עבודה קבוצתית עם ילדים

  טיפול קבוצתי לילדים

שרה גוברין

שכבתי על המזרונים , מקופלת בחלקי, ראשי מופנה אל הרצפה כששחר בת ה 10 עומדת מעלי וצועקת "תמותי כבר מפלצת אחת" "תמותי כבר".
שאר הילדים תמכו בה במשפטים נוספים וצעקו: "מפלצת", "תמותי" "תסתלקי מכאן" "אנחנו ננצח אותך" "תעזבי את הכפר שלנו" "תהרגו אותה" "תזרקו אותה החוצה"...
התמונה היתה עמוקה, כואבת, עוצמתית.
לאחר דקות ארוכות שמעתי את שחר אומרת: טוב, עכשיו את שרה,"את יכולה לקום". הרמתי את הראש, הילדים התגלגלו מצחוק משחרר, צחוק סוחף, חי , הם הושיטו לי יד ועזרו לי לקום.
המפלצת נשארה , מוטלת מתה על המזרונים.

הסצנה, חלק מעבודת הפסיכודרמה של שחר, ילדה נחמדה כבת 10 , ילדה יצירתית, מוכשרת אשר שנתיים קודם לכן הוצפה בחרדות עמוקות סביב מריבות סמויות וגלויות בין הוריה ,אשר נפרדו למשך כחצי שנה וחזרו לחיות שוב כמשפחה מתפקדת. שחר השתתפה בקבוצת הפסיכודרמה זו השנה הראשונה. היא היתה הרוח החיה במפגשים בכל פעילות ובכל עבודה תהליכית שהתבצעה, ידעה להגיב רגשית אל כל אחד, וסירבה להודות רק דבר אחד "פעוט וקטן" , לעבוד ולדבר על הכעסים שלה.
המשפט "אני לא כועסת על אף אחד" עלה בכל מפגש.
בשבוע הקודם לעבודה שתוארה , הגיעה שחר למפגש ומיד עם כניסתה, הודיעה לי כי היא שמחה מאוד שהסטודנטית שעבדה איתי , התקשרה אליה ואיחלה לה מזל טוב ליום הולדתה. "היא זכרה" אמרה לי שחר ומיד הוסיפה, "לא הבאתי עוגה היום אבל אביא בשבוע הבא" ומיד נכנסה אל הפעילות שהחלה כבר להתנהל בחדר.
נכנסתי אחריה לחדר וברכתי אותה במזל טוב, שאר הילדים התעניינו מיד,כיצד חגגה ומה קיבלה כמתנות.
בשבוע שאחרי (שתואר בסצנת הפתיחה), נכנסו שחר ואמה עם עוגת יום הולדת ושקית ממתקים והניחו את כל הכיבוד במטבח, הילדים היו נרגשים מעצם החגיגה.
שאלתי את שחר מה היא מבקשת לעצמה מהקבוצה ושחר אמרה כי כל מה שיהיה יהיה טוב.
לאחר מספר תרגילי חימום הצעתי כי הקבוצה תחבר מחזה דמיוני ותמחיז אותו. וכך היה. הם חיברו סיפור על מפלצת החודרת לכפר מוגן ושלו, מוקף חומה, המפלצת הורסת את הבתים, הגינות והחצרות, ומאיימת לדרוך ולהרוג את כל התושבים אשר אותם יצגו במחזה זוג ילדים. גיבור צעיר ממקום אחר מגיע כדי להלחם במפלצת וכאשר הוא נכנס לכפר מתברר כי בעצם הוא בן הכפר אשר נעלם לשנים אחדות.
הילדים חילקו תפקידים, שחר מיד ביקשה להיות הגיבורה, אף ילד לא הסכים לשחק את המפלצת ושחר הציעה כי אני אהיה המפלצת. ואני הסכמתי. הילדים חיברו סוף למחזה ובו המפלצת נעשית למפלצת טובה אשר מתיידדת עם הילדים שבכפר, בקשתי כי יחברו סוף נוסף למחזה, שחר התעקשה כי הסוף יהיה "טוב", ילד אחר הציע כי יהרגו את המפלצת ושחר סירבה בתוקף ואמרה כי היא הגיבורה והיא לא רוצה להרוג אף אחד. העיניים הופנו אלי ואני הזכרתי להם כי הכלל שלנו בעבודה הוא למצוא עוד אפשרויות...הילדים פנו אל שחר ולבסוף היא הסכימה אך בחוסר רצון בולט.

