה למהלך הנשימה ואז המשכתי). שימו לב לתחושות הגופניות כרגע: האם אתן חשות מתח באזור מסוים בגוף? האם המתח הזה מוכר לכן ממצבים אחרים שיש בהם תערובת של התרגשות, חרדה, סקרנות? אם אתן מרגישות רצון לשנות משהו בתנוחה שלכן כרגע, אנא, עשו זאת. שימו לב לתנוחת הראש שלכן, האם הוא המשך של עמוד השדרה? האם הוא נוטה אחורה, או אולי קדימה? עד כמה אתן פנויות להקשיב לתחושות הגופניות, או שהמחשבות תופסות את רוב ההקשבה שלכן?
לפני שנסיים בואו נחבר את האנרגיה של הראש עם האנרגיה של הלב. הורידו את הסנטר אל עצם החזה וחברו בין הראש (מחשבות) לבין הלב(רגשות). לאט לאט החזירו את הראש בהמשך לעמוד השדרה, ובקצב המתאים לכן פקחו את העיניים. אנא, אל תפקחו את העיניים לפני שתכינו את עצמכן שאתן עומדות לחזור אל המעגל. אפשר לפקוח את העיניים לשנייה ושוב לעצום, ואז לפקוח בהדרגה ולחזור למעגל".
לאחר ההנחיה של החיבור לגוף עברנו להצגה עצמית של כל אחת מהמשתתפות. הן ספרו פרטים כלליים על עצמן, על העיסוק המקצועי. חלקן התייחסו לחוויה הגופנית שלהן כרגע.
אציג את המשתתפות דרך דברים שאמרו על עצמן ועל גופן (השמות הם בדויים, נבחרו ע"י המשתתפות שגם אישרו את פרסום הפרק הזה ):
דבורה: "הרגשתי את הגוף העייף שלי".
אורנה: "שמתי לב להולם מוגבר של הלב"
נעמה: "אני מתחילה כל בוקר בישיבה של מדיטציה למשך חצי שעה".
רינה: "הגוף שלי לפני שנתיים הצהיר הצהרה, מקווה שיהיה אפשר לגעת בזה, בגלל זה בחרתי בקבוצה הזאת".
מירי: "אני מרגישה קצת עייפה וקצת מוטרדת, וגם סקרנית לגבי הסדנה".
שירה: " לפני כמה שנים, בסיום הלימודים, דרך מה שהרגשתי בגוף, הבנתי כמה הראש והגוף מנותקים. הייתי יוצאת מהשיעורים עם מיגרנה או כאבי בטן. בשנה שעברה פעם ראשונה הקשבתי ללב ולא לראש, ועזבתי בבית בעל ושני ילדים מתבגרים ובאתי לכנס הזה. השנה החלטתי לבוא שוב. בהנחיה הרגשתי בהתחלה שחרור, ולקראת הסוף הרגשתי שאני מתנפחת וכבדה, כאילו אני שוקלת 200 ק"ג, משהו שאף פעם לא חוויתי. אני שמחה להיות פה".
דניאלה:" בד"כ אני עובדת הרבה עם הראש".
רמה: "בעבר הייתי מורה ליוגה ומדיטציה, אח"כ עזבתי ועברתי לתחום האקדמי, ולאחרונה התעורר בי הצורך לחזור אל הגוף ולהכניס את זה גם לעיסוק המקצועי העכשווי שלי".
לאחר הסבב הזה הצגתי גם את עצמי, באופן דומה לדברים שכתבתי בתחילת הפרק.
לאחר הסבב הזה השתררה שתיקה, שהיא מאד אופיינית להתחלה של קבוצה של אנשים זרים שאינם מכירים זה את זה.
מירי אמרה שהיא מרגישה מבוכה מהשתיקה, וגם אכזבה, לא רצתה קבוצה שבה מדברים, קיוותה למשהו יותר חושי, חווייתי. נעמה אמרה: "כאשר ברכה התייחסה לזה שכולנו נשים, ויש בינינו דמיון ביולוגי, הרגשתי מין התרגשות, וחיבור לחלקים המיניים היותר צעירים שלי. (נעמה היא האישה הכי מבוגרת בקבוצה, והיחידה שהיא כבר סבתא לנכדים, מלבדי).
שירה מתארת תחושה של כיווץ וחוסר נוחות, מלווה בקנאה כשהיא שומעת מישהי שמדברת בחופשיות על המיניות שלה. היא מתארת את הקנאה שלה בנשים המבוגרות במלתחה שמסתובבות ערומות בחופשיות, והיא עצמה מרגישה כל כך עצורה.
בין לבין עדין יש רווחים של שתיקה. אני חושבת לעצמי שאנחנו "מחממים את המנוע"", מקשיבה איך כל אחת מנסה לעשות את דרכה לתוך המטריצה הקבוצתית שמתחילה להתהוות, ותוך כדי אני גם חושבת על עצמי ועל מקומי במטריצה הזאת. בחלק מהמחשבות אני גם משתפת את המשתתפות, כמו למשל: שמיניות הוא נושא שאני מרבה לעסוק בו ולכתוב עליו.
אנחנו יוצאות להפסקה קצרה ואחרי ההפסקה דבורה אומרת שיש בתוכה שני קולות. קול אחד רוצה לחזק את הזהות והתחושה הנשית. הקול השני הוא הקול שרגיל לא לעשות עניין מנשיות. כשקיבלה את המחזור התגובה של אמא שלה הייתה: "זה לא צריך להפריע לכלום". היא גם מספרת לנו שבניגוד לאמא שלה, שלא אוהבת חיבוקים, היא דווקא כן אוהבת.
רמה (בחורה מאד רזה) מספרת שרצתה תמיד להיות "אחלה גבר", ולאחר שנהייתה אמא, חל בה שינוי מהותי. רמה מתארת איך בפעם הראשונה כששמה את התינוק שלה צמוד לשד היא הייתה בטוחה שלא יצא ממנה כלום. להפתעתה הבינה שהתינוק יונק ויוצא חלב, ויותר מאוחר הסתבר שהיא שופעת חלב. אחרי הלידה הזאת ילדה עוד פעמיים ואת כולם הניקה.
דמותה האימהית שופעת החלב של רמה תלווה את הקבוצה בהמשך. בינתיים היא תורמת למטריצה הקבוצתית דימוי חשוב של אמא מזינה.
מתחיל להתפתח שיח על נשיות. מירי מאד מתרגשת לשמוע את הדברים של רמה, שומעת בהם הרבה חושניות, ומבינה עד כמה היא לא מחוברת לנשיות שלה. מירי מתארת את הנשיות שלה כאילו היא הולכת על ידה, אבל במרחק ממנה. מירי מתארת את אמא שלה כאישה שלא היוותה מודל מספק לנשיות.
לעומת זאת היא אומרת שלמדה לחבק את אבא שלה, וזה המיס קושי וריחוק שהיה בקשר ביניהם.
נעמה מספרת עד כמה אהבה את אמא שלה, שכבר נפטרה. תמיד היה גבר אחר שכל הזמן הסתובב סביב אמה, ורק אחרי שאביה נפטר הם הבינו שהוא היה כל השנים המאהב של אימא. גם הסיפור הזה של נעמה ילווה את הקבוצה בהמשך.
שירה מספרת כמה, כילדה, רצתה לראות את הוריה מחובקים, לחוש ביטחון, אבל לא הייתה ביניהם קירבה. לעומתה, הבנים המתבגרים שלה לא סובלים לראות את הוריהם מתחבקים. היא מספרת בכאב כמה אוהבת לחבק את הבנים, ואילו הם מרגישים שזה כבר לא מתאים להם.
אני אומרת לקבוצה שאני שומעת בדברים שלהן מבט של ילדים על ההורים שלהם, ושואלת את עצמי איך הן מסתכלות עלי, וכמה מרשות לעצמן לבטא את זה.
כתגובה אורנה ודניאלה אומרות לי שאני דומה לאמא שלהן.
אורנה גם מתייחסת לחגורה שלי על הבטן שנראית לה כמסתירה משהו. שירה מספרת על אמא שלה שהולכת כל השנים עם חגורה, לא חשוב אם היא מתאימה לבגד או לא. היא אומרת שהחגורה שלי נראית לה רכה, ונותנת יציבות.
אני חושבת ביני לביני שהדיבור שלהן על החגורה שלי שמסתירה את הבטן קשור לעובדה שהנוכחות הפיזית שלי בקבוצה מייצגת נוכחות של אמא שהיא גם גוף, ושיש שאלה כמה הן יכולות להרגיש חופשיות להתעסק עם הגוף שלי, ברמה הסימבולית, כמו שילדים מתעסקים עם הגוף של אמא שלהם.
אורנה מספרת על אמא ניצולת שואה שהייתה בגיל ההתבגרות כשפרצה המלחמה. אמא שלה תמיד אמרה על עצמה שיש לה "אינטליגנציה שבורה". אבא לא העריך את אמא כל השנים, והיא ואחותה למדו להעריך את אמא רק כשהתבגרו. אני חושבת לעצמי שאורנה מספרת, בעצם, על "אמא שבורה" ועל כמה זה קשה להיות בת של אמא שבורה.
דניאלה מספרת שהמקום שבו מתקיים הכנס – שעכשיו הוא מלון ופעם היה סנטוריום, היה לפני כן הבית של סבא וסבתא שלה, ולכן יש לה תחושה של מקום מוכר מהילדות. היא מוסיפה שהתאכזבה לגלות שאין גברים בקבוצה, ציפתה לשיקופים (mirroring) גבריים. חושבת שאולי הנושא של גוף-נפש "אשם" בכך.
אני אומרת שאולי נצליח להפוך את ה"אין" ל"יש" שנוכל להפיק ממנו משהו. האמירה הזאת מרגשת את דניאלה שמתחילה לבכות.
רינה מספרת לקבוצה עד כמה היא מתגעגעת לחיבוק ולמגע של אמא שלה שנפטרה לפני שנתיים. כשהיא מדברת על זה היא בוכה, ומספרת איך המחלה של אמא נכנסה לתוך אירועים קריטיים נוספים בחייה, וכל העומס הקשה הזה גרם לה להתמוטטות גופנית ולפריצה של מחלה אוטואימונית, שבה הגוף תוקף את עצמו. גם הסיפור הזה של רינה ילווה את הקבוצה בהמשך.
אני חשה התרגשות מהנושא של קשר בין בנות ואמהות שיוצא כל-כך חזק בקבוצה, ומשתפת את הקבוצה בהתרגשות שלי מהעובדה שיש לי כאן קבוצת בנות, כי במציאות של חיי אני אמא לשלושה בנים.
בנקודה זו סיימנו את היום הראשון של הסדנה.
יצאתי מהקבוצה כשמחשבות רבות עוברות בראשי. תהיתי מדוע הרגשתי צורך לשתף את הקבוצה בעובדה שאני אמא של בנים בשלב כל-כך מוקדם של העבודה המשותפת שלנו. גם חשבתי אח"כ שאולי ההתרגשות שלי מהעובדה שיש לי קבוצת בנות חסמה אותי מהאפשרות לתת לקבוצה יותר מקום לכעסים עלי. כמו למשל, דניאלה ניסתה להאשים אותי ואת הנושא של גוף-נפש בכך שאין גברים בקבוצה, ואני מיהרתי להבטיח שנהפוך את זה ליתרון.
ידעתי שהעמדה הרגשית שלי שבאה לידי ביטוי בהתערבויות אלה תשפיע על המשך התהליך וחיכיתי לראות כיצד הוא יתפתח.

