תומס אוגדן, ה'שלישי האנליטי' והאפשרות לדיאלוג

 

ה'שלישי האנליטי' והאפשרות לדיאלוג: הגישה ההתייחסותית של תומס אוגדן

ותרומתה להבנת תהליכים בקבוצות קונפליקט

 

אורי לוין, פסיכולוג קליני

  ביוני 2000 התפרסם, במסגרת 'מקבץ', כתב העת של העמותה הישראלית להנחיה ולטיפול קבוצתי, מאמר מרתק של ד"ר אבי ברמן, מרים ברגר ודויד גוטמן, שנושאו "החלוקה ל'אנחנו' ו'הם' כסטרוקטורה חברתית אוניברסלית". במאמר, מתארים הכותבים תצפיות שלהם כמנחים וכיועצים בכנסים התנסותיים במסגרת עמותת 'בסוד שיח'. אחד המאפיינים המרכזיים של כנסים אלו, שהם מפגישים אנשים המקוטבים בדעותיהם הפוליטיות והחברתיות, ובאמונותיהן הדתיות והאידיאולוגיות. בכדי לעודד דיאלוג בין המשתתפים, הופעלה סימולציה (שפותחה ע"י ד"ר דוד גוטמן), במסגרתה חולקו המשתתפים באופן אקראי לחלוטין לשלוש קבוצות, שנקראו "ימין", "שמאל" ו"ממשלה". הוקצו ארבעה אתרים שסומנו בשלטים על פי שמות הקבוצות, ובנוסף אתר שכונה "כיכר העיר", שנועד למפגשים בין נציגים מהקבוצות. המשימה שהוצגה למשתתפים היתה: "לחקור את היחסים המתהווים בין הקבוצות בחדר". הצוות קיבל תפקיד של יועצים, שמטרתם לסייע לדיאלוג.  

  הנחת היסוד שעמדה בבסיס הסימולציה היתה, שהמשתתפים יחוו קונפליקט בתוך הקבוצות, בינם לבין משתתפים המייצגים עמדות ואמונות שונות משלהם.

 

להלן תיאור תמציתי של  התצפיות המרכזיות שדווחו במאמר:

1. המשתתפים התחלקו לקבוצות באופן "צייתני" וללא ערעור, לפי הפתקים שקיבלו.

2. כל קבוצה התיישבה בחדר ש"הוקצה" לה, בהתאם להגרלה.

3. מרגע היווצרות הקבוצות הן החלו לעסוק בבניית מכנה משותף רחב. בכל קבוצה החלו להתפתח תהליכי השתייכות פנימית, תוך אווירה מקבלת ונעימה, כל עוד המשתתף מעוניין להשתייך.

4. הקבוצות עסקו במרץ ביצירת אידיאולוגיה ורטוריקה התומכת בחלוקה ומצדיקה אותה. האידיאולוגיה היתה בינארית, ואפשרה לבחון באופן קטגורי הסכמה או אי הסכמה, שייכות או אי שייכות.

5. בעוד שקבוצות ה"ימין" וה"שמאל" התגבשו במהירות סביב מכנה משותף, חברי קבוצת ה"ממשלה" העדיפו להתפזר בין שתי הקבוצות האחרות.

6. "כיכר העיר" נותרה ריקה.

7. התערבות היועצים, שהזכירה את המשימה הראשונית זכתה לאהדה מועטה. בדרך כלל ענו המשתתפים בקבוצות: "קודם נכיר את עצמנו".

8. ניסיונות מועטים למפגשים בין הקבוצות נתקלו בחשדנות ובעוינות, והסתיימו במהירות, תוך קבלת החלטה של סירוב לכל ניסיון מפגש בין קבוצתי.

9. חלק מן היועצים לא עמדו בתפקידם, כפי שהוגדר ב'סטינג', בכך שהתקרבו פיזית אל אחת הקבוצות, על אף שהיו אמורים להישאר צמודים לטריטוריה ניטרלית.  

