איך להנחות קבוצות קונפליקט? רשמים מכנס IAGP

?איך להנחות קבוצות קונפליקט

רשמים מכנס מאת דר' חיים וינברג

 

לגליון נובמבר 2008

 

בנוסף לכנסים הבינלאומיים שלה הנערכים אחת לשלש שנים (הכנס הקודם היה בברזיל 2006, והקרוב יהיה ברומא באוגוסט 2009. ראו http://www.ega.it/iagpcongress2009/) האגודה הבינלאומית לטיפול קבוצתי ותהליכים קבוצתיים, שאני חבר במועצת המנהלים שלה, מקיימת כנסים אזוריים. הכנס של אזור המזרח הרחוק התקיים בתחילת אוקטובר בעיר מטסיי שביפן. היה לי הכבוד להנחות אחת הסדנאות בקדם כנס, ולהשתתף אח"כ בכנס. כידוע לכם, אני מרבה לנסוע בעולם. אני יכול לומר שמכל המקומות בהם ביקרתי, יפן היא המקום השונה והמנוגד ביותר לתרבות הישראלית. זו אינה הפעם הראשונה שאני מבקר ביפן ובכל זאת, נסעתי לשם עם הרבה התרגשות, חרדה, וציפיות למפגש עם תרבות זרה. במיוחד חששתי מהנחיית סדנה של יומיים בקדם כנס.

למרות שבאתי מוכן עם הרבה ידע על התרבות היפנית והקשיים העומדים בפני מנחה בקבוצה במזרח הרחוק, היום הראשון בסדנה שהנחיתי היווה עבורי מעין הלם תרבותי. לא שלא ידעתי: בעצם, כמעט כל מה שחשבתי שיקרה – קרה. ובכל זאת כשזה קורה במציאות ובעוצמה שהדברים התגלו לעיניי – זה הלם.

נושא הסדנה היה קונפליקט, ומה אפשר ללמוד מקונפליקט בקבוצה על קונפליקטים מחוץ לקבוצה. השתתפו בסדנה שישה יפנים: 5 נשים וגבר אחד. בנוסף היתה לי מתרגמת (מעולה) שתירגמה את דבריי ליפנית ולחשה לי באוזן באנגלית מה שחברי הקבוצה אמרו ביפנית. המתרגמת עצמה היתה סטודנטית לפסיכולוגיה ולאחר הסדנה סיפרה לי שמעשה היא "מתה" להשתתף בסדנה. אבל האיפוק היפני עזר לה למלא את תפקידה כהלכה. הנחיית סדנה באמצעות מתרגם הינה חוויה בפני עצמה שיכולה לפגום בספונטניות של התהליך הקבוצתי, וגם מעוררת שאלות של העברת הניואנסים של התערבות המנחה.

 

בתחילת הסדנה אני מבקש אסוציאציות למילה קונפליקט. התגובה של אחת המשתתפות היא: "לא ניתן להעלות על הדעת". ואכן, זו היתה התחושה המרכזית לאורך הסדנה: היפנים מתקשים להעלות על הדעת ביטוי גלוי של קונפליקט חיצוני. הם מוכנים לבחון קונפליקטים פנימיים (אם האוירה בקבוצה בטוחה מספיק), אך ההמנעות מקונפליקט חיצוני בולטת.

הנה דוגמה: מישהי בקבוצה מספרת על "קונפליקט" שיש לה עם הבוס שלה במחלקה פסיכיאטרית. הבוס הינה אשה בת 76 (!), העובדת 10 שנים במחלקה, והיא עצמה אחות עם שנתיים נסיון בעבודה. הבוס מתייחסת אליה כאל ילדה שלא יודעת את העבודה ומתערבת לה כל הזמן בעבודה. היא שותקת כי אסור להגיד כלום לבוס ולמבוגרים, אבל בפנים היא רותחת.

