דף הבית  מי אנחנו  שאלות ותשובות  סדנאות  רשימת קבוצות  מגזין  צור קשר  מאמרים  תוכניות הכשרה
מאמרים >ראיון עם ארווין יאלום על טיפול קבוצתי

ראיון עם ארווין יאלום על טיפול קבוצתי

קטעים נבחרים מתוך הראיון עם פרופ' ארווין יאלום על טיפול קבוצתי 

שהתקיים ביום העיון של קהילת קבוצות, ב-17.7.07, באוניברסיטת חיפה, באמצעות video conference.
מראיינים: ד"ר חיים וינברג וד"ר רובי פרידמן
 
 
חלק 1
מראיין: האם אתה עוסק במתן טיפול קבוצתי כיום, ואם לא – מדוע?
יאלום: אני לא עוסק בטיפול קבוצתי מעשי כרגע, והסיבה לכך היא שלפני מספר שנים עסקתי בכתיבת רומן, נדמה לי שאת "על הספה", זה היה לאחר שעברתי את גיל הפרישה, והחלטתי באותה נקודה שאקדיש את כול כולי לכתיבה ולעבודתי הקלינית. לכן גם פרשתי מוקדם מאוניברסיטת סטנפורד . טיפלתי בקבוצות  מאז סיום הכשרתי, משנת 1957 בערך. עסקתי בהנחיית קבוצות למעלה מארבעים שנה. אני לא מנחה קבוצות כיום, אך עם זאת, אני מדריך פסיכולוגים שמנחים שלוש עד ארבע קבוצות, בקליניקות פרטיות. אני חבר בקבוצה ללא מנחה של 11 פסיכיאטרים, קבוצה לטווח ארוך. אנחנו נפגשים בקביעות ב-14 השנה האחרונות. כולנו השתפרנו. אנחנו קוראים לקבוצה "קבוצת תמיכה". אני מנסה בכל מאודי להימנע מלהיות המנחה. אני חושף מענייניי הפרטיים יותר מכל אחד אחר, כדי לוודא שאינני המנחה, והרבה טוב יוצא לי מזה. זהו עניין שכתבתי עליו רבות. אני מרגיש כל כך קשור לקבוצה הזאת, ואני ממליץ לעמיתים אחרים להצטרף לקבוצות מסוג זה. קל מאוד להקים קבוצה כזאת, והיא יכולה להציע תמיכה אדירה. והקבוצה הזאת מכילה את כל ענייני הקבוצה. אנו חושפים את עצמנו. אחד הדברים יוצאי הדופן בקבוצה הזאת הוא שבמהלך 15 שנים, כל פגישה היא שונה, כל פגישה חושפת שכבות נוספות בחבריה. זהו משאב שאינו מסתיים לעולם. האישיות האנושית מורכבת עד אינסוף. זוהי חוויה נוספת שלי. לפני מספר ימים חשבתי עד כמה אני מתגעגע לטיפול קבוצתי.
 
 
מראיין: תוכל לתאר מהם הדברים המייחדים את הטיפול הקבוצתי?
יאלום: נאמר שהייתה לי קבוצת משתתפים מגיל הזהב. כשאני מטפל באופן פרטני, אינני יוצר התקדמות רבה. אבל נאמר שהייתה לי קבוצה של שמונה מטופלים בעלי אותן בעיות. אם נשוחח על הבעיות הללו, ירוויחו המטופלים מהידיעה שהם אינם היחידים שחשים כך. זהו אחד מיתרונות הקבוצה – האוניברסליות. היתרון הנוסף הוא שהם יחשפו לדרכי ההתמודדות של אחרים במצב זה, אולי הם אף יוכלו לשלב כמה מכישוריהם, להזדהות אתם. אבל אז נוכל אף לחדור עמוק יותר, דבר שניתן לעשותו בקבוצה, אך לא בתצורות אחרות של טיפול.
 
מראיין: מהי לדעתך המשימה החשובה ביותר של המטפל הקבוצתי?
קודם כל, משימתו של מנחה הקבוצה תלויה במסגרת הקבוצה. איזו מחויבות קיימת בה. האם תהיה זו קבוצה לטווח קצר, משהו כמו ששה מפגשים, או שמדובר בקבוצה עם מפגשים מתמשכים, שיכולה להמשיך לאורך שנים, כשצעירים מחליפים ותיקים שעוזבים. זה יכתיב לנו בדיוק מה עלינו לעשות. לדוגמה, יש כיום קבוצות קוגניטיביות-התנהגותיות, בהן מטרות המנחה הן לספק מידע. יכול להיות שמדובר בקבוצה מצומצמת יותר, בה אנו לומדים שגם אחרים מתמודדים מול בעיות כמו שלנו. מטרתי במקרה כזה היא לבדוק את חברי הקבוצה ולמצוא דמיון בבעיותיהם. ברמות עמוקות יותר, הייתי מעוניין לדעת כיצד הם מנתקים את עצמם מאחרים, וכך אני נכנס לעבודה עמודה יותר איתם. זה השלב הראשון. זאת מסגרת העבודה הקלינית של הקבוצה עצמה. בעבודה עם קבוצה לטווח ארוך, נראה לי שהייתי מנסה לטפל בכל הנושאים עליהם דיברתי, אבל אז הייתי מתחיל לברר לעומק כיצד אנשים אלה מתייחסים לאחרים ולעצמם. הייתי בודק, כפי שהזכרתי, האם הם מרגישים חשובים פחות מאחרים ומהן הסיבות לכך. הייתי רוצה שיקבלו משוב מאחרים על אופן ההצגה שלהם את עצמם, אם יהיו להם חלומות הקשורים לקבוצה, הייתי רוצה להקשיב להם. אני עובד ברמה עמוקה יותר בנקודה זו.
 
מראיין: מה היית עושה עם תהליכים כגון חלומות?
יאלום: אם מטופלים מגיעים למפגש עם חלום, הייתי רוצה לשמוע אותם, במידה שהם קשורים איכשהו לנושאים בהם עסקנו, ואני מתעניין במיוחד כשמדובר בחלום הנוגע לכל הקבוצה, או בהיבטים אחרים של תהליך הטיפול הקבוצתי. בטיפול פרטני אני עובד רבות עם חלומות. בטיפול קבוצתי אני משתמש ביתרון הטכנולוגיות העכשוויות כדי שחברי הקבוצה ישלחו לי בדוא"ל את חלומותיהם. אני מספק להם דרכים לזכור את החלום לאחר שהם מתעוררים. ההוראות הרגילות שכולכם בטח מכירים. אני מבקש מאנשים שברגע שהם מתעוררים, ישאלו את עצמם על מה חלמו. אני שואל אותם אם יוכלו לזכור לעבור על החלום במוחם לפני שהם פוקחים את עיניהם. ואז אני מבקש מהם לקשקש משהו על דף נייר. לפעמים מילים מועטות יכולות למשוך את החלום כולו להכרה. לאחרונה אני מבקש מחברי הקבוצה לשבת מול המחשבה לאחר שהתעוררו ולשלוח אליי בדוא"ל את החלום. כך הכול יהיה מולי ונוכל להתחיל לנתח את החלומות.
 