 בהמשך המאמר, הכותבים מתארים הבנות והמשגות שגיבשו, בעקבות מספר רב של סימולציות דומות. במרכזן של המשגות אלו הטענה ש"החלוקה לקבוצות מנוגדות בנוסח "אנחנו" ו"הם" מהווה סטרוקטורה בסיסית בהתארגנותם החברתית של בני אדם. סטרוקטורה זו היא "מעין נתון של הטבע האנושי... חלוקה זו היא בעלת אופי אימפולסיבי ובלתי מודע". לדעת כותבי המאמר, תכליתה של התארגנות זו, היא לסייע לקבוצה המתהווה (כצוות, כארגון או אף כעם) בתהליך הגדרת זהותה, כך שנוצר "אני" קבוצתי מובחן ומובדל, שונה באופן מהותי מכל מה שהוא "לא אני", כלומר "לא אנחנו". במובן זה, החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" משמשת הן כמנגנון הגנה כנגד תחושת כאוס ואובדן זהות בתוך ההמון, והן כבעלת תפקיד התפתחותי, שמאפשר ליחיד תהליכי דיפרנציאציה ואינדיבידואציה.

כותבי המאמר משלבים בין רעיונות מתיאורית הדחף של פרויד, תיאוריות יחסי אובייקט (למשל, קליין, וויניקוט וביון), תיאוריות חברתיות (למשל, אולדקויסט) ותיאורית העצמי מבית מדרשו של קוהוט, בכדי לעמוד על טבעו של אותו "נתון של הטבע האנושי", שמתבטא בחלוקה שהיא לדעת הכותבים "...ראשונית ועצמתית, מעבר לחברות, תרבויות, מעבר להיסטוריה שלהן, מעבר ללמידה וההתנסויות הקולקטיביות שצברו במהלכה."

 ברצוני להציע דרך תיאורטית נוספת, באמצעותה ניתן להבין את תופעת החלוקה ל"אנחנו" ו"הם".  הרעיון שאני מציע  מתבסס על המשגותיו של תומס אוגדן, במיוחד מתוך ספריו  "The matrix of the mind" (1986) ו-  "Subject of analysis" (1994).

   בספר The matrix of the mind (1986), אוגדן מתייחס לשאלה כיצד התינוק רוכש את הידע שיש לו לגבי אובייקטים.  שאלה זו חשובה מכיוון שעל פי תיאוריות יחסי אובייקט, ובמיוחד התיאוריה של מלאני קלייין, ברור כי מלידה, יש לתינוק ידע (המיוצג בפנטזיה) על האובייקט-השד, וברור גם שהתינוק לא רכש את הידע הזה דרך הניסיון. מלאני קליין פותרת את השאלה באופן חלקי מאד, באמצעות המושג

"מורשה פילוגנטית" (1975– בתוך Envy and Gratitude) (פילוגנסיס=תולדות הגזע).

אוגדן מנסה לענות על השאלה באמצעות מודל סטרוקטורלי, כלומר כזה המניח קיומם של מבנים נפשיים מולדים. המודל שלו, המכונה 'מבנה עומק פסיכולוגי', מתבסס על העקרונות אותם טבע נעם חומסקי, כאשר דיבר על 'מבנה העומק הדקדוקי'.

  לדעת חומסקי (1968) (Language and Mind), התינוק אינו נולד כשהוא יודע שפה כלשהי, אלא מגיח לאוויר העולם כשהוא מצויד במערכת (מבנה עומק) שמאפשרת לבחור מתוך, ולארגן את, הכמויות האין סופיות של צלילים להם נחשף התינוק, באופן שנקבע על ידי קוד מולד. במילים אחרות, כל גירוי נתפס ומקבל מובן בתוך מסגרת שהיא מולדת, או במלותיו של אוגדן: Meaning cannot be generated absolutely de novo  (1986, עמ' 14).  ארגון הנתונים החושיים הוא תוצר של מערכת ארגון מידע תפיסתי שמשותפת לכל בני האדם.  ההבחנה בין הפונמות BA ו PA אינה נגזרת מהאיכויות של הגירויים עצמם, אלא מובנת בתוך מערכת ארגון הגירויים שלנו.