המחזה הומחז 3 פעמים:

בפעם הראשונה כפי שהוא עם שתי אפשרויות הסיום שלו. – הילדים הביעו מורת רוח מהסוף "הנחמד" והחליטו לוותר עליו ולהפוך את המפלצת למפחידה ונוראית עוד יותר, הם קראו לה "המפלצת הנאצית".
בפעם השניה: הם החליטו לאפשר למפלצת לברוח מהכפר ולהסתתר ביערות רחוקים שא-אפשר לצאת מהם.
הפעם השלישית תוארה למעלה: המפלצת הומתה על ידי הילדים ושחר בראשם.
העבודה היתה ממושכת, קולנית, מלאה בנסיגות וכניסות על תוך עולמות רגשיים, מדי פעם הם הוסיפו עוד ועוד משפטים ומילים של כעסים וזעם, של פורקן...
הסטודנטית שעבדה איתי בקבוצה, שמרה על הסצנה, השגיחה כי העניינים לא יצאו מכלל שליטה ובו בזמן עודדה את הילדים לבטא עוד ועוד בעוצמה את תחושותיהם עד לקתרזיס משמעותי ועמוק.

בעבודה עם ילדים נשאלת תדיר השאלה, האם המטפל צריך להיכנס אל תוך תפקיד "המכיל הפעיל" או האם להימנע מכך ולהישאר בתפקיד "המכיל המתבונן" ?

עבודה קבוצתית, עם ילדים מחייבת את המטפל להיות כל כולו במקום ב"כאן ועכשיו" . ילדים חיים בכל מאודם את תחושותיהם, הם משליכים חוויות לא מוכלות ולא מעובדות אל ועל המטפל ומצפים בתמימות אך בדריכות כי המטפל גם יחיה עמם את הדרמה הסמויה הבאה לידי ביטוי באמצעות הזדהות השלכתית אך שיהיה גם מספיק מרוחק ויוכל לחזור להיות הוא עצמו המכיל ומתבונן בהם ובעולמם הפנימי מבחוץ.
עבודה עם ילדים מתייחדת בכך כי כל כולה התרחשות אמיתית והמטפל מוכרח להיות קשוב ללא הרף לחלקיק השנייה שבה משתנה המצב והילד ה"חי" את הדרמה הפנימית שלו במלוא עוצמתה עם המטפל, נכון להכיר באפשרות כי זהו המטפל ולא ה"מפלצת" המאכלסת את עולמו ומתוך כך לתת לה – למפלצת את שמה ה"נכון".
עם סיום ההמחזה שחר כינתה את המפלצת שלה : " הפחד הזה שלא נותן לי לישון טוב" , זו היתה הפעם הראשונה שהיא הזכירה את המילה פחד, ילד אחר כינה את המפלצת שלו: " הילדים הגדולים בבית הספר" ועוד.
כאשר "לא זכרתי" את יום הולדתה , שחר נפגעה ממני, הייתי דמות "טובה" עבורה, עד כה הצטמצם עולמה רק לטובים , הרעים הורחקו על ידי התעלמות, היא לא דיברה על רוע, על רע, על אכזבות, על כעס, היא לא דיברה על פחדיה ויותר מכך היא לא אפשרה לעצמה לחוות פחד בגלוי.
בעצם האפשרות שאני , המטפלת שלה , לא רק "טובה" אלא מאכזבת ומכאן "רעה" נפתח הפתח לעבודה עמוקה יותר מול הפחד מהרוע מהכאב ומהאכזבה.
בעולמה הממשי של שחר, כאשר יחסים מתקלקלים הם גם נגמרים וזה מפחיד, כפי שהוריה רבו ואביה עזב את הבית. כאשר חזר אביה הביתה והמשפחה חזרה לחיות ביחד, שחר לא יכלה לאפשר את החזרה החלקה הזו ומכיוון שלא ניתן ביטוי לתחושותיהם של הילדים בבית באמצעות כעסים שלהם, הם היו צריכים לשמוח על כי המשפחה שוב ביחד, שחר "אגרה" את הכאב ואת הכעס , הדחיקה אותם והפכה לילדה בעלת ביטוי רגשי יחיד "ילדה טובה". בקבוצה היא התקשתה לחוות כעסים עם שאר הילדים וכאשר מישהו כעס, השתולל, זעם, רב עם אחרים ועוד, היא סירבה להשתתף וניסתה לפעול להשלטת אווירה חיובית וטובה.
כאשר "המטפלת הטובה" אכזבה אותה, פגעה בה (לא צלצלתי לאחל לה מזל טוב), נפתח הפתח ליצור מערכת רגשית מורכבת יותר גם עם החלקים ה"רעים הממשיים" של המטפלת כמו גם עם החלקים "הרעים" המודחקים אצל שחר.

שחר יצאה לחופשי.

שרה גוברין, פסכודרמטיסטית , בעלת תואר שני ביעוץ וטיפול מאונ' חיפה, בוגרת בי"ס לפסיכותרפיה של החוג לפסיכולוגיה באונ' חיפה

Google