מראיין: מה לגבי הלא-מודע, בייחוד בכל הנוגע לחלומות?
יאלום: ישנם דברים רבים בלא-מודע שיוצאים החוצה. אני מנסה לחשוב על חלום שניתחתי לאחרונה. יש לי מטופלת כרגע, נפגשנו רק מספר פעמים. הטיפול מקשה עליה מאוד. היא נפתחת אליי. היא מעולם לא נפתחה אל מישהו. היא חולמת חלומות על כך שהיא עוברת תאונת דרכים במכוניתה, שהרכב שלה סוטה מכביש הררי. אנחנו עובדים על הסמליות הזאת. לדעתה היא תאבד שליטה אם לא תקפיד על הטכניקות שיש ברשותה. אני מדבר על חששה מלהיפתח אליי, ואיך ההרגשה להפוך את עצמך לפגיע, לכן היא הופכת את עצמה למטופלת, לאחר שהייתה מטפלת שנים רבות. זה אחד החלומות שאני עובד עליהם. עבדתי עם מטופל לא מזמן, הוא מנתח בן 65, ובחלומו הוא מגיע לכנס מחזור של ביה"ס היסודי שלו ולפני שהוא נכנס לחדר, הוא רואה צילום של כל תלמידי הכיתה אותם הוא זוכר. אך הצילום שלו אינו נמצא. הצילום שלו חסר בתמונת המחזור. לכן הוא מתחיל לבחון את זה. מה ההשלכות של זה? הוא מתחיל לדבר על ההשלכות. הוא מנתח, אולי זה בגלל "שהמקום היחיד בו ארגיש בבית הוא בחדר הניתוחים". אחר כך הוא אומר, אולי זה מפני שאני מת. אני כבר לא שם. וכל הנושאים האלה הופכים לליבת הטיפול שלנו. כל מטופל שקרוב לגיל פרישה יהיה אפוף מחשבות על מוות, וחרדות הנוגעות למוות. הוא המשיך לעבוד כדי להישאר בחיים. והוא היה עובד כפייתי. הוא ניתח כל היום, שבעה ימים בשבוע. ומה יקרה אם ייצא לחופש או יפרוש, או יאט את הקצב. אז הוא חושש שהוא ייעדר מהצילום הכיתתי לנצח, באמצעות המוות. אלה דברים שעולים במוחי הנוגעים לחלומות.
 
 
מראיין: האם היית עובד על חלום כזה באותה צורה, בטיפול קבוצתי או פרטני?
יאלום:ובכן, הנטייה שלי כאשר אני עובד בקבוצה, או כשעבדתי עם קבוצות, היא לשאול את חברי הקבוצה, להעלות את מודעותם להבאת חלומות הקשורים לחברי הקבוצה האחרים, או לקבוצה או אליי, כך שנוכל לבחון אותם. לו זה היה קורה בקבוצה, הייתי עובד יותר על הצהרתו לגבי העובדה שהוא לא מחובר, והמקום היחיד אליו הוא קשור הוא חדר הניתוחים. מדוע הוא אינו חלק מאותה קבוצה, מה מונע ממנו מלהתחבר עם החברים האחרים, על זה הייתי שם את הדגש. כי כשאני עובד בקבוצה,  העבודה נעשית בפורמט בינאישי. אני רוצה לעשות הבדלה, כי רבים מתבלבלים לגבי מחשבותיי. כי היו לי שני תחומי עניין מקבילים. אחד מהם הוא הפסיכולוגיה האקסזיסטיניאלית והשני הטיפול הקבוצתי. אלה שני תחומים נבדלים זה מזה. אני לא עוסק בטיפול קבוצתי אקסזיסטיניאלי. כשאני עובד עם קבוצה אני עובד בפורמט פרטני, אני בוחן יותר נושאים אקסזיסטיניאליים. כמובן שיהיו נקודות ממשק. אבל הייתי רוצה לעשות את ההבדלה הזאת. לדעתי השאלה שלך היא לעניין. בטיפול פרטני הייתי מתעסק בחרדה מפני המוות. אבל בקבוצה אני מתמקד יותר על כך שהוא מרגיש שאין לו מקום בעולם, בקבצה, בקבוצת החברים שלו, אלא רק בחדר המיון או חדר הניתוחים, בו הוא עובד, יש לו פונקציה ומקום.
 
מראיין: זו הבדלה חשובה מאוד עבורנו, כי תמיד חשבנו שאקסזיטיניאליזם נכנס לכל סוגי הטיפול, אבל למעשה אתה מתאר בפנינו דבר שאתה עושה, ודוגמת החלום מעניינת מאוד. היית אומר שתפקידך כמנחה הקבוצה הוא חזק מאוד, כי אתה מכוון את הדיון לנקודה הזאת, נכון?
יאלום: ובכן, אני תמיד מכוון את הדיון לנושאים בינאישיים בקבוצה, כדי לעזור לחברי הקבוצה להוציא את מרב היתרונות מהקבוצה. ישנן קבוצות שמונחות בדרכים אחרות, ואני מצטער לומר שיש רגרסיה, כי נעשה שימוש גורף יותר בקבוצות היום, בגלל עניני ביטוח מותרים רק שמונה מפגשים, ויש קבוצות העוסקות בהתקפי חרדה, שם הם מעדיפים לתת למטופל מידע כזה או אחר על כך. למעשה הופכות הקבוצות להרצאה. אבל לדעתי הדרך העיקרית והמשפיעה ביותר לשימוש בקבוצות היא לבחון את הנושאים הבינאישיים שצצים בתוך הקבוצה.
 
מראיין: אני יודע שאתה מתמקד ב"כאן ועכשיו" וביחסים הבינאישיים. האם אין להעלות את העבר, או אפשר לעשות זאת במקרים מסוימים?
יאלום: לו הייתי מעלה את העבר, זה לא היה בהקשר של פתרון חידה כלשהי מהעבר. כי לא נראה לי שזה יהיה אפשרי בכל מקרה. לא ניתן לעשות זאת מכיוון שאי אפשר לסמוך על זיכרון העבר של המטופל, זה משתנה כל הזמן. אתה רואה את העבר בתור דבר קבוע, אך זה לא כך. בשלבים שונים של הטיפול, למטופל יהיו לפתע חוויות וזיכרונות שונים, וכיצד הוא חש במהלך אותן חוויות. אם העבר עולה בקבוצה, מה שהייתי רוצה לדעת הוא כיצד זה גרם לחברי הקבוצה לראות את אותו אדם, כי רבים מהם עבור חוויות דומות, כיצד אוכל לגרום לעבר להגביר את תחושותיהם של האנשים זה כלפי זה בהווה.
 