מפגש שני

בפגישת הבוקר למחרת דניאלה המשיכה בדברים שאמרה ביום הקודם, ספרה לקבוצה שהיא בגיל די מתקדם, עדין לא התחתנה והחליטה להביא לעולם ילד ולגדל אותו כאם חד הורית. היא בוכה מהתרגשות כשהיא מספרת על כך, ומשתפת את הקבוצה בשמחה הגדולה שמילאה אותה כשקיבלה את ההחלטה.
היא מספרת על הפחד הגדול שלה מתלות, שגרם לה עד היום לא להיכנס לזוגיות
נעמה מספרת חלום שחלמה בלילה: חלמתי שאנחנו בסנטוריום, כולם לבושים לבן, יושבים בכיסאות נח ושותים מים מיוחדים, בקיצור... עסוקים בבריאות. אנחנו קבוצה של מבוגרים, יש בינינו אוירה נעימה ויש ברקע מוסיקה שקטה. פתאום נכנסת נערה צעירה ואומרת: "מה אתם יושבים ככה ונהנים? בחוץ יש מלחמה...." כשהתעוררה הרגישה כאב בטן חזק. נעמה חיברה את החלום שלה למה שדניאלה ספרה על המקום שבו אנחנו נמצאות שהיה פעם סנטוריום.
בתפיסה הטיפולית של אנליזה קבוצתית חלום מבטא תמיד גם את העולם האישי הפנימי וגם משהו שקורה בתהליך הקבוצתי.
אני חושבת לעצמי שהחלום של נעמה מבטא משהו מהתחושה שלה לגבי הבדלי הגילים בינה לבין האחרות בקבוצה, ואולי מבטא גם דיאלוג בתוכה בין חלקים יותר מבוגרים ויותר צעירים. ואולי הוא מבטא גם שאלה לגבי הכיוון שאליו הקבוצה הולכת: האם זה יהיה סנטוריום שבו עסוקים בבריאות, ושהאווירה בו נעימה ושקטה, או האם תהיה כאן מלחמה. מלחמה על מה? למשל: על המקום בקבוצה, על הקשר אתי, על המקום המקצועי שלהן בעולם, על ההצלחה בזוגיות ובהקמת משפחה. אני מחליטה להשאיר לקבוצה להחליט מה היא עושה עם החלום של נעמה
אני חושבת וגם אומרת לקבוצה שכל מיני תחושות גופניות מתחילות להיכנס לתוך המטריקס הקבוצתי כדאי לפרט בכמה מילים מהו המטריקס הקבוצתי, או לחילופין להשמיט את המושג.
דניאלה מתחברת לזה ואומרת "יש לי צורך מאד גדול ב...רעב" ואני שואלת אותה איזו מילה היא נמנעה מלומר. דניאלה: הזנה. בפגישה הזאת דניאלה יושבת מולי ואומרת לי שדבריה מכוונים גם אלי. היא מספרת על אמא שלה שכל ארוחה מגישה את כל הסירים לשולחן ושמה לכל אחד בצלחת. דניאלה מעידה על עצמה שהיא תמיד רוצה לקחת לבד. גם למקומות אוהבת לנסוע לבד, אבל לפעמים אוהבת לנסוע עם אחרים – חוויה של ילדה שיושבת מאחור ולוקחים אותה.
מירי מתחברת לצורך להיות לבד. מספרת על התקופה שבה כתבה עבודת גמר לתואר שני בנושא "קשר ראשוני" והייתה במודעות לעור שלה ולתחושות על פני העור בצורה חזקה כל-כך שהרגישה שהיא כמעט "מתחרפנת". תחושות אלה גרמו לה להתרחק מאמא שלה. אמא שלה הייתה, אמנם, אישה לא מחבקת, אבל נתנה הרבה חופש. מירי אומרת שרק במקרה התחתנה והיא אמא לילדים.
אני מזכירה לה שאתמול, בהתחלת הקבוצה, כעסה שאנחנו לא מתחילים עם חוויה נוגעת, שבעצם היה לה קשה להיות לבד, בשלבים שעוד טרם הייתה חוויה קבוצתית. מירי עונה לי שהרגישה אותי אתמול מרוחקת, והקצב האיטי שלי הרגיז אותה.
תוך כדי הדיבור בקבוצה רמה מידי פעם משתעלת ואורנה מוטרדת מהשיעול שלה. אורנה מספרת שהייתה אסטמטית בילדותה ושהשיעול של רמה מחבר אותה לקושי לנשום.