אוגדן מציע דוגמה נוספת: גוזל הציפור אינו זקוק לניסיון קודם בכדי לזהות את תבנית הכנף של עוף טורף, כאשר הוא מבחין בה בפעם הראשונה. הגוזל מצויד בצופן מולד, שמאפשר לו לארגן את הגירויים (ומכאן גם להגיב עליהם) בדרך אדפטיבית.

   על בסיס רעיון זה, אוגדן טוען  ש"המושג הקלייניאני של ידע מולד הטבוע בדחפים הגופניים... יכול להיות מובן לא כמחשבות קיימות מלידה, אלא כצופן ביולוגי שהוא חלק בלתי נפרד של האינסטינקט. התינוק אינו נולד עם הידע או הפנטזיה לגבי תוקפנות כלפי השד, אלא שיש לו פרה-דיספוזיציה רבת עצמה לארגן את חוויותיו, ולהבנות אותם בהגיון, לאורך קווים מסוימים" (עמ' 15). במילים אחרות, קיימת אצל התינוק יכולת מולדת (רגשית וקוגניטיבית) לארגן את חוויותיו באופן תבניתי קבוע מראש.  על פי קליין, ה"קווים המסוימים" הללו הם אינסטינקט המוות ואינסטינקט החיים. מכאן אוגדן מסיק,  ש"חוויות שמפורשות בהתאמה לאינסטינקט המוות יקבלו משמעות תוקפנית ומסוכנת, בעוד שחוויות שמתארגנות במונחים של אינסטינקט החיים, יובנו במונחים של משמעות מזינה ואוהבת" (עמ' 16-17). מכיוון שעל פי קליין (1975), להתנסות הממשית יש תפקיד חשוב, אך משני, תחושת הסכנה אינה נוצרת, למשל, על ידי גירוי שלילי ומכאיב (למשל, מניעת מזון לפרק זמן), אלא שסכנה אמיתית (אותו גירוי שלילי) פשוט מאשרת את הציפייה (המולדת) של התינוק, שסכנה זאת קיימת. ניתן להסביר זאת גם דרך המושגים של ביון (1977), שהדגיש כי האינסטינקטים מקדמים את התפתחות החשיבה, על ידי כך שהם (כמבנים ביולוגיים) משתמשים בהתנסות ממשית בכדי לקשר "פרה-קונספציה" עם "ריאליזציה" וליצור את המחשבה (קונספציה).             

 על פי אוגדן, התינוק בתחילת חייו הוא למעשה אסיר, ששבוי באופנות הדיכוטומית באמצעותה הוא מבנה את המשמעות, ושפועלת על פי הקודים המולדים (מבני העומק הפסיכולוגים) – "בתחילת הדרך, התינוק רואה בסביבה החיצונית רק מה שהוא מצפה לראות על בסיס הפרה-קונספציות (שמבוססות כאמור על אינסטינקט החיים ואינסטינקט המוות)" (עמ' 31). בהיותו שבוי של ציפיותיו, התינוק אינו יכול עדיין ללמוד מן הניסיון. במילים אחרות, הוא אינו חי עדיין בעולם בין-אישי, אלא במעין מערכת תוך-נפשית סגורה. מה שלדעת אוגדן מאפשר את השינוי הנפשי, שמסמן את היציאה אל המערכת  הבין אישית הפתוחה ואל "הלמידה מן הניסיון", הוא תהליך ההזדהות ההשלכתית, במובנים הביוניאניים שלו, של  יחסי "מיכל-מוכל".

  כיצד מתקשרת תיאוריה זו של אוגדן, לחלוקה האוניברסלית ל"אנחנו" ו"הם"?

כזכור, אחד הממצאים המעניינים עליהם דיווחו מחברי המאמר היה, הכניסה המיידית של רוב המשתתפים ל"תפקיד" שניתן להם, תוך מחיקת ה"תפקיד" הטבעי עמו הם מזוהים (למשל, אדם בעל דעות פוליטיות שמאליות ששובץ לקבוצת ה"ימניים", הפך מיד לחלק מקבוצה זו והשתתף באופן נמרץ בניסיון לבנות זהות קבוצתית אחידה, תוך הסוואת ההבדלים בינו לבין האחרים). מהר מאד החלה להיווצר אידיאולוגיה סביב החלוקה, וניסיונות ליצירת דיאלוג (למשל, באמצעות שליחים) נדונו לכישלון.