אני מסתכל בקבוצה בזמן שהיא מדברת. חצי קבוצה מעורבת, מגיבה, שואלת שאלות, וחצי קבוצה שותקת. אני שואל את הקבוצה אם הם יכולים לראות מה קורה בקבוצה. בלי הרבה בעיות הם מאשרים את התצפית שלי על תת הקבוצה הפאסיבית. אני שואל מה מאפיין את תת הקבוצה השותקת. כמובן, מדובר בצעירים בקבוצה, כשרק המבוגרים מדברים. אני מחבר את התוכן לתהליך, שהרי מדובר בתהליכים מקבילים קלאסיים.

הקבוצה מצחקקת, מתמוגגת מה"תגלית".... וממשיכה באותו דפוס.

בד"כ, אם הקבוצה רואה את התהליך ואנחנו מדברים עליו ומעבדים אותו, זה מאפשר שינוי, והתגברות על המיכשול. אבל ביפן – שום כלום. העיקרון של לתת כבוד למבוגרים, להורים, לסמכות, נמשך בעוצמה כל היום הראשון. מישהי מספרת שאבא שלה היה תמיד צודק, ואינך יודע אם היא מתכוונת לכך שאביה באמת צדק תמיד, או שאסור היה לומר שהוא טועה לפעמים. עולה בראשי המחשבה: האם אפשר לשנות משהו כל כך מהותי הטבוע בלא מודע החברתי?

לקראת סוף היום הראשון אני מרגיש מותש. אני מסיים את המפגש ורואה אח"כ שקיצרתי וסיימתי באופן לא מודע לפני הזמן. בלילה אני שואל את עצמי מה קרה לי, ומעלה בדעתי 2 אפשרויות: 1. ייתכן שהעייפות שלי היתה תוצאה של חוסר האונים שחשתי מול הקושי להתגבר על המחסום התרבותי, והסיום המוקדם יותר הוא תוצאה של חוסר האונים. 2. האם יכול להיות שבאופן לא מודע רציתי ליצור מצב של טעות שלי, כדי להמחיש להם שגם סמכות יכולה לטעות? לאחר הסדנה, כששוחחתי עם חבר ישראלי שהשתתף בכנס (מישאל חירורג) הוא העלה את האפשרות שחוסר האונים שלי היה ביטוי לחוסר האונים שהיפנים מרגישים כשהם עומדים בפני קונפליקט.

העיבוד הפנימי עוזר לי לבוא למחרת עם יותר כוחות. ביקשתי מהם קודם לכן להביא למפגש שני חפצים, האחד מייצג את העבר והשני את ההווה. המחשבה היתה שהמאבק בין העבר וההוה, בין המסורת למודרניות, הינה אחד הקונפליקטים הבולטים החברה היפנית, ותהיה זו דרך טובה לפתוח את הנושא. ואכן, צדקתי.

המשתתפת הראשונה מביאה כרטיס ביקור (תופעה מעניינת כשלעצמה ביפן: אם אין לך כרטיס ביקור -אתה לא קיים) של הכומר הקתולי שגירש אותה מהכנסיה שלו. היא מספרת סיפור ארוך על תהליכים שעברה בחייה ואומרת שהכומר היה עבורה דמות אב, ושכנראה ציפתה ממנו ליותר מדי. בקיצור, במקום לכעוס עליו שאיכזב אותה, היא לוקחת את האחריות על עצמה ותולה את האשמה בציפיותיה המוגזמות. אני אומר שכנראה לדעתם סמכות, הורה, דמות אב, לא יכולים לטעות. הנהוני הסכמה בקבוצה. אני שואל: אם כך, האם לא עשיתי כל טעות בקבוצה עד כה? לא ולא, הם עונים. בטוחים, אני שואל, לא עשיתי שום טעות אתמול? בעצם כן, עונה זו שהתאכזבה מהכומר, קיצרת את הסדנה ב-15 דקות (לדעתי זה היה קרוב ל-30 דקות, אך הם לא היו מוכנים לקבל זאת בשום פנים וחזרו וטענו שזה היה 10-15 דקות!).

הדיון באפשרות שגם המנחה יכול לטעות נותן אישור לקבוצה לאתגר את הסמכות. בצהריים הצעתי הפסקה של שעה וחצי. הקבוצה העיזה להציע רק שעה ורבע, בעוד שביום הראשון סמכות המנחה התקבלה ללא עירעור.