חלק 2
מראיין: בעקבות המלחמה האחרונה נפגעו רבים בישראל כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים. מהי גישתך לגבי עבודה עם נפגעי טראומה בקבוצה? האם עדיין כדאי להתמקד ב"כאן ועכשיו"?
יאלום: שוב, תלוי במסגרת העבודה של הקבוצה. אם הקבוצה תיפגש למספר מסוים של מפגשים, ואם חבריה מתמודדים עם טראומה שחוו, כמובן שהייתי מתמקד בטראומה בכך שהייתי עוזר להם לדון בזה, לשתף את חברי הקבוצה, כך שלא יחושו בודדים בהרגשתם, אלא ישתפו בתגובות קיצוניות לנושא, ותיווצר הרבה סימפטיה והשתתפות. לו היינו עובדים על זה לטווח ארוך, הייתי עובר מהנושא הזה לנושאים אחרים. אתן לך דוגמה. חשבתי על משהו שאני כותב כרגע, על ההיסטוריה שלי בנושא טיפול קבוצתי, וכיצד אני מפתח רעיונות. לאחר שסיימתי את הכשרתי בפסיכיאטריה, ולאחר מכן התגייסתי לצבא למספר שנים, שכן בתקופת לימודיי הגיוס היה חובה לאחר סיום בית הספר לרפואה...לא יכולת ללכת ללמוד רפואה בלי לשרת בצבא... לכן שירתתי בצבא למשך מספר שנים, ואז התחלתי... קיבלתי משרה באוניברסיטת סטנפורד, שם שימשתי כחבר סגל הוראה לאורך כל תקופת חיי המקצועיים. אבל במשך כל הזמן הזה הייתה תנועה בארה"ב, שלעיתים נקראה "תנועת קבוצות המפגש" (encounter group movement). נראה לי שחלקכם קראתם על כך בספרי הלימוד שכתבתי, על אף שבספרים שלי הפרק הזה מצטמצם והולך, הרבה אנשים צעירים מדי מכדי לדעת מה הייתה מטרת התנועה. אבל התנועה קמה יותר כדי לחנך. הם החלו להקים קבוצות וקראו להן "קבוצות אימון לרגישות", כשפירוש המילה רגישות היא רגישות ביחסים בינאישיים בקבוצה. לאחר מכן הם החלו לראות בקבוצות קבוצות אימון. ואז הם קראו להן "קבוצות T" (training). לאחר מכן הן התפתחו למה שנקרא "טיפול קבוצתי לאנשים נורמליים". אבל הנה הנקודה: בפעם הראשונה לאחר שהצטרפתי לסגל האקדמי, הלכתי לאחת מהסדנאות, שנמשכה מספר שבועות, עם הרבה קבוצות T מסביב. קבוצת ה-T הראשונה אליה הלכתי הונחתה ע"י פסיכולוגית, אישה שהתחלתי להכיר הרבה יותר טוב, אפילו עד עכשיו, והיא הפכה לחברה טובה שלי, היא הקימה את הקבוצה הזאת, וכך הגיעו 12 אנשים שמעולם לא ראו זה את זה, והיא מתחילה ואומרת: הייתי רוצה שנדבר אך ורק על ה"כאן ועכשיו". אלה היו מילותיה הראשונות לקבוצה. הבטתי בה כאילו היא פסיכוטית... איך נוכל לדבר על "כאן ועכשיו". אין לנו מושג בזה. אין לנו היסטוריה. על מה נדבר? כמובן ששמרתי את זה לעצמי, ופשוט הקשבתי. הייתי המום ממה שקרה. למדתי הרבה אחרי זה, וזה הביא לשינויים משמעותיים בדרך החשיבה שלי. הקבוצה הייתה שקטה למשך זמן-מה, ואז מישהו אמר, "אני מרגיש ממש נוח עם השתיקה הזאת". ואחרים אמרו שהם לא מרגישים נוח עם השתיקה, ואחר אמר, "אני ממש מרוגז על המנחה. על מה את מדברת?" ורבים הסכימו אתו. די מהר קיבלנו תגובות שונות לאותו גירוי. הגירוי היה "אנחנו נדבר רק על כאן ועכשיו", ואנשים החלו להגיב בדרכים שונות. תוך חמש או עשר דקות הקבוצה החלה לפתח היסטוריה משלה, וממש יצאנו לדרך, וזאת הייתה קבוצה שהתמקדה אך ורק ב"כאן ועכשיו". זה היה מאוד חשוב בשבילי, ובשביל גישתי לקבוצות. כיצד זה מתחבר עם מה שאמרת? ובכן, יכול להיות... ואני מוכרח לומר לך שלא חוויתי חוויה כזאת, ולא הנחיתי קבוצת אנשים שסבלו מטראומה על רקע לאומי, אבל אולי בסופו של דבר בקבוצה, תראה אנשים מגיבים לאותה טראומה בדרכים שונות. ותמיד עלינו לשאול את השאלה, אני לא יודעת אם היא תהיה רלוונטית לקבוצה זאת, אבל בטווח הארוך, שאלנו שאלה, אם קיבלת תגובות רבות ומגוונות לאותו גירוי, מדוע זה כך? איך נגבש זאת לתפישה? ודרך אחת לעשות זאת היא השתקפות של שבעה שמונה או עשרה עולמות פנימיים שונים בקבוצה זאת. וזאת אולי דרך המלך להבנת הדרך הפנימית, המוח הפנימי ועולמם של אנשי הקבוצה. האם זה עזר להבהיר את מחשבותיי?
 