אנחנו יוצאות להפסקה וחוזרות להמשך המפגש השני

בתחילת המפגש עולה שוב הסיפור של אמא של נעמה שהתאלמנה, ואז "השתלט" עליה הגבר שהיה לפני כן מאהב שלה ולא אפשר לה להיות לבד עם הילדים שלה.
רמה מגיבה לסיפור של נעמה באופן גופני מאד חזק, ואומרת שהיא קולטת בגוף שלה שהגבר הזה הוא סוטה.
מספרת על אמצעי ההגנה שבנתה לעצמה במהלך שנות התבגרותה ויחסיה עם גברים. הייתה בהגנות האלה איכות של ניתוק שכיום היא כבר לא מרגישה, העור שלה יותר שקוף וחדיר.
אני שוב משקפת את הדיבור הסומאטי בקבוצה, ומציינת חוויות שעדין לא עברו מנטליזציה (כאלה שהפכו לחומרים נפשיים ברי דיבור). בעקבות זה אורנה פונה אל רמה ואומרת לה: "הגוף שלך נוכח פה מאד חזק ויש לו אמירה". רמה מגיבה ב"אני לא מבינה". אני יודעת שאני מאד מבינה על מה אורנה מדברת, אבל מחליטה לראות לאן הקבוצה תיקח את זה, ואני מודעת לכך שאני משאירה את אורנה במקום לא נח, בתקווה שהקבוצה תתייחס לנושא בהמשך. בינתיים הקבוצה הולכת למקומות אחרים.
שירה שתקה כל הבוקר, ועכשיו זוהי הפעם הראשונה שהיא נכנסת לשיח הקבוצתי. שירה מדברת על הכאב בקשר עם ההורים שלה. אבא מרוחק ולא יודע בכלל לבטא אהבה, ואפילו דחה פניות אהבה מצידה. לעומתו אמא לא מאפשרת שום מרחק בקשר. מתקשרת אליה 6-7 פעמים ביום כדי לבדוק שהיא בסדר. שירה מנסה להתגבר על הכעס שהטלפונים התכופים של אמא מעוררים בה, ולכן עונה לה בטון עצבני. היא מספרת שהחליטה לעזור לעצמה בזיהוי מוקדם של שיחה מאימא. כשאימא מתקשרת מופיע על הצג סימן שמיידע אותה שזאת היא, ואז היא משתדלת להתגבר על הכעס ולענות לה בצורה פחות עצבנית. אימא של שירה היא ניצולת שואה. נושא השואה ילווה אותנו בהמשך גם דרך נשים נוספות. בינתיים אני חושבת לעצמי עד כמה הקבוצה עסוקה בנושא של נפרדות ואינדיבידואליות בקשר עם ההורים, בעיקר עם האמהות, ועד כמה קשה ליצור קשר של נפרדות בריאה עם הורים שכל-כך סבלו (שואה). כדאי אולי לשלב כאן משפט על דיפרנציאציה, ספרציה ואינדיווידואציה כאתגר התפתחותי? אני מחליטה לחכות בינתיים ולתת לקבוצה להמשיך לדבר בלי התערבות שלי.
רינה מוסיפה עוד פרטים לסיפור שלה שכבר החל לעלות בפגישה הקודמת. רינה היא הילדה הצעירה במשפחה שעלתה מטוניס. היא היחידה בין האחים והאחיות שלה שלמדהבאוניברסיטה. חלק מהם לא סיימו תיכון. היא סיימה דוקטורט בנושא: קשר אבות ובנים. אני חושבת לעצמי על ההדהוד בין עבודת הגמר של מירי בנושא קשר ראשוני (שהוא בד"כ עם האם) לבין עבודת הדוקטורט של רינה על קשר אבות ובנים, ואיך שני הנושאים האלה נכנסים למטריצה שהולכת ונבנית בעבודה שלנו כאן.
אביה של רינה נפטר כשהייתה בשנות העשרים שלה. במשפחה הייתה כלפיה ביקורת על כך שהיא דוחה כניסה לזוגיות והקמת משפחה בגלל שאיפות אקדמיות. היא זכתה לעידוד ולתמיכה מאימא שלה שגם הדפה את גלי הביקורת הללו.
תוך כדי דיבור רינה מתאמצת לא לבכות, וגם אומרת שפוחדת לתת לבכי על אימא לזרום בחופשיות, שמא הוא לא יסתיים לעולם.
דניאלה מביעה קנאה ברינה שעשתה הכול בכוחות עצמה. שני ההורים שלה אקדמאים והיא לא ידעה להגיד לעצמה מה היא רוצה ללמוד. היא חשבה שאוניברסיטה היא מציאות משותפת לכולם, ש "כולם נולדים באוניברסיטה".
לקראת סיום הפגישה אני מחליטה להתערב ולדבר על הקשר בין הנושאים שהן מעלות לבין הקשר שהן יוצרות אתי בקבוצה. אני תוהה עד כמה הן מרגישות חופשיות ומרשות לעצמן להגיד דברים לגבי הקשר שלהן אתי, או ביניהן.
אני מזכירה לדניאלה שכאשר דיברה על הצורך בהזנה ישבה מולי ודיברה אלי, אבל לא המשיכה להגיד דבר בנושא. בגלל שראיתי שאף אחת לא המשיכה את מה שאורנה אמרה לרמה לגבי נוכחות הגוף שלה בחדר, חזרתי לנושא של צורך להימנע מקונפליקט וכעס ביניהן. אורנה אומרת לי: "על זה דווקא יש לי מה להגיד לך כי הרגשתי שעזבת אותי לבד".

הפסקת צהריים

מפגש שלישי

תחילת הפגישה מוקדשת לבירור האינטראקציה שהייתה בין אורנה לרמה. כזכור, אורנה פנתה אל רמה והתייחסה לאמירה המשמעותית שמבטא גופה.
אורנה מקבלת ביקורות קשות על הסגנון הישיר והלא תואם שלה לגבי הגוף של רמה.
שירה מדברת על הפחד שלה מישירות, ואומרת שהיא רוצה לנסות להתגבר על הפחד הזה בלי לחשוש כל-כך לפגוע באחרים. היא מספרת על מקרה בו שמה את ידה על הבטן של חברה שהייתה בהריון. החברה נרתעה אחורה ושירה נשארה עם הרגשה שעשתה משהו מאד לא בסדר. אחרי כמה שנים החברה נפטרה מדום לב בגיל 29. אני חושבת לעצמי ששירה מכניסה למטריצה הקבוצתית את הפחד המאגי לפגוע ולהרוס, ואת הדילמה האנושית לגבי האפשרות להתנהג באופן ספונטאני ולא הרסני.
דבורה יוצאת בחריפות נגד ההעזה של אורנה להעביר ביקורת על הגוף של רמה. היא מספרת על הרגישות שלה לסגנון הבין אישי האופייני בבית בו גדלה. כשרצו להחמיא לה אמרו "דווקא השמלה הזאת יפה".
שירה שואלת בתמיהה: "מה, רק אני ואורנה חושבות שרמה מאד רזה?" ושואלת את רמה אם היא מוכנה לדבר על זה. רמה עונה בכעס בשלילה ושירה נבהלת.
החלטתי להתערב ולעזור לקבוצה לפנות מקום לגוף הרזה של רמה, ושאלתי את רמה אם היא מוכנה לדבר על הגוף שלה. אולי חשוב כאן הסבר: מדוע חזרה ברכה בשנית על שאלתה של שירה? למה זה עבד?
רמה מספרת שמאז ומתמיד הייתה רזה, אבל מאז ההיריון האחרון פרצה בגופה מחלה אוטואימונית שפוגעת באכילה. תוך כדי דיבור רמה מבינה, פתאום, איך היא רגילה לצאת מהבית לעולם חמושה בהתגוננות נגד התקפות על הגוף שלה, ובעקבות ההבנה הזאת היא מודה לאורנה שהביאה את זה למודעות שלה.
בסוף המפגש אורנה מספרת לקבוצה שהתאלמנה בגיל 38.