בכל חברה ישנם נורמות נסתרות שהן בעלות חשיבות עליונה עבור החברים. בישראל אנו מודרכים במידה רבה (אך לא בגלוי) על ידי העיקרון של "לא לצאת פרייר". קבוצה היא מקום טוב לבחון קיומן של הנחות נסתרות אלו השייכות לעיתים ללא מודע החברתי. הנורמה ששלטה בקבוצה שלי היתה "אסור לפגוע באחר". לכאורה, נורמה ראויה להערכה ותורמת לטובת הציבור, אך הקיצוניות בה חברי הקבוצה יישמו עקרון זה הפכה אותו לגורם מצמצם ומגביל את החופש האישי בצורה ניכרת. נראה שביפן המחשבה על האחר באה לפני הצרכים של העצמי (במיוחד אצל נשים). כך, כאשר אחת הנשים בקבוצה מצאה עצמה במרכז ההתרחשויות לזמן מה, היה ברור שהיא חשה מאד לא בנוח: "אני לא רוצה להיות אנוכית. אני לא רוצה לפגוע באיש", חזרה ואמרה. לפסיכולוגיית העצמי, הטוענת שיש לנו צרכים נרציסטיים נורמלים ובריאים גם כמבוגרים – אין סיכוי להתקבל ביפן...

אחת ההפתעות שלי היתה לגבי מידת הפתיחות והחשיפה האישית שאנשים הגיעו אליה בסדנה שלי. כאשר הצלחנו ליצור מקום בטוח, לא היתה לחברי הסדנה בעיה לספר על עניינים אישיים ואינטימיים ולהיכנס לנושאים דינמיים אינטראפסיכיים. הפתעה נוספת היא המידה בה חברי הקבוצה תומכים אחד בשני. למעשה יש לכך גם חסרון: חל איסור מוחלט על הבעת ביקורת, ולכן הקבוצה נעצרת ברמה נמוכה של אוטנטיות בין אישית.

 

הנה המלצות ראשוניות איך להנחות קבוצה במזרח הרחוק:

1. אין מקום להנחייה פאסיבית ושתיקות של המנחה. הציפייה להדרכה מצד הסמכות טבועה עמוק בתרבות, וזה נחשב לא מכובד ולא מכבד לפתוח את הפה אם המבוגרים לא נתנו לכך רשות. אין ברירה אלא לוותר על התהליך ה"דמוקרטי" ולפנות לחברים ספציפיים בקבוצה. גם החברים השותקים ידברו בקלות אם ניתן להם רשות לכך מצד המנחה. הבעיה הינה איך לעבור מעמדת הסמכות למצב בו חברי הקבוצה יוצרים אינטראקציה זה עם זו.

2. השימוש בחפצים מתאים מאד לתרבות. היפנים ממעטים לדבר, אך יכולים להתבטא יותר דרך אובייקטים. רצוי לעשות שימוש רב בתרגילים הנעזרים בחפצים.

3. פסיכודרמה הולכת טוב ביפן, מאחר והיא נותנת רשות לביטוי רגשי שאסור בדרך כלל בחיי יומיום. היפנים שמחים על האפשרות לבטא את עצמם בתוך ה"משחק" הפסיכודרמטי. במיוחד נכון הדבר לדבי השימוש ב"כפיל", מאחר ואז חבר אחד בקבוצה יכול לבטא עבור השני את הרגשות הפנימיים שאסור לו לבטא אותם בחוץ.

4. חשוב להקטין ציפיות לגבי אינטראקציה שכוללת ביקורת או קונפליקט כלשהו. מצד שני ניתן להגיע לרמת פתיחות גבוהה. הדגש בעבודת המנחה צריך להיות על יצירת מרחב בטוח וראיית הקבוצה כהרחבה של המשפחה.

 

יש לי עוד הרבה מה לספר על הכנס, אבל כרגיל, עברתי את מיכסת המילים בכתבה שלי.

אשמח לתגובות

חיים