אשה מתגוננת בעת מתקפת טילים באשקלון . צילום: אריאל שליט
 
מראיין: רציתי לשאול אותך שאלה לגבי גישתך לקבוצה כשלם. לדוגמה, בשעת מלחמה או לאחריה, לפעמים לכידות חזקה מאוד, וקשר חזק מאוד נוצר בין מטופל יחיד לבין הקבוצה כמכלול, כייצוג של המדינה כולה. מה דעתך לגבי הקשר בין האדם והקבוצה כשלם? כיצד אתה מטפל בזה? האם אתה מתעלם מזה?
יאלום: אני בטוח שברגע שיש לכידות בקבוצה, יצמח מזה רק טוב. כך שאם הקבוצה לכידה ועובדת היטב, אני לא מעוניין להעיר הערות קבוצתיות בנושא. רק כשנוצר מחסום, והקבוצה לא יכולה להיות לכידה, ולא יכולה לעבוד היטב, אם הקבוצה מתנגדת, תלותית יתר על המידה, אם הקבוצה מחכה שאני אעשה הכול, אז אתחיל להעיר הערות. אני רוצה שזאת תהיה קבוצת עבודה, ואם משהו מפריע והקבוצה לא עובדת, אז אעיר הערה כלשהי. אם אנחנו משתמשים במשקיף שנמצא בחדר, או מאחורי מראה חד-כיוונית, ואני מגלה שמאז שהמשקיף הצטרף הקבוצה אינה עובדת טוב, ארצה לבדוק מהי סיבת ההתנגדות, כיצד חשה הקבוצה לגבי המשקיף. אני מתמקד בעיקר בהתערבויות קבוצתיות בנוגע לגורמים שחוסמים את קבוצת העבודה. אם אתה מנחה קבוצת אנשי מקצוע, אם בגישת טוויסטוק ואם בקבוצה שבה אתה רוצה להתבונן על התהליך, עליך ללמוד היטב את הכוחות הפועלים בקובצה, וכיצד המשתתפים רואים אותם. אני לא ממש מעוניין בזה, בכל הנוגע לקבוצת טיפול. אני מעוניין אך ורק בדבר שגורם למטופל להרגיש שהטיפול עובד.
 
מראיין: לדעתי יש הנחה סמויה לפיה הקבוצה היא קבוצת עבודה, ומתערבים רק במידה שיש בעיה כלשהי, ומעירים דבר מה לגבי הלכידות של הקבוצה. ולדעתי, לפי גישות אחרות, זוהי הדרך ההפוכה. בדרך כלל, הקבוצה אינה קבוצת עבודה, ועל מנחה הקבוצה להתערב.
יאלום: קראתי על זה. זאת היסטוריה עתיקה בשבילי... ביליתי שנה במכון טוויסטוק והתבוננתי בקבוצות טוויסטוק. בסיומה של אותה שנה הגעתי למסקנה שקבוצות אלו הן לחלוטין לא יעילות לחברי הקבוצה, וגמלה ההחלטה בלבי לא להנחות קבוצות בעניין זה. העניין המדובר הוא שהמטפל לא היה מחובר לחברי הקבוצה. הוא הביט בתקרה. כל הערה שלו הייתה, "הקבוצה עשתה כך וכך" והופנתה לקבוצה ותהליכיה. הרגשתי שהקבוצות מאוד לא יעילות. הן אולי היו מתאימות לסמינרים של תהליכים קבוצתיים, כך למדנו. כתבתי על כך בהזדמנויות רבות. יש לי חזון, בעוד אתה שואל שאלות, אפשר להביט בתוכן השיחה, אך מה שקורה מבחינת תהליך, התהליך שלנו, אני זוכר לפני 30-40 שנה ישבתי בפאנל של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית ושאלו אותי שאלות. ואמי, שעדיין הייתה בחיים וישבה בקהל, מאוד פחדה שאשאל שאלות שאין לי עליהן תשובה. חשבתי על כמה מהשאלות ששאלת אותי, ויש לי עדיין זיכרון ממראה של אמי, ואני מתחיל לדאוג פן תשאל אותי שאלות שאין לי עליהן תשובה, מכיוון שלא חשבתי על הנושאים האלה תקופה ארוכה. אני בדרך כלל אוהב לשוחח על דברים שאני מעורב בהם באותה נקודה, ובמשך עשורים התחלתי את השיחות האלה בנושאים של טיפול קבוצתי, הרצאה על טיפול קבוצתי עם הרצאה על פירוש המילים "טיפול קבוצתי", עם דוגמה מטיפול קבוצתי שהתרחש באותו שבוע. אני מעדיף לעבוד עם מידע רענן. היום אני מדבר על דברים שמחזירים אותי הרבה לאחור. אבל זה בסדר. אני רק מספר לך על הרגשתי. הרשה לי לספר לך סיפור קצר. במהלך הכשרתי, את ההתמחות עברתי בביה"ח "ג'ונס הופקינס". אחת מהדמויות החשובות בחיי היה היו"ר, ג'ון וויטהורן, כתבתי עליו מפעם לפעם. אני כותב עליו בספרי הנוכחי. בסיום השנה הראשונה, הוא הזמין אותי למשרדו ונתן לי משוב על עבודתי בשנה הראשונה. ואז הוא אמר לי : "כל המפקחים" שלך מסכימים שתזכה להכשרה טובה יותר אם תתמקד יותר במה שיש להם להציע במקום להתמקד במה שאין להם להציע לך". תמיד זכרתי זאת. בשנים עברו סיפרתי את הסיפור לקהל באולם, כדי שישאלו אותי רק שאלות שאני יודע את התשובה להן. גם זה עלה במוחי. זה בסדר. הכול בסדר...
 