הפסקה קצרה והמשך המפגש השלישי.

הקבוצה המומה מהספור של אורנה. הסיפור הזה מחבר את שירה לחרדות שלה. היא עכשיו בת 38. הקבוצה משקפת לה איך הפנימה לתוכה את החרדות של אמא שלה.
בשאר הזמן הקבוצה עסוקה בסיפור של דניאלה ובניסיון להבין את הפחד שלה מזוגיות. דניאלה מרגישה שהיא נמחקת כאשר היא בקשר זוגי עם מישהו. כדאי להבהיר מה זה אומר נמחקת.
אנחנו יוצאות להפסקה גדולה ולארוחת יום שישי בערב, ונשוב להיפגש למחרת בבוקר.
אני יוצאת מהעבודה הקבוצתית שעשינו היום עם הרבה שאלות על המקום שהגוף תופס במקום המילים.
מעסיקה אותי המחשבה על שתי העבודות שכתבו מירי ורינה שעוסקות בצורות שונות בקשר עם הורים.
מעסיקה אותי העובדה ששתי נשים בקבוצה סובלות ממחלה אוטואימונית, ואני מנסה לחשוב מה יכולה להיות המשמעות של זההבהרנו למעלה.
ברכה, חומר למחשבה: האם עלה משהו רלוונטי לקבוצתך בקבוצה הגדולה של הבוקר או בשיח שלך עם מנחים אחרים?
מפגש רביעי

אני פותחת את הקבוצה בהזמנה לנסות למצוא מלים למה שאי אפשר לדבר עליו, והוא מתבטא באופן גופני.
רמה אומרת שתצטרך לנסוע הביתה כמה שעות לפני הסיום כי אחד הילדים שלה חולה עם חום גבוה.
רינה לוקחת את ההזמנה שלי, אומרת שהיא לא יודעת איך לדבר על המחלה שלה. היא מספרת איך המחלה השתוללה בגוף שלה, בכל הרקמות, ומשתמשת בביטוי "הגוף שלי צעק". רינה מספרת מה קדם להתפרצות המחלה, ולכולנו ברור שהייתה בעומס גופני ורגשי למעלה מהיכולת שלה להכיל.
אני מקשיבה לרינה ומתחילה לחשוב על האפשרות להציע להן התנסות בתרגיל "התקף זעם" שמטרתו לבטא רגשות עוצמתיים של כעס, זעם, תסכול, כמו שילדים קטנים מבטאים, לפעמים.
תוך כדי הסיפור העמוס של רינה, והמחשבות שלי על התרגיל הגופני, רמה נכנסת לשיח עם הזדהות מאד גדולה עם המחלה האוטואימונית שפרצה בגוף שלה לאחר הלידה. רמה מספרת על מפגש שהיה לה עם מורה הודית בכירה ליוגה שאמרה לה :" נראה שיש בגוף שלך צעקה, את צריכה ללכת לים לצעוק".
בשלב הזה שיתפתי אותם במחשבה שהייתה לי, והזכרתי את המלים שרינה השתמשה בהן במפגש הראשון "הגוף שלי אמר את דברו". נזכרתי גם בדבריו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן שאמר: "לפעמים נכנס לקליניקה שלך מטופל ואתה רואה שיש בגוף שלו צעקה". הזכרתי אותו גם בגלל שביום הראשון מירי הזכירה את אייגן ואת ספרו "תחושת מוות נפשי" ( ( Psychic Deadness ואת הרלבנטיות של השם הזה עבורה.
אני שואלת אותן אם הן מוכנות להתנסות כזאת. שירה אומרת שהיא פוחדת, אבל מוכנה. סיפרתי להן שבמפגשים של האנליזה הביואנרגטית אנחנו עושים את התרגיל בשכיבה על הרצפה, אבל כאן נעשה את זה בישיבה על הכיסאות. אני מנחה אותן להחזיק את הידיים מאוגרפות לפני הפנים ולהתחיל לצעוד עם הרגליים כאילו הן עולות במעלה ההר, ולהוסיף לתנועת הרגליים את תנועת הידיים המאוגרפות, לסובב את הראש מצד לצד ולצעוק בכל הכוח שלהן תוך כדי כך שהן מגבירות את מהירות התנועה יותר ויותר. אני הראשונה שמדגימה את ה"תרגיל" וכולן מצטרפות לצעקה.
רינה מתחילה לבכות. אני מציעה לחזור על התרגיל פעם נוספת. מירי נשארת עם הצעקה הכי חזקה.
לאחר ההתנסות הזאת רינה חוזרת לסיפור שלה שמורכב מכתיבת דוקטורט; משבר משפחתי קשה סביב הבן הבכור שלה; ומחלה של אימא שנמצאת בטיפול נמרץ והיא נאלצת לשבת על ידה ולעזוב את כל העיסוקים האחרים והרבים שהיו באותו זמן. רינה מספרת על אימא נפלאה, אוהבת, נותנת, שהיא הבסיס והתמיכה גם עבורה וגם עבור ילדיה. בתוך זה ברור כמה הסכנה לאבד את אימא היא נוראה עבורה.
אימא של רינה המשיכה לחיות עוד שנה ובתוך השנה הזאת התפרצה המחלה של רינה.
לאחר הסיפור הקשה הזה אני אומרת: "יש גבול למה שאפשר להעמיס על הגוף".
יש הרבה התייחסות של הקבוצה לאימא הנפלאה של רינה שהופכת להיות הפרוטוטיפ של האימא האידיאלית של הקבוצה – גם תומכת, גם משחררת וגם מאד אוהבת ומזינה.
אני מוסיפה הערה שלי לרינה: "את הפנמת את הנתינה האינסופית הזאת ומנסה לשלב אותה בתוך החיים שלך שיש בהם גם עומסים שלא היו לאמא שלך (קריירה אקדמאית). הגוף שלך התקומם נגד המעמסה הזאת ואם תקשיבי לו תביני שהוא מבקש ממך להיות יותר "אגואיסטית" ולהתחשב בעצמך.
נעמה אומרת שאהבה להורים צריכה לכלול בתוכה גם את האפשרות להגיד "די"
אני משתפת אותן בחוויות מההורות שלי לבנים שלי כשהיו בגיל ההתבגרות, והעיזו "להרוג" אותי , כדי לכבוש לעצמם את העצמאות שלהם, ואיך חוויתי את זה כביטויים של אהבה. שווה להכניס לכאן אולי משהו על חשיבות השמדת האובייקט בפנטזיה (ויניקוט)?