  לדעתי, ניתן לראות במצב זה דוגמה של היעדר יכולת "ללמוד מן הניסיון" וכניסה למצב רגרסיבי, בו מופעלת באופן מיידי ודרמטי מערכת מבני העומק הפסיכולוגיים שאוגדן תיאר. נוכחותם של חברי קבוצת הפנים, ה"אנחנו", שהם ייצוג מורחב של ה"Me", מתפרשת באמצעות הקוד המולד של אינסטינקט החיים, בעוד שנוכחותם של ה"הם", כייצוג מורחב של ה"אובייקט" (שהוא גם "Not Me") מקבלת משמעות באמצעות הקוד המולד של אינסטינקט המוות. חלוקה זו אדפטיבית במצב הראשוני, מכיוון שהיא מאפשרת לזהות סכנה באופן מיידי, מבלי שיש צורך ללמוד עליה.  כפי שגוזל הציפור אינו צריך ללמוד מאמו על הסכנות הטמונות לו, כאשר הוא מזהה את תבנית הכנף של עוף טורף, והוא בעל יכולת מולדת לפרש את הגירוי הסביבתי (תבנית הכנף) כבעל פוטנציאל הרסני, כך חברי קבוצה אחת אינם צריכים ללמוד מן הניסיון בכדי לדעת, שהשליח מהקבוצה השניה, בניסיונו להתחיל בגישושים ליצירת דיאלוג,  הוא אויב מסוכן, שיש להיזהר ולהתגונן מפניו. הופעתו של השליח בסביבת המחייה שלהם (הטריטוריה)  רק מאשרת את מה שידוע מראש – שהעולם מסוכן ורודפני. כמובן שהתהליך מתרחש גם בכיוון ההפוך. כאשר השליח חוזר לקבוצתו ומספר על דחיית מאמציו, מתפרש הגירוי החיצוני באופן מיידי באמצעות מערכת הפנטזיות המולדות, ומתארגן לחוויה של אישור הסכנה החיצונית. במלותיו של אוגדן, לא הדחייה של מאמצי השליח יוצרת את הסכנה והאיום; היא רק מאשרת את מה שידוע מראש.  

כמובן שניתן להחיל דינמיקה זו על התרחשויות רבות נוספות שמתוארות במאמר, אשר מאופיינות בהתנהגויות תגובתיות חדות ונוקשות של המשתתפים. אחת מהתנהגויות אלו היתה היווצרות מהירה של אידיאולוגיה ומערכת סמלים.  לדעתי, ניתן להבין את האידיאולוגיה ומערכת הסמלים והמשמעויות שמתחילים להיווצר בכל אחת מהקבוצות, כצורה של התארגנות פנימית מול הסביבה החיצונית האמביוולנטית והדואלית. במילים אחרות, האידיאולוגיה היא בעצם ההבניה הנאראטיבית, שמשקפת את מבנה העומק הפסיכולוגי הבינארי. האידיאולוגיה אינה רק הגנתית בבסיסה. היא גם מבטאת את "הלך הרוח" (state of mind) הקיים במערכת הסגורה של פנטזיות מארגנות דיכוטומית את עולם הגירויים והתפיסות.    

  לאור רעיונות אלו, ניתן להבין גם את העובדה שכיכר העיר נותרה ריקה ומיותמת כמעט לחלוטין. כיכר העיר, המיועדת למפגש של נציגים מהקבוצות השונות, מייצגת את נקודת המפגש של האינסטינקטים. בתחילתו של התהליך, כאשר המשתתפים עדיין לכודים בתוך העולם הסגור והתוך נפשי (תוך קבוצתי) של מבנה העומק הפסיכולוגי, כיכר העיר נחווית כמסוכנת, מכיוון שהיא מבטאת צרכים (דחפים) זרים לקבוצה, השייכים (בפנטזיה) אך ורק להורים-יועצים. במובן זה, הקבוצות חוות את הזמנת היועצים למפגש בכיכר העיר כאישור לכך שלא ניתן לראות בהם אובייקטים מיטיבים ומזינים. במטאפורת גוזל הציפור, ניתן לחשוב על מצב בו הציפור-האם דוחקת בגוזלה להיפגש עם העוף הטורף, בכדי לנסות ולהגיע עמו לדיאלוג, במקום להגן עליו מפניו.