מראיין: דיברנו על גילוי ועל תפקיד מנחה הקבוצה בסיוע ע"י גילוי עצמי, או שאולי לא. והייתי רוצה שתדבר על כך מעט, על גילוי עצמי במהלך טיפול, כי לדעתי זהו נושא שבעידן חדש זה גורם לנו למחשבות רבות, ורצינו שתספר לנו מה אתה חושב על כך.
יאלום: אני נמצא על קיצון אחד של הרצף בנושא גילוי עצמי. אני רואה דבר זה כבעל ערך, את העובדה שיש לנו יחסים אמיתיים ואותנטיים עם בני אדם אחרים. זהו מקום שבו המיקוד שלי בנושאים אקזיסטיניאליים בא לידי ביטוי אפילו בטיפול קבוצתי, מכיוון אני מרגיש שזה חשוב מאוד שיהיה לנו מפגש אמיתית עם המטופל. ואמת פירושה להכיר בעובדה שכולנו נמצאים במסע, שאנו עומדים מול נושאים סביב המצב הנפשי האנושי, בדיוק כמו מטופלינו. כולנו עומדים בפני בידוד כלשהו בחיים, כולנו מתחבטים בשאלות של משמעות בחיים. כולנו נעמוד בפני מוות בטוח, כיליון, וכולנו נמצאים באותה סירה. לדעתי חשוב שנתייחס לאנשים כאל עמיתים למסע. לכן אני נוטה לחשיפה עצמית בטיפול, בתנאי שיש לי תחושה חזקה שזה יסייע לטיפול, כי אני לא אחשוף דברים רק לשם החשיפה. הרשה לי להעלות נושא מאוד עדין שחשבתי עליו לאחר פגישה עם מטופל אתמול. אני מעט חושש לחשוף זאת בפני קהל גדול, אבל הנה המצב: שלשום קרה לי מקרה מוזר. התעוררתי מתנומה קלה במצב של בלבול. זה נמשך מספר שעות וההרגשה הייתה מוזרה מאוד. עבדתי על ספר שאני בדיוק מסיים. אני מקווה שהוא ייצא לאור בעברית בעוד מספר חודשים, אבל באותו רגע לא יכולתי לזכור את שם הספר. זה היה מאוד מוזר. פשוט לא יכולתי להיזכר בשם הספר. ואז נזכרתי בחלק משם הספר ושאלתי את אשתי מה המשך כותרת הספר. זה נמשך מספר שעות. זה היה אפילו גרוע יותר כי הבנתי את שם הספר וחמש דקות מאוחר יותר שוב שכחתי אותו. זה היה סוג של למידה עבורי. בסופו של דבר שוחחתי עם הרופא שלי, ביליתי 3-4 שעות בחדר המיון. למחרת, אתמול, בזבזתי את רוב היום על בדיקות MRI מוחיות, כדי לוודא שלא מדובר בשבץ. מעולם לא קרה לי דבר כזה. אתמול אחר הצהריים, נקבעה לי בדיקת MRI לשעה אחת וחצי, והייתה לי מטופלת בארבע וחצי. חשבתי לבטל את המטופלים האחרים, אבל אותה היה חשוב לי לפגוש. היא בהחלט נזקקה לפגישה. אבל מכונת ה-MRI התקלקלה וזה התארך לשלוש שעות. קיבלתי זריקות וכל זה. הגעתי למשרד שלי באיחור של עשר דקות, ועמדה מולי הדילמה: מה לומר למטופלת הזאת? כמה עליי לגלות על עצמי? היא מבינה שאיחרתי, זה נדיר שאני מאחר. טלפנתי לטלפון הנייד שלה, היא לא ענתה והשארתי הודעה כחצי שעה לפני, כדי להודיע שאאחר. היא רואה אותי במצב מוזר. אני גמור מעייפות, שחוק מכל היום. האם להיפגש איתה, או לא? האם לספר לה על מה שקרה? נשארתי עם דילמה. אתם תחליטו בעצמכם מה הייתם עושים. מדובר באיש מקצוע, מטפל, והבחירה שלי הייתה, בין אם טוב ובין אם רע, לספר לה מה קרה. סיפרתי לה שננעלתי, נלכדתי, במכונת MRI, שלא יכולתי לצאת מתוכה, וזאת הסיבה לאיחור. היא הביעה דאגה לגביי, ואני הרגעתי אותה שזה היה משהו קל. יצאה ממנה הרבה רכות. זאת מטופלת שאני רואה מזה כחודשיים בלבד, אבל היא הביעה הרבה רכות ודאגה, היא דיברה אתי על כך שהיא מוכנה לחשוף את עצמה הרבה יותר ממה שעשתה אי פעם. זאת המטופלת שסיפרתי לכם על שהיא חלמה שהרכב שלה נופל מצוק. היא ממש נפתחה בפניי, והיא הייתה מודאגת, אבל לפי דעתי בסיום המפגש היינו קרובים יותר. בנוסף, הוספתי לה זמן בפגישות הטיפוליות, כי הזמן הרגיל לא היה מספיק זמן בשבילה. נפגשנו שעה וחצי במקום שעה אחת. אמרתי לה שהפעם לדעתי עלינו להיפגש לשעה אחת. לא הייתי בטוח בכמות האנרגיה שהייתה לי אתמול. קבענו פגישה נוספת להמשך השבוע. זאת תשובה ארוכה, אך זה היה הנושא האחרון שנאלצתי להתלבט לגביו ואני מאמין שזה היה לטובת הטיפול. הברירה הייתה להמציא סיפור על האיחור, ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. אני מאמין שהיא הייתה מבחינה בכך. היא אישה מהירת תפישה, זה היה יוצר דואליות ביחסינו, ולדעתי, מתוך שתי האפשרויות שהיו לנו, נדמה לי שהחלטתי את ההחלטה הכי מתאימה להמשך הטיפול עם המטופלת.
 
קבוצה
 
מראיין: האם היית נוהג באותו אופן לו היה מדובר ב"ילדה הורית", שדואגת לך יותר מדי?
יאלום: לו הייתי חש שהיא מתנהגת כמו שאמרת, "ילדה הורית", הייתי מרגיש נהדר, כי אז היינו מגיעים לנושא הרבה יותר. אם היא מודאגת לגביי יותר מדי, לא אצטרך לקבל  את האופן בו היא מתארת את הוריה, כי זה קורה ממש ב"כאן ועכשיו", בתנאי שהייתי יודע שהיא מסוגלת לעבוד על הנושא הזה. המטופלת הזאת היא פסיכולוגית בעצמה וגם מהירת תפישה, והרגשתי בטוח שהיא תצליח לעבוד על זה. הייתה לי מטופלת שהייתה מאוד סגורה, אולי גם קצת פרנואידית, אולי כוחות האגו שלה לא כל כך חזק. אילולא הרגשתי שהיא תוכל לעבוד כך לא הייתי עושה זאת. הייתי מוכרח לערוך את ההערכה הזאת. העיקרון המנחה העיקרי תמיד הוא טובת המטופל.
 
מראיין: אתה שולח לנו מסר מאוד ברור. אנחנו חושבים לעתים קרובות על תהליכים כמו העברה והעברה נגדית. להשאיר מקום לתהליכים האלה, ואולי יותר עם מטופלים חדשים, מטופלים בשלבים הראשונים של הטיפול. אבל אתה אומר שדאגתך פוחתת והולכת לגבי תהליכים בינאישיים לא מודעים ואתה חושף יותר ויותר...
יאלום: אני מודאג פחות, כי לדעתי ההעברה תתרחש בכל מקרה. זה אורגניזם מאוד עמיד. הוא תמיד יתרחש, גם אם המטופל יידע רבות עליי. אני יודע שהכלל הראשון בפסיכולוגיה, כפי שבוסס ע"י פרויד, הוא שאם נחשוף מעט מאוד מעצמנו, המטופל יוסיף את הסילופים שלו לכך. אני חושב שהמחיר המשולם גבוה מדי כאשר אין לנו יחסים אמיתיים עם המטופל. בשבילי זה הרבה יותר חשוב מההעברה, שתתרחש בכל מקרה בטווח הארוך. אני גם חושב על ההעברה. יש לי מספר מטופלים וכל אחד מהם מתייחס אליי בדרך שונה לחלוטין. אחדים מהם אדישים, אחרים תלותיים, ואחרים וכחנים. זה יקרה בכל מקרה, גם עם הגילוי העצמי שלי.
 