הפסקה קצרה והמשך המפגש הרביעי

עולה הנושא של הקושי באינדבידואציה שמחייב להציב גבולות להורים, ואיפה מותר להגיד להורים "די".
אורנה מתחברת לנושא הזה. היא מספרת לקבוצה על החור שחשה בתוכה שחייבת למלא אותו כל הזמן ב"נאש" ??? עם טעם – או מתוק או מלוח, כי אחרת היא מרגישה ש"אין טעם" ומוסיפה "לכלום". הסימפטום הזה לא מתעורר כשהיא נמצאת עם אנשים, רק כשהיא לבדה בבית. אורנה מדברת על תחושת החור הפנימי שזכורה לה מאז היותה ילדה. היא מחברת את זה לעובדה שאימא שלה הייתה תמיד בדיכאון.
אורנה מספרת לקבוצה על כך שלאחרונה היא מוצפת בחרדות ממחלות וממוות. אני שואלת אותה איך היא מבינה את זה? למה פתאום התחילו החרדות?
אורנה מדברת ומדברת, לא על עצמה אלא על המשפחה של כל אחד מההורים שלה – שכולם ניספו בשואה. שני ההורים שלה יצאו מהשואה כמוזל מנים ??? (שקלו 28 ק"ג), ואיך זה יכול להיות שלא היו להם בעיות אכילה ודווקא לה יש.
הקבוצה עובדת עם אורנה באופן שמאד מרגש אותי ואני מקשיבה וממעטת להגיד או לפעול. כדאי לפרט על ההתרגשות, אולי דרך אסוציאציה? אורנה עונה לכל דבר שאומרים לה, והן מבקשות ממנה לחכות רגע, לא לענות מיד.
רמה אומרת לאורנה: "אני שמה לב שאת כמעט לא נושמת". כאשר רמה אומרת את זה לאורנה אני נזכרת איך אורנה הייתה מוטרדת מהשיעול של רמה, וספרה שבילדותה סבלה מאסטמה והיו לה קשיי נשימה.
כאן החלטתי להתערב ולהכניס עוד התנסות שקשורה בנשימה. כמו בהתנסות הקודמת שבה השתמשתי ב"צעקה" של רינה ושל רמה כאינדיקציה לצורך של הקבוצה, כך גם כאן אורנה, שכמעט לא נושמת, מייצגת עבורי את האפשרות האנושית השכיחה לנשום נשימה שטוחה כדי להקטין את הנגיעה הרגשית הכואבת.
שוב הנחיתי את המשתתפות לעצום עיניים: "נסו להפנות את המודעות שלכן לסרעפת, לצלעות, לריאות, מהו הצבע שאתן רואות? מהי התחושה שלכן בבית החזה ובייחוד בלב? שימו לב לתנועה של הנשימה שעולה ויורדת לאורך הגוף. שימו לב לאנרגיה הזורמת לאורך הגוף שלכן ומחברת בין השמים והאדמה.
קודקוד הראש פתוח אל השמים וכפות הרגליים מתחברות אל האדמה ובין שני הקטבים האלה זורמת הנשימה."
תוך כדי ההנחיה שלי אני שומעת את אורנה בוכה ובוכה, מה שלא יכלה לעשות כשדיברה, ואני חושבת לעצמי: "סוף-כל-סוף יש לה רגע אחד שהיא יכולה לבטא את עצמה ולא להיות שופר של כל בני המשפחה שניספו בשואה והיא חייבת כל הזמן לייצג אותם ולחשוב עליהם".
האפשרות של אורנה להתחבר לעצמה עושה מקום לנשים אחרות להמשיך עם הנושא הזה.
דניאלה משתפת אותנו באסוציאציה שלה משני סרטים דוקומנטריים בנושא השואה. האחד הוא "מועדון בית הקברות" והשני הוא "פיצה באושוויץ". שניהם נעשו ע"י אנשים שהם הדור השני של הניצולים.
דניאלה מספרת לאורנה איך מירי חנוך, יוצרת הסרט "פיצה באושוויץ" מתייחסת לטירוף של אבא שלה שלוקח אותה ואת אחיה לטיול שורשים ורוצה שהם יישארו לישון באושוויץ, על הדרגש שהוא ישן עליו:
דניאלה מדגימה את הצעקה של מירי חנוך:"אבא, די! אני אף פעם לא אבין את מה שחווית, ואני רוצה לחזור הביתה לבנות שלי".
אורנה אומרת: "מגיע לאבא שלי שאני אגיד לו די". הוא כותב עכשיו ספר על החיים שלו ואני ואחותי עובדות אתו על זה. הוא ביקש שכל אחת מאתנו תוסיף פרק של הדור השני, ואותו הדבר ביקש גם מהילדים שלי. זה כל הזמן פותח לי את כל הדברים".
אני מציעה לדניאלה להפנים את הקריאה הזאת: "אבא, די!", ואני מתייחסת לדברים שאמרה מירי חנוך לאבא שלה:"אני רוצה לחזור הביתה" ומדברת (אל דניאלה ודרכה אל כולם) על החשיבות של בית, של מקום שאפשר לחזור אליו. אני פונה בעיקר אל דניאלה בגלל שהיא מייצגת, כרגע, את הקושי בקבוצה להיפרד מבית ההורים וליצור לעצמה בית משלה.
מירי אומרת: "גם בתוך הבית שלי אני ממשיכה להרגיש בתוכי כל הזמן את ההורים שלי."
דניאלה אומרת לה: "אני ואת כל הזמן מהדהדות אחת את השנייה". (פוקס מדבר על ההדהוד הרגשי בין האנשים בקבוצה כאחד הכלים המשמעותיים בעבודה הקבוצתית).
לפני סיום הפגישה הקדשתי כמה דקות לפרידה מרמה שחייבת לעזוב לפני הזמן. רמה נפרדת מכולן ואומרת להן:"התאהבתי בכל אחת ואחת מכן". אני מציינת לעצמי שרמה עוזבת בלי להיפרד ממני באופן אישי, ואני תוהה לעצמי מה המשמעות של זה במטריצה הקבוצתית שלנו ברגע זה, ובתהליך של הקבוצה שעסקה כל-כך הרבה ביחסי הורים ילדים ובאפשרות לנפרדות ואינדיבידואציה.

הפסקה

מפגש חמישי (שבת אחה"צ – פגישת סיום ופרידה)

מירי פותחת ומספרת שרינה פנתה אליה בהפסקה ואמרה לה שהיא מרגישה שהיא פספוס בקבוצה, כי לא לקחה לעצמה את הבמה. היא משתפת את הקבוצה עד כמה נפגעה מהדברים של רינה, שגורמים לה להרגיש שלא הייתה קיימת, שלא הייתה לה נוכחות. היא אומרת שלוקח לה זמן לתת אמון.
אני חושבת שאולי מירי מנסה להגיד לי משהו, ואני שואלת אותה מה היה בי שהפריע לה לתת בי אמון.
מירי עונה לי שלא הרגישה מספיק בטוחה שראיתי אותה והכנסתי אותה לתהליך הקבוצתי כמו, למשל, שעשיתי עם רינה. אני מחברת את מה שמירי אומרת לי עם השאלה שעלתה בי לגבי הפרידה של רמה ממני.
אני נזכרת שוב בחלום של נעמה ובשאלה שהייתה בו האם הקבוצה תהיה סנטוריום של בריאות או שתהיה כאן מלחמה. אני מתייחסת לכך שלא היו ביניהן ביטויים של קנאה ושל תחרות, בוודאי לא לגבי הקשר אתי.
מירי אומרת שהיא לא יודעת איך לתפוס את הבמה ומה להגיד עכשיו. מירי חוזרת לחוויה של העור החדיר שלה. אמא שלה תמיד אומרת לה שהיא ספוג – סופגת הכול, והיא מבינה שהפנימה את הפונקציה הספוגית הזאת. אני מזכירה למירי שספרה לנו על התקופה שבה הסתובבה עם תחושה של עור כל-כך חשוף, ואיך הרגישה שהיא "מתחרפנת" מזה, וכנראה למדה להגן על עצמה, וזה גורם לה להיות יותר זהירה.
בסיום הסדנה חשבתי על כך שבחוויה שלי מירי לא הייתה נוכחת פחות מהאחרות, ולרגעים הייתה מאד נוכחת. זכרתי שהצעקה של מירי (בתרגיל "התקף זעם") הייתה הצעקה החזקה והארוכה ביותר, והצטערתי שלא ציינתי את זה.
אנחנו שוב עושות סבב שבו כולן מדברות, מסכמות את החוויה שלהן בקבוצה ונפרדות.
נעמה משתפת בחשיבות שהייתה עבורה בעבודה שעשינו על נפרדות. היא מתכוונת ליישם את זה בעיקר ביחסים עם הכלות שלה. היא מצפה מהן שיתייחסו אליה כמו אימא, אבל מבינה שזו ציפייה לא מציאותית.
נעמה אומרת שמרגישה מחוברת לכל אחת ואחת בקבוצה דרך חבל הטבור. נעמה משתמשת בביטוי שמירי השתמשה בו כדי לתאר את הקשר שלה עם הילדים שלה. אני חושבת לעצמי שאולי היא גם מנסה להראות למירי כמה הייתה משמעותית ותרמה לקבוצה.
רינה מסכמת את החוויה העמוקה שעברה, ומתבטאת באופן כל-כך מרשים ועוצמתי שאני חושבת לעצמי שהיא נשמעת כמו מישהו שקם לתחייה וכל החלקים הנפלאים שלו פתאום באים לידי ביטוי.
דבורה משתפת כמה הייתה מחוברת לנושא של הקשר בין אמהות ובנות. אומרת שהרגישה כמו בת של כולן וזאת הייתה הרגשה מאד טובה. אני מחליטה לא להגיד יותר שום דבר על הקשר שלהן אתי, אבל חושבת לעצמי שגם המשפט של דבורה "הרגשתי בת של כולן" מבטא קושי בקשר אתי, וגם מכחיש את התפקידים שהיו לכולנו בתהליך הזה. אני, כמנחה, ייצגתי את תפקיד האימא, והן היו אחיות, עמיתות.
אני מציינת לעצמי שאני יודעת שיש פה נושא חשוב שלא נגענו בו, ושואלת את עצמי מה היה החלק שלי בקושי לגעת בנושא הזה. אולי בכך ששיתפתי אותן בשמחה שלי להיות אמא של בנות לא השארתי להן מספיק מרחב לעשות עבודה עם התפקיד הסימבולי שלי בקבוצה.
הן נפרדות אחת מהשנייה בהרבה אהבה, ומאחלות לדניאלה הצלחה בהריון.