   תפקיד היועצים בסיטואציה זו הוא לקחת חלק בתהליכי הטרנספורמציה שמתאפשרים באמצעות ההזדהות ההשלכתית שמתרחשת בחלל האירוע. יכולתם של היועצים להיכנס לתפקיד המושלך עליהם על ידי המשתתפים (כפי שמתבטא למשל,  בתנועה הלא מכוונת שלהם בחדר), ובו זמנית גם להימצא מחוץ לתפקיד (במובן של יכולתם לשמש כ'מיכל' לאותן פנטזיות מושלכות), היא המפתח לשינוי. כותבי המאמר מתייחסים לכך במושג הלאקאנייני של ה'שלישי', ה'אחר', כמאפשר את היציאה מן המלכודת של השניים, אל המרחב החיצוני ("כיכר העיר"), והפנימי (המשולש האדיפלי). זהו ה'שלישי' המתווך, הלאקאניאני (לאקאן, 1977), זה שניצב בין המסומן לבין המסמן, ויוצר את המרחב בו נוצר הסובייקט המפרש והמסמן, בעל היכולת לרפלקציה עצמית. במונחים התפתחותיים מוקדמים זהו ה"אב",  שיוצר את המרחב בו משתכללת הפוזיציה הדפרסיבית, ומתרחש המשולש האדיפלי.

אוגדן (1994), מנקודת מבט מעט שונה, טובע  את המושג "השלישי האנליטי" (The Analytic Third). ברצוני להשתמש במושג זה הן בכדי לאפשר הבנה נוספת של התהליכים שתוארו.

אוגדן כותב :"בתהליך האנליטי... המטופל אינו מהווה רק סובייקט לחקירה של המטפל; באותו הזמן הוא חייב להיות הסובייקט בחקירה (כלומר יוצר אותה)... באופן דומה, המטפל אינו יכול להוות רק את הסובייקט המתבונן של המאמץ, מכיוון שהחוויה הסובייקטיבית שלו במאמץ זה, היא הדרך היחידה דרכה הוא אוסף ידע על היחסים אותם הוא מנסה להבין (עמ' 4)". רק בדרך זו, כאשר המטפל והמטופל מאפשרים לסובייקטיביות של כל אחד מהם להרוס ולהיהרס על ידי ה'אחרות'  (OTHERNESS) של הסובייקט הנוסף, המטפל והמטופל נבראים. ברגע זה, כשהמטפל והמטופל נבראים, נוצר גם סובייקט שלישי – 'השלישי האנליטי'. על פי אוגדן: "...הווייתם של המטפל והמטופל מתקיימת  (COME INTO BEING) בתהליך של יצירת הסובייקט האנליטי. השלישי האנליטי, למרות שנוצר במשותף על ידי המטפל והמטופל, אינו נחווה באופן זהה על ידי המטפל והמטופל, מכיוון שכל אחד מהם נותר סובייקט נפרד המקיים מתח דיאלקטי עם האחר (עמ' 5)".

  מהו, אם כן, תפקיד היועצים אם נשתמש במערכת מושגית זאת?