מראיין: אתה עושה שימוש רב בסיווג האינדיבידואלי של הפתולוגיה. האם עדיף יהיה לעזוב את האבחון של הפרעת אישיות כזאת וכזאת, ולדבר יותר על הפרעות ביחסים? מה דעתך על כך?
יאלום: אני מסכים אתך מאוד. לדעתי אתה צודק לגמרי בעניין, ואני מאוד אוהב את הרעיון. לדעתי יש מספר דיאגנוזות שמקורן ביולוגי, מטופל עם הפרעה פסיכוטית, או סכיזופרנית, אני לא מתכוון אליהם. אבל כשאתה עוסק בהפרעת אישיות, אני חושב שאם נתחיל לפתח קטגוריות לכך, זה יהיה שימושי יותר בעבודתנו. תמיד העדפתי את הסיווג של הדרך בה אנשים מתייחסים זה לזה. זאת אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהב את קרן הורני, שפיתחה סיווג גס יותר ליחסים בינאישיים, במושגים של תלות, מה יוכלו להשיג מאחרים, מה אחרים יכולים לתת להם, או להתקשר לאנשים בחיפוש אחר החופש בהקשר של אי היכולת למצוא זיווג, או לתקשר עם האחר בצורה אוהבת, בין אם יהיו אוהבים או יוכלו לאהוב את האדם האחר. אלה קטגוריות גסות, ואם נוכל לחשוב על קטגוריות מתוחכמות יותר, אני תומך בעניין לחלוטין. אני לא אוהב את הסיווג של ה-DSM בטיפול ולעולם אינני משתמש בו. אני לא חושב במושגים של סיווג דיאגנוסטי להפרעות האישיות. כתבתי על כך ב"מתנת התרפיה".
מראיין: אני חושב שכאשר מטפלים עוברים מטיפול פרטני לטיפול קבוצתי, חשיבתם משתנה מהשקפה דיאדית להשקפה משולשת או מורכבת של יחסים. חשבתי על השוני בין הספרים "כשניטשה בכה" לבין "הריפוי של שופנהאואר". האם תוכל להתייחס לכך?
הכוונה שלי בספר "כשניטשה בכה" הייתה ליצור ניסוי במחשבה. נסו לדמיין איך היה נראה הטיפול הפסיכולוגי אילו הומצא ע"י פילוסוף ולא ע"י רופא מוסמך. דמיינו לעצמכם מה היה קורה לו ניטשה היה מוצב בנקודה בהיסטוריה שבה היה יכול להמציא טיפול שניתן היה להשתמש בו לרפא את עצמו, כי ניטשה חי בייאוש גדול. זה הסיפור של הספר בקיצור נמרץ. זה ניסוי במחשבה. זהו מסע חשיפה לדרך בה התחום בו אנו עוסקים החל. שימו לב להערותיו של פרויד, בפרק האחרון בספר "מחקרים בהיסטוריה" משנת 1895, לטיפול הפסיכולוגי. לדעתי זהו פרק מדהים שממש חזה את כל מה שמתרחש בתחום שלנו במאה השנים הבאות. הוא חוזה את הרעיון של התנגדות, העברה והשלכה, ושלבי הטיפול, וזה מבוא מעולה. בספר הזה עבדתי על האופן בו הטיפול האינדיבידואלי יתרחש. כיצד ניתן יהיה להציג את האדם הזה, ניטשה, ששיחק באובססיה, ושיחק בניתוק יחסים, והיה אפילו בעל נטיות אובדניות. הספר הזה עסק בטיפול פרטני. "הריפוי של שופנהאואר" מתמקד בדבר שונה. ההתמקדות הייתה בטיפול קבוצתי. מדובר היה בגבר שהיה שיבוט של שופנהאואר, אדם שדמה מאוד לשופנהאואר. ביליתי או בזבזתי חצי שנה בלכתוב רומן היבטורי על שופנהאואר. לא חשבתי שאצליח. לכן יצרתי מנגנון שהוא בדיוק כמו שופנהאואר בכל דרך, וזה הפרוטגוניסט של הרומן. הוא היה בטיפול לפרק זמן לא קצר, אבל זה פשוט לא הצליח בטיפול פרטני, והוא הכניס אותו לטיפול קבוצתי, כי האדם הזה לא הצליח ליצור יחסים עם אחרים, כך שקבוצת הטיפול הייתה בעלת עוצמה רבה יותר מאשר הטיפול הפרטני בסיוע לו ליצור יחסים עם אחרים. "כשניטשה בכה" הוא ספר על טיפול פרטני, בעוד "הריפוי של שופנהאואר" הוא רומן שמתמקד בטיפול קבוצתי. לפני כשנה. ארגון הפסיכולוגים הקבוצתיים האמריקני ערך כנס, ולפני הכנס נערכה סדנת יום, במהלכה שכרנו שחקנים ששיחקו את חברי הקבוצה מתוך "הריפוי של שופנהאואר". ניתן להם תסריט מקוצר, רק כדי שייכנסו לדמות, ואז האדם ששיתף אתי פעולה במהדורה החמישית של הספר "טיפול קבוצתי – תיאוריה ומעשה", מולן לשץ, פסיכיאטר מטורונטו, הנחה את הקבוצה ואני הייתי הפרשן. עוררנו את הספר לחיים בכנס הזה. זו הייתה חוויה מעניינת מאוד עבורי.
 