מחשבות אחרי הסדנה ודיון
אין קבוצה אחת דומה לשנייה. כשאני מתחילה סדנה אני אף פעם לא יודעת מראש לאיזה כיוון יתפתח התהליך הקבוצתי. הקבוצה היא הקובעת את התכנים, התפקיד שלי הוא לאפשר לחברי הקבוצה לעבוד אחד עם השני ואתי, ולהשיג את המטרות האינדיבידואליות (מודעות או לא מודעות) שאתן הגיעו לסדנה.
הרציונל לעבודה טיפולית בקבוצה נובע מנקודת מוצא בסיסית לגבי המשותף לבני האדם. באופן כללי, ההתפתחות הנפשית של בני האדם היא תהליך משותף לכולם. כל בן אדם הוא סיפור ייחודי בתהליך הזה.
התיאוריות הפסיכולוגיות שונות זו מזו בבחירת תהליך ההתפתחות שבו הן מתמקדות. מכיוון שנפש האדם כה מורכבת, ההתפתחות מתרחשת על פני מימדים רבים בו-זמנית. השאלה היא מהי הפריזמה שדרכה אנחנו מסתכלים על התהליך.
ההקשבה לקבוצה המסוימת שאותה הנחיתי כיוונה אותי לשתי תיאוריות שהתפתחו בארה"ב בחצי השני של המאה העשרים.
התיאוריה הראשונה פותחה ע"י פסיכואנליטיקאית אמריקאית בשם מרגרט מהלר שספרה הידוע ביותר נקרא: "הלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי". בספר זה מדברת מהלר על ההבדל בין הלידה הביולוגית והלידה הפסיכולוגית. הלידה הביולוגית היא מאורע מהפכני, חד פעמי שמתרחש במשך מספר שעות, המוביל ליציאתו לעולם של תינוק אנושי שעד אז שהה ברחם אמו.
הלידה הפסיכולוגית היא תהליך שמתחיל ברגע הלידה ולמעשה אינו מסתיים לעולם.
התהליך של הלידה הפסיכולוגית נקרא גם בשם נפרדות-אינדיבידואליות או בשמו המקצועי הידוע "SEPARATION-INDIVIDUATION, והוא מתאר את הפיכתו של התינוק מיצור שאינו מודע לזהותו ולזהות הסביבה המגדלת אותו לאינדיבידואל בעל זהות נפרדת משל עצמו. תהליך זה מותנה בשני אפיונים של הקשר בין התינוק לבין הוריו.
האפיון הראשון הוא טיב הקשר הראשוני הנוצר בין התינוק לבין הוריו, המהווה בסיס לפיו ייצור הילד/מבוגר את יחסיו עם סביבתו במהלך חייו.
האפיון השני הוא האפשרות הטמונה בקשר הזה לפרידה מהקשר הראשוני, התלותי באופן מוחלט, והפיכתו לקשר בין אנשים בוגרים, שהם אנשים נפרדים ושונים זה מזה, המכירים במשמעות ובעומק הקשר ביניהם, ובתלות ההדדית הקיימת ביניהם.
הקשר הראשוני המתפתח בין התינוק לבין הוריו תואר ע"י פסיכואנליטיקאי אמריקאי בשם ג'והן בולבי והתיאוריה שלו ידועה בשם ATTACHMENT THEORY . בולבי תיאר את הצורך בקשר ראשוני כתכונה ביולוגית שאתה התינוק בא לעולם והיא המפתח העיקרי להתפתחותו של התינוק, ולא הדחפים המיניים והתוקפניים שתוארו ע"י פרויד וממשיכיו.
יצירת הקשר הראשוני היא המבטיחה את הישרדותו הפיזית והנפשית של התינוק כמו את התפתחותו.
זוהי אחת התיאוריות החשובות כיום בפסיכותרפיה, והיא פותחה ע"י תיאורטיקנים רבים בהמשך לתפיסתו של בולבי.
קיימת תלות חשובה בין שני אפיוני הקשר כי היכולת לנפרדות מותנית בקשר ראשוני מספק ובטוח.
אחד התיאורטיקנים שכתבו על הקשר בין ATTACHMENT לבין האפשרות לשינוי בפסיכותרפיה הוא דיוויד וולין, המבסס את הגישה שלו על מחקרים רבים. אני רוצה לציין את שלושת הממצאים שוולין מדבר עליהם כבעלי ההשפעה החשובה ביותר על פסיכותרפיה:
היחסים הנוצרים בין התינוק והוריו כמפתח להתפתחותו, המהווים מודל לפיו ייווצר הקשר עם המטפל.
האפשרות לעשות מקום בטיפול לחוויה פרה וורבלית (טרום מילולית) שהיא הבסיס לליבה של העצמי המתפתח
החשיבות של הפונקציה הרפלקטיבית בתהליך הטיפולי המביא לשינוי, כלומר – הקשר בין האינדיבידואל לבין החוויה שהוא עובר, והאפשרות להיות מודע לקשר הזה.
אני רוצה לבדוק את התהליך שקרה בקבוצה שאותה תיארתי לאור שלושת הנקודות שציינתי.
התחלתי את הפגישה הראשונה בהפניית המודעות של המשתתפות לחוויה הגופנית (לא מילולית) שלהן הנקראת בשפה המקצועית MINDFULNESS וגם היא מאד מתפתחת היום ונעשית מקובלת בהרבה גישות טיפוליות. כאשר ביקשתי מן המשתתפות להציג את עצמן דרך התחושה הגופנית שחוו בזמן "תרגיל" הMINDFULNESS- הזמנתי לחדר את היכולת הרפלקטיבית שלהן להסתכל על החוויה הגופנית-נפשית ולתאר אותה במילים. בכך עשיתי מקום, מהרגע הראשון, לשתיים משלושת הנקודות שציינתי לעיל.
הנקודה השלישית, שהיא הנקודה הראשונה שציינתי, היא היכולת של המשתתפות ליצירת קשר משמעותי אינטימי, המבוססת על ההיסטוריה של הקשר הראשוני של כל אחת מהן עם הוריהן.
במובן הזה הקבוצה שהנחיתי בסדנה הייתה מורכבת משמונה נשים שיש להן יכולת בסיסית טובה ליצירת קשרים אינטימיים, ויכולת זאת באה מאד לידי ביטוי בקשרים שנוצרו ביניהן במהלך הסדנה.
סביר להניח שאילו הקבוצה הייתה מורכבת מאנשים שיש להם הפרעות רציניות ביצירת קשר, הכיוון שאליו היה מתפתח התהליך הקבוצתי היה שונה לגמרי, ועיקר העבודה היה מתרכז בבעיות ליצירת קשר.
בקבוצה המתוארת בפרק זה הנושא המשותף היה תהליך הספרציה-אינדיבידואציה. כפי שציינתי, זהו תהליך אינסופי של התפתחות הזהות האישית הכוללת את הזהות המינית-מגדרית, המקצועית, הזוגית, ההורית והמשפחתית.
הקבוצה התחילה מנגיעות קלות בנושא של הזהות המינית-מגדרית. נעמה מציינת את ההתרגשות מכך שכולנו נשים. שירה מקנאה בנשים המבוגרות במלתחה ובתחושת השחרור שהן חוות עם הגוף שלהן.
דבורה מדברת על הרצון שלה לחזק את תחושת הנשיות, תחושה שלא התפתחה מספיק בבית שבו אימא התייחסה לנשיות כעובדה ביולוגית והתעלמה מהמשמעות הנפשית שלה (ווסת לא צריכה להפריע לכלום). רמה מתארת איך האימהות עזרה לה בתהליך עיצוב הנשיות שלה, ומירי מתארת את התחושה שהנשיות שלה אינה חלק מהותי ממנה, אלא כאילו הולכת על ידה במרחק ממנה.
דניאלה, באכזבה מכך שאין גברים בקבוצה, (רצתה שיקופים של גברים לנשיות שלה) מתארת את הקושי לפתח את הזהות הנשית בהעדר התייחסות מההורים לנשיות.
הקבוצה עוברת שלב כאשר מתחיל דיבור על ההורים שלהם. הדיבור הזה כולל גם את מהות הקשר הגופני שהיה אתם בילדות ובחלקו מאפיין גם את הקשרים היום. בעידוד שלי הן מדברות גם עלי ועל הנוכחות הגופנית שלי (החגורה המסתירה את הבטן). עבודת התואר השני של מירי על הקשר הראשוני מהווה מעין כותרת לנושא הזה. בתוך זה הקושי של מירי עם העור החשוף מידי ותחושת העור כספוג שסופג הכול מהסביבה ממקדת את חשיבות הקשר הראשוני גם בתחושה הקיומית שלה.
מירי מתארת חסך במגע הגופני עם אימא שלה. גם בקשר אתי הייתה זקוקה למגע יותר קרוב כדי להרגיש את הקשר, ולכן מדברת על האכזבה בסיום הסדנה מכך שנשארה, במובן מסוים, מחוץ לקבוצה. אבל מירי מציינת גם את הצד החזק בקשר עם אימא שלה- אימא שיודעת לתת חופש ומאפשרת נפרדות.
הנושא של המסע האנושי מקשר ראשוני לנפרדות בא לידי ביטוי גם בחוויה שלהן כאימהות.
רמה מתארת את החוויה הראשונית של קשר עם תינוק, את ההתרגשות מהמגע הגופני איתו ומהיכולת להזין אותו. שירה, שהיא אימא לילדים מתבגרים מתארת את הקושי של אימא שלא רוצה לוותר על האיכות של הקשר הראשוני עם הילדים שלה, אבל הם, במסע ההתפתחות שלהם, מתנכרים לקשר הראשוני שלהם איתה, לא רוצים שתחבק אותם, כי כך ירגישו יותר את העצמאות והנפרדות שלהם.
מתחיל דיבור על האפשרות של נפרדות ומציאת מרחק נכון בקשר עם ההורים. דניאלה מייצגת את הקושי בנפרדות מהורים "אידיאליים" (אקדמאיים, אימא מזינה עדין על פי דפוסים של קשר עם ילדים קטנים – מחלקת את האוכל לצלחות) שעל ידם היא לא מצליחה לדעת מיהי, מה היא רוצה ללמוד, ואיך להיות בתוך זוגיות בלי שהזהות והאינדיבידואליות שלה תמחק. דניאלה מרגישה עדיין צורך לעשות דברים לבד, כמו שילדים קטנים מרגישים כדי לחוש את העצמאות והיכולת שלהם.
ככל שהקבוצה מדברת יותר על ההורים, ובעיקר על האימהות, מתחדדת המציאות של הקושי למצוא נפרדות על יד הורים עם קשיים משלהם. לאימא של נעמה יש קושי לבסס קשר ניפרד עם הילדים הבוגרים שלה ללא התערבות של בן-זוגה, לאחר מות בעלה, והיא נכנעת ומוותרת.
אימא של שירה, כתוצאה מחוויות השואה, מוצפת חרדה שיקרה משהו לילדים שלה, ולא מאפשרת להם להתרחק ממנה. ובודקת 6-7 פעמים ביום מה קורה אתם. החרדה של אימא שלה מציפה גם אותה, והיא מחפשת דרכים להתרחק מהקשר הזה. אחת הדרכים שהיא מנסה היא לבסס קשר מסוג אחר עם אבא שלה, אבל הוא לא נענה לה. החרדה והאובססיה של אימא שלה ממלאת את שירה בכעס, אבל היא מרגישה אשמה על הכעס שלה, ומחפשת דרכים איך לא להתעצבן על אימא שלה.
כאן נכנס גורם מאד חשוב באפשרות לנפרדות מההורים – הרשות לכעוס בלי לחשוש "להרוס" את ההורים. קשה לכעוס בלי פחד על אימא ניצולת שואה אכולת חרדות, או על אימא מדוכאת ש"נשברה" בשואה (אימא של אורנה). שירה כ"כ ספוגה בחרדות מאימא שלה, שכאשר היא שומעת על הטרגדיה של אורנה שהתאלמנה בגיל צעיר, היא חווה את זה כאסון שמחכה גם לה מעבר לפינה.
מתחת לזה נמצאת האמונה שעצם המשאלה להתרחק ולבסס לעצמה חיים עצמאיים היא חטא רציני שהיא תיענש עליו. יותר ויותר אני שומעת מהמשתתפות על החרדה מפני הכעס והתוקפנות שלהן, עד שלבסוף אני מחליטה לחזור לחוויה גופנית ראשונית ולתת להן להתנסות ב"התקף זעם" שהוא תגובה טבעית בהתפתחות של ילדים קטנים כשהם מתוסכלים או מאוכזבים.
נראה לי שהמייצגת הטובה ביותר בקבוצה לאפשרות של נפרדות וכעס על ההורים היא מירי חנוך בסרטה "פיצה באושוויץ". מי שמספרת על הסרט היא דניאלה, המתארת את מירי חנוך שאומרת לאבא שלה: "אבא, די! אני לעולם לא אבין מה עבר עליך בשואה ואני רוצה הביתה לבנות שלי".
המשאלה להזדהות טוטאלית מיוצגת כאן דווקא ע"י האב שמצפה מילדיו לחוות כמעט במדויק מה עבר עליו באושוויץ. למרות שמירי חנוך אינה משתתפת בקבוצה שלנו, אני חושבת עליה כעוד משתתפת ואני מניחה שהקשר הראשוני שלה עם הוריה בנה אצלה עצמי מספיק חזק המאפשר לה לא להיבלע בתוך הזהות שלהם, וגם לא לפחד מאובדן הקשר אם תשמור על הזהות שלה.
לעומתה אורנה היא דוגמה לאישה שכמעט משאילה את עצמה כנר זיכרון לבני המשפחה של הוריה, שניספו בשואה. הגוף של אורנה משחק תפקיד חשוב בהשאלה הזאת.. ככל שהיא הולכת ומעמיקה את המעורבות שלה בספר שאבא שלה כותב על חוויותיו בשואה, כך היא מאבדת את עצמה יותר ויותר, ומתמלאת חרדות ממחלות וממוות. אורנה פוחדת לחלות ולמות כי באופן נפשי היא מרגישה פחות ופחות חיה. דרך אורנה אנחנו לומדות על התפקיד החשוב שיש לגוף בתהליך של ספרציה-אינדיבידואציה. נשימה מלאה, עמוקה, מחברת באופן מלא לרגשות, נותנת תחושה של חיות, ומאפשרת לחוש את הנפרדות של הגוף, ודרכו, את הנפרדות הנפשית. לאחר ה"תרגיל" של הנשימה שגורם לאורנה לבכות ולבכות, היא מצליחה לחזור לעצמה ולתחושות שלה.
הסיפור של רינה מבטא קושי אחר בנפרדות. רינה עשתה צעדים גדולים של התפתחות מקצועית בשונה מכל האחים שלה, עובדה המעמידה אותה במקום מאד אחר מכולם, ובודאי נוגעת בשאלת הזהות ובשייכות המשפחתית שלה. אולי בגלל זה היא זקוקה, יותר מאחרים במשפחתה, לקשר כל-כך קרוב עם אימא שלה. זהו קשר שיש בו חופש ואפשרות למימוש מקצועי, אבל אין בו חופש רגשי. עוצמת הקשר הזה גם היא מהווה סוג של קושי בנפרדות.
יש בסיפור החיים של כל אחת מהמשתתפות בקבוצה מסר מאד אופטימי. לכל אחת מהן יש הורים המתמודדים עם קשיים רגשיים ואישיותיים העלולים לפגוע בקשר הראשוני ובתהליך הנפרדות. ובכל-זאת הן נשים מרשימות, בשלות, מצליחות מבחינה מקצועית, יודעות ליצור קשרים עם אנשים ויודעות לאהוב, ומחפשות כל הזמן משמעות לחייהן.
הורה אופטימאלי ללא בעיות אינו קיים במציאות. גם אני לא הייתי מנחה אידיאלית לקבוצה, ותוך כדי הסדנה הייתי מודעת גם ל"כישלונות" שלי, וגם לרגעים שבהם לא שמרתי מספיק על התפקיד שלי כמנחה, כמו, למשל, כשסיפרתי להן על השמחה שלי להיות "אימא" של בנות והכנסתי צורך רגשי שלי שהכביד על הקבוצה שעדין לא הייתה בשלה להתמודד אתו.
ובכל-זאת הצלחנו, יחד, לעבור תהליך מאד משמעותי שנגע בבעיות קיומיות של חייהן.