 
חלק 3
מראיין: תוכל לספר על הספר החדש עליו אתה עובד כרגע?
יאלום: שם הספר הוא "staring at the sun – overcoming the terror of death". עבדתי עליו מספר שנים במרפאתי, וצברתי מדגם גדול של אנשים שבאו לראותי בגלל חרדה מפני המוות. חלקם לא באו בגלל סיבה זו, אלא כדי לטפל בנושאים אחרים, והתברר לי שמתחת לפני השטח קיים הרבה פחד מפני המוות. כתבתי ספר על תחושת הפחד של בני אדם מפני המוות. הם אובססיביים לגבי המוות ופוחדים ממנו. הם אינם יכולים ליהנות מחייהם בהווה, כי כל רגע הוא רגע חולף שלא יחזור. סופו של כל דבר לעבור מהעולם. הכול נועד לאבדון. זהו נושא חשוב מאוד שאינו מטופל מספיק בספרות הרפואית וגם לא בספרי הלימוד. לדעתי לפסיכיאטריה היה פחד לעסוק בזה, לכן שינינו את זה לדבר אחר. פרויד עשה את זה. פרויד הרגיש שהמוות לא יכול להיות חלק מהלא מודע שלנו. לא היה לנו ייצוג של המוות בלא מודע. לא יכולנו לתאר את המוות. לכן המוות ייצג נטישה וסירוס. לפי סופר צרפתי, ישנם שני דברים שאסור לנו להביט בהם: השמש והמוות. זאת הצהרה קצרה שמתארת הרבה מאוד. דבר אחר שנמצא שם הוא "מה שלא הורג – מחשל". זהו שם הספר, כי אנחנו לא יכולים להביט בפני המוות. זה מפחיד מדי עבורנו. הספר מבוסס על העובדה שלדעתי חשוב להביט בשמש ולא להתחמק ממנה. ולדעתי יש לנו דרכים רבות להתחמק מזה בחיינו, בתרבות שלנו ובפסיכותרפיה. מה היה קורה לו הורדנו את כיסויי העיניים והיינו מביטים ישירות בשמש? אנחנו לא עושים שימוש, לדוגמה, באשליות של דת לגבי החיים שלאחר המוות, ועל גן העדן. ישנן תרבויות שמכחישים את המוות. הן אומרות שהמוות אינו סופי. שהמוות הוא שלב שבו אתה עובר דרך שלב של קיום. לדעתי זוהי אשליה, והכוונה היא אשליה מקובלת תרבותית. עבדתי על הספר תקופה ארוכה, כי כתבתי אותו בדרך מסוימת ואז חשתי שזה לא מתאים, ושיניתי אותו, וכעת הוא קיבל את צורתו הסופית. בכוונה עשיתי שימוש במלים "the terror of death", ולא "the fear of death", כי לדעתי הפחד מהמוות מושרש בנו היטב. הוא נוכח בכולנו, ולדעתי לא נוכל לחסל את ההרגשה הזאת. אבל אני מדבר על משהו חזק יותר. אימת המוות. באנגלית המילים שונות מאוד. אחד מהמושגים החשובים בהם אני משתמש בספר, הוא שהחשיפה למוות, או אולי אקרא לזה המודעות למוות יכולה לשמש להעשרת החיים. חלק גדול מהספר אני משתמש במושג "חוויה מעוררת", כדבר שיתרחש אם תיחשף למוות. הספרות הפילוסופית / הפסיכיאטרית שבה נעשה שימוש רב במושג "חווית גבול". זה הופיע בתחילה בפילוסופיה, במובן הזה שאתה ניצב מול הגבול בין חיים ומוות, והמושג הזה לא מוצא חן בעיניי, כי למילה "גבול" באנגלית יש הקשר שונה לגמרי, כי זה קשור לגבולות בין המטפל למטופל, כך שאני מציע שנזנח את המושג הזה, ואני משתמש ב"חוויה מעוררת" במקומו. אם נחווה מפגש עם המוות, הוא יכול לשנות לחלוטין את האופן בו אנו חיים את חיינו. זה לא מושג חדש עבורי. לפני 20-30 שנה, התחלתי לעבוד עם קבוצות של חולי סרטן סופניים. חולות עם סרטן השד שכבר שלח גרורות, ולא הייתה תקווה לריפוי. לכל אחת בקבוצה היה גזר דין מוות. חשבתי שאני מאוד רוצה לעבוד עם הנשים הללו, חשבתי שיש לי מה ללמוד מהן, והרבה מה להציע להן. הנחיתי את הקבוצות האלה מספר שנים, ואחד הגילויים העיקריים שלי, שלא באמת ציפיתי לו, הוא שמספר לא מבוטל מהנשים עבר, מה שאני חייב לכנות "התפרצות משמעותית של צמיחה עצמית". במילים אחרות, נראה היה כי עברו טיפול מעולה. הן השתנו רבות. במקום לשקוע או להיתקע בייאושן, הן למעשה החלו לחיות בצורה שונה מאוד. הן חשו את החיים בצורה נלהבת. הן אמרו, "אני אארגן את סדרי העדיפויות בחיי". אחת מהן אמרה, "הסרטן מרפא את הפסיכו-נוירוזה". פעם הייתי מודאגת אם אנשים יאהבו אותי או ידחו אותי, אבל זה כבר לא משנה לי, כי אני יודעת שיש לי זמן קצוב לחיות, ואני מתכוונת לחיות בדרך שתעשיר אותי. אני אתחיל לסרב לדברים אותם איני רוצה לעשות. אני אתרכז בדברים החשובים. לאהוב את משפחתי, את חבריי, להעריך את חילופי העונות. הן קופצות בצורה נלהבת יותר לתוך החיים, והן עוברות שינוי משמעותי. החוויה הזאת הייתה חשוב מאוד עבורי. אני לא רוצה לעסוק בנושאים חולניים... אבל אנחנו לא שונים כל כך מהמטופלים בקבוצה. לכולנו מחכה המוות בסוף, בואו נכיר בזה. ואם נחשוב על זה ונעבור את שלב הדיכאון והחרדה, זה עשוי לשנות את חיינו רבות. בספר ציטטתי דוגמאות מפורסמות רבות לזה, בדברים הדמיוניים יותר, ואולי המוכר מכולם הוא ספרו הקצר של דיקנס, "זמירות חג המולד". הדמות הראשית בספר היא בעלת רוח רעה... בשם סקרוג', שהיה מאוד קמצן, לא נדיב, הוא מעולם לא נתן לאחר. במהלך הסיפור, דיקנס דואג שהדמות תזכה לביקור של מלאך המוות ומלאך העתיד. מלאך העתיד לוקח את סקרוג' למסע בעתיד, ושם מותר לסקרוג' לחזות במותו שלו, ולחזות בזרים רבים על חפציו. לאחר מכן סקרוג' רואה את המצבה שלו, ומלטף את האותיות של שמו על הקבר, וברגע זה, סקרוג' עובר שינוי, והופך להיות אדיב כלפי העולם, ועל זה הסיפור. דיקנס הוא אחד הסופרים האהובים עליי. אחד הגדולים שחיו אחרי שייקספיר. בכל אופן, הנושא הזה חוזר שוב ושוב ברומן נטול הזמן שעוסק בעימות עם המוות. זה מושג עיקרי בו אני משתמש.
 