אפילוג

תהליך הנפרדות במהלך ההתפתחות אינו מוגבל רק ליחסים שבין ילדים והורים.
אנסה להסתכל על ההתפתחות המקצועית שלי דרך הפריזמה הזאת ולשתף את הקוראים בתהליך שעברתי.
הקשר הראשוני שלי עם אימא תיאורטית היה עם התיאוריה הפסיכואנליטית, שהייתה התיאוריה השלטת במעגלים המקצועיים שאליהם השתייכתי.
החיפוש שלי אחר פרקטיקה טיפולית שתכלול גם את הגוף הביא אותי להתרחקות, לתקופה ארוכה, מהמעגלים המקצועיים האלה. כיום, לאחר שביססתי לעצמי את הנפרדות המקצועית שלי, אני יכולה לבנות מחדש את הקשר עם התיאוריה הפסיכואנליטית, שלמעשה מעולם לא עזבתי אותה, אבל לא קיבלתי על עצמי את כל הנורמות הטיפוליות ששלטו בה. היו בתהליך הזה הרבה קושי, בדידות, וחוסר ביטחון, אבל מצד שני הייתה בו העשרה אישית ומקצועית שלא הייתי רוצה לוותר עליה.
ומה לגבי התיאורטיקנים שהזכרתי במהלך הפרק?
פוקס היה פסיכואנליטיקאי שחולל מהפכה, לפחות לגבי אלה שקיבלו את התיאוריה והפרקטיקה של אנליזה קבוצתית, אבל הוא הקפיד, תמיד, לשמור על קשר עם הפסיכואנליזה, למרות הביקורת שהייתה לו על הפרקטיקה הפסיכואנליטית. אני רואה בו דוגמה למישהו שעשה נפרדות ואינדיבידואציה בתהליך ההתפתחות המקצועית שלו.
מודל נוסף עבורי לתהליך כזה הוא ג'ון בולבי שהיה אף הוא פסיכואנליטיקאי. כאשר הוא דיבר על הצורך בקשר ראשוני כצורך ביולוגי הקודם בחשיבותו לצרכים המיניים עליהם דיבר פרויד, הוא עורר עליו את הביקורת של בני זמנו האנליטיקאים, שנידו אותו מהמעגלים המרכזיים של הפסיכואנליזה. התיאוריה שלו מצאה לה מקום באקדמיה, בקרב חוקרים שלא היו פסיכותרפיסטים, ועברו כמה עשרות שנים עד שהיא חזרה לחיק הפסיכותרפיה, הפעם מחוזקת ע"י ממצאים מחקריים.
לעומת זאת וילהלם רייך, בגלל אישיותו הסוערת והמהפכנית, ניתק את עצמו לגמרי מהבסיס המקצועי הפסיכואנליטי שממנו צמח, ובערוב ימיו ישב בבית הסוהר בגלל דעותיו הרדיקליות, מצבו הנפשי היה מעורער ביותר ושם גם נפטר. רייך הוא דוגמה למי שהאינדיבידואליות שלו גברה על החשיבות של ההשתייכות החברתית.זאת הייתה, כנראה, תוצאה של ההיסטוריה הקשה שלו בצעירותו, אז איבד בבת אחת את שני הוריו, וגם העולם החברתי שממנו צמח עבר מהפכה ושינויים עצומים בעקבות שתי מלחמות העולם.
התרומה של פוקס להסתכלות על קבוצה שמורכבת מאינדיבידואלים שהייחודיות שלהם חשובה לא פחות מההשתייכות הקבוצתית שלהם מאפשרת להסתכל על הנפרדות והאינדיבידואציה לא רק כמרד נגד הקבוצה שממנה מתפתחים, אלא כתרומה להתפתחות של הקבוצה והחברה כולה.
זהו התהליך של ההתפתחות והשינוי בין הדורות, שלא קיים בחברה טוטליטארית שיש בה מחיקה של הקיום האינדיבידואלי.

ביבליוגרפיה
Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss: Vol.1. Attachment. London: Hogarth Press and the Institute of Psychoanalysis, 1982.

Eigen, M., Seoul Seminar, 2007

Foulkes, S.H. and Antony, E.J. Group Psychotherapy : The Psychoanalytic Approach. Maresfield Reprints, London, 1957.

Helfaer, P.M. Sex and Self-Respect. The Quest for Personal Fulfillment. Praeger Publishers, Westport, Connecticut, London, 1998

Lowen, A. Fear of Life. Macmillian Publishing Company, 1980

Mahler, M., Pine, F., and Bergman, A. (1975).
The Psychological Birth of the Human Infant. New York: Basic Books

Reich, W. (1961) The Function of the Orgasm. Pocket Books, 1975
Wallin, D.J. Attachment in Psychotherapy, The Guilford Press, New York, London, 2007

אייגן, מ. תחושת מוות נפשי. הוצאת תולעת ספרים, תל-אביב, 2010

Google

מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, הנחיית קבוצות, קבוצה, קבוצת תמיכה
קבוצה בעת חופשה או חופשה בקבוצה / דר' יהודית ריבקו/ד"ר יהודית ריבקו
המנחה ההיסטרי והקבוצה ההיסטרית/אריק מוס
מאמרים על הנחיה | הנחיית קבוצות | טיפול קבוצתי/מיטב המאמרים על הנחיית קבוצות
יעילות של קבוצות הורים/ליאת זלצר
הנחיה משותפת/פפיפר וג'ון אי. ג'ונס
אמהות ובנות: תהליך קבוצתי בשילוב עבודה עם הגוף/ברכה הדר
טיפול משולב/ד"ר חיים וינברג
הנחיית קבוצות: זהות המנחה/ד"ר רובי פרידמן
קבוצות תמיכה לנשים בטיפולי פוריות/יערה זיסמן
אלצהיימר בקבוצה: חלומות בטיפול קבוצתי/ד"ר רובי פרידמן