שאלות מהקהל:
מה היו החוויות המכוננות בחייך שהביאו אותך להיות סופר?
יאלום: אשמח לדבר על כך, במובן האוטוביוגרפי. הוריי היו מהגרים יהודים מרוסיה. לפעמים הם אומרים פולין, לפעמים רוסיה. זה היה ממש ליד הגבול. לפעמים אבי צוחק ואומר שאנחנו אומרים "פולין" כי לא יכולנו לסבול עוד חורף רוסי ארוך. הם היגרו מיד לאחר מלחה"ע הראשונה, לניו-יורק ואח"כ לוושינגטון, ולאבי היה אח בוושינגטון. כל הקבוצה היהודית הזאת הגיעה משטעטל בפולין, שהושמדה ע"י הנאצים, ורבים מבני משפחתי לא שרדו. אבי איבד את אחותו, ומשפחת אחיו נרצחה כולה ע"י הנאצים. כולנו היגרנו לוושינגטון. לכל אחד הייתה מכולת קטנה. וושינגטון הייתה מחולקת לרבעים של שחורים או לבנים. חנות המכולת של אבי הייתה בחלק השחור של העיר.זה היה די מסוכן לעזוב את החנות, לא בגלל האוכלוסייה השחורה, אלא בגלל האנטישמים, להם אנחנו קוראים רד-נק, דרומיים, לבנים. ביליתי הרבה מזמני בספרייה. זה היה מקום בטוח, וקראתי כל הזמן. כל סוף שבוע הייתי רוכב על אופניי עם סבל גדול מלא ספרים ומחליף ספרים. הלכתי לאיבוד בספרים הבדיוניים רוב תקופת הבגרות שלי, וחשתי אז כי הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות הוא לכתוב רומן משובח. זאת הייתה שאיפתי. כשסיימתי את לימודי התיכון, וחשבתי לאן להמשיך... חיינו במקום שבעצם היה גטו. זאת אומרת, לא גטו פיזי אלא גטו תרבותי. כל אחד מחברי הוריי היו בשטעטל ברוסיה. הם באו יחדיו. לא היה לי חזון של העולם. היו רק שני מקצועות לבחירה לנער יהודי באותה תקופה: בי"ס לרפואה או להיכנס לעסק של אביך. בחרתי ללמוד רפואה כי זה היה קרוב יותר לדוסטוייבסקי או טולסטוי. לו חייתי כיום, אולי הייתי נהיה סופר בכל מקרה, מההתחלה. הלכתי לביה"ס לרפואה, כי חשבתי שאולי כך אגשים את שאיפותיי כסופר. לא ידעתי איך. נכנסתי לתחום הפסיכיאטריה מאותה סיבה. מהיום הראשון ללימודי הרפואה הרגשתי שאני רוצה לעסוק בפסיכיאטריה. אם נבחן את ההיסטוריה של התחום שלנו, זה בדיון נהדר. זה לא נכון שהתחום התחיל מתישהו במאה העשרים עם פרויד או עם ניסויים בפסיכולוגיה. הבדיון התחיל עם הסופרים הגדולים, שהם באמת הפסיכולוגים הטובים ביותר. הומר ושייקספיר. אלה היו הפסיכולוגים הגדולים, והרגשתי בבהירות שאני מתכוון לעסוק בפסיכולוגיה, וכבר הייתה לי נקודת פתיחה טובה, עם כל מה שהספקתי לקרוא מידי סופרים גדולים. לא הרבה אחר כך, בתקופת התמחותי ניסיתי לכתוב. כתבתי מספר סיפורים קצרים, שמעולם לא פורסמו. כתבתי כמה מאמרים בתקופת הכשרתי. עבדתי רבות עם קבוצות טיפול של סוטי מין, מכיוון שחלק מהכשרתי הייתה בבית חולים שהוא כלא, שטיפל בסוטי מין. ואז לאחר מספר שנים, בסטנפורד, התחלתי לחשוב על לכתוב ספר פרקטי על טיפול קבוצתי, כי כתבתי מאמרים רבים על קבוצות, וכשהתחלתי בכתיבת הספר, כתבתי שני פרקים ראשונים, שנמצאים כעת באמצע הספר. אחד הפרקים היה על בחירת מועמדים לטיפול קבוצתי, והשני היה על הרכבת הקבוצה. אני לא יודע מדוע התחלתי בנושאים אלה. אולי מפני שיש כל כך הרבה חומרי מחקר בספרות. הם היו פרקים קטלניים. הם היו משעממים. היו בהם פרטי מחקר רבים. אולם, קהל היעד לספרים אלה היה הוועדה בסטנפורד שאחראית על קידומים או על ותק. אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר, יצאתי לשנת שבתון. כתבתי את שני הפרקים ושלחתי אותם ליו"ר שעוסק בפסיכיאטריה, והוא בא לבקרני בניו יורק, לאחר שלושה חודשים, והוא אמר לי שקיבלתי את הוותק. מיד חשבתי לעצמי, אני לא חייב להמשיך לכתוב יותר בשביל הוועדה. נראה לי שאכתוב לעמיתיי, למתמחים צעירים שמתחילים את דרכם כמטפלים קבוצתיים. שאר הספר נכתב בצורה שונה לגמרי. באותה נקודה הייתי מעוניין בתקשורת עם קוראיי. שימו לב שעד היום, על אף שעברו חמש מהדורות, שני הפרקים האלה עדיין משעממים ודלים. לא יכולתי לעורר אותם לחיים. שאר הספר כתוב בשפה מזמינה יותר, והתחלתי לבדוק את כישוריי המילוליים, אותם אני מאמין שהיו לי.  אני לא יודע כמה קוראים היו לי שאמרו שהם אהבו את הספר כי הוא קל לקריאה כמו מקראה של סיפורים, או רומן. והם היו מוכנים לסבול חלקים משעממים מאוד הנוגעים לתיאוריה, כי אולי בעמוד הבא יהיה סיפור. אני חושב שזה מה שתרם להצלחת הספר. לאחר ספר זה, כתבתי ספר לימוד על טיפול אקזיסטיניאלי, ולאחר מכן, לכל שארית חיי, כתבתי סיפורים או ספרים שנוטים להתמקד בהיבט מסוים של אותו ספר לימוד על טיפול אקזיסטיניאלי, כדי להדגים זאת.
מראיין: ממש לפני סיום, רציתי לומר שני דברים אחרונים: הראשון הוא שבמדינה הזאת, אנחנו די אופטימיים, מכיוון שמספר האנשים שמעוניינים בטיפול קבוצתי והיקף הפעילות, כפי שאתה רואה כאן, בעיר הזאת, חיפה, ובמקומות אחרים, מאוד גבוה.
יאלום: רציתי לברך אתכם כי זה יום השנה השני להקמת קהילת "קבוצות". לדעתי אלה חדשות נפלאות. אני מרוצה מאוד לשמוע על כך.
 

Google


מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, הנחיית קבוצות, קבוצה, קבוצות ילדים, קבוצות דיאלוג, קבוצות בארגון
ראיון עם ארווין יאלום על טיפול קבוצתי/איתן טמיר


קבוצה טיפולית |  פסיכודרמה |  הנחיית קבוצות  |  פסיכודרמה לילדים |  קבוצה | 
?Google+??