על פי כותבי המאמר, התפקיד המרכזי של היועצים הוא תפקיד מתווך, מפרש, מסמל. אולם, אם נשאיל את מערכת מושגיו של אוגדן, נוכל להתבונן בפן אחר של תפקיד היועצים, והוא הפן החווה, המשתתף, הלוקח חלק בסיטואציה המתרחשת בחדר. היועצים הם חלק מהתהליכים המתרחשים בחדר, ובמובן זה, כל מה שמתרחש ברגע נתון בחדר, ניתן להבנה דרך יחסי הטרנספרנס – קאונטרטרנספרנס.  תפקיד היועצים בחדר, הוא לנסות ולהבין את המתרחש, תוך כדי שהם מאפשרים לו להתרחש, מחוץ להם ובתוכם. היועצים צריכים להיות עסוקים לא רק בשאלות כמו "מה כל קבוצה מונעת מעצמה בכך שהיא מגבילה את הדיאלוג עם הקבוצה השניה", אלא גם "מה מתעורר בי כאשר מה שמתרחש בחדר מתרחש כפי שמתרחש, וכאשר אני חלק מהיצירה של מה שמתרחש כעת בחדר". גם היועצים, כמו המשתתפים, מסתתרים במובן מסוים מאחורי תוויות שניתנו להם בחלוקה (מקרית?), וגם הם מבקשים מקום נייטרלי, בו יהיו מוגנים מפני חוויות המתרחשות בחדר. גם הם לכודים, במובן מסוים, באותה מלכודת של "אנחנו" (היועצים) ו"הם" (המשתתפים).  חשוב לי להדגיש, שאין כאן כוונה לטעון, שלא קיימים בחדר יועצים ומשתתפים, ושיש לראות את הסיטואציה כסימטרית, בדיוק כפי שאוגדן אינו מכוון לכך, שכאשר קיימים מטפל ומטופל היוצרים סובייקט אנליטי משותף, היחסים הטיפוליים הם סימטריים.

  דיאלוג מתקיים כאשר הסובייקטיביות של האחד מתאפשרת במלואה באמצעות ההיווצרות שלה דרך האחר, באופן שהוא דומה, אך לא זהה, לחוויה המקורית של האחד. במאמר, הקבוצות נמנעו מדיאלוג, מכיוון שכל אחת מהן "ידעה" ולכן לא "חוותה".  הדיאלוג יכול להתרחש רק בין שני סובייקטים, או יותר. תפקיד היועצים, בעיניי, הוא לקדם את היכולת של כל הקבוצות, כולל קבוצת היועצים, להכיר בכל ה'אחרויות' המתקיימות בחדר, ולהשתתף ביצירת 'שלישי אנליטי', כלומר מרחב בו הדיאלוג הוא יצירה משותפת, ועם זאת ייחודית.    

לסיכום, היועצים יכולים לסייע להבניית תהליכי דיאלוג באמצעות:

1. מודעות לכך שלתהליכי החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" יש פונקציה של עיבוד עבור המשתתפים.

2. המוכנות שלהם להשתתף כסובייקטים חווים ביצירה משותפת להם ולמשתתפים, ולאפשר לחוויה של המשתתפים לחיות בתוכם ולשנות אותם, ובמובן זה ל"הזיז" אותם מהמקום בו היו קודם לכן (ואז העיסוק בתנועה הקונקרטית של היועצים בחדר, ה- ACTING IN, יכול להיות מוחלף בעיסוק בתנועה הפנימית, שהיא הסמן לקיומו של תהליך דיאלקטי שמתקיים בו דיאלוג).

3. המוכנות והיכולת שלהם להיהרס על ידי המשתתפים (ועל ידי היועצים האחרים), ולשרוד את ההרס, בכדי שהמשתתפים (והיועצים האחרים) יוכלו להשתמש באינטרפרטציות שלהם, ולא רק להשליך עליהם את הפנטזיות שלהם. במונחיו של וויניקוט (1971) – לאפשר טרנספורמציה מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט, כלומר ליכולת שימוש באינטרפרטציות של היועצים.

4. מתן פירושים שמתייחסים לטרנספרנס-קאונטרטרנספרנס, ולא רק לתהליכים הלא מודעים שמתרחשים בין ובתוך הקבוצות.  

ביבליוגרפיה

Bion, W. R. (1977). A theory of thinking. In Second Thoughts (pp. 110-                             

 119). New York: Jason Aronson.

Chomsky, N. (1968). Language and Mind. San Diego: Harcourt, Brace

 and  Jovanovich, Inc.

Klein, M. (1975). Some theoretical conclusions regarding the emotional

 life of  the infant. In Envy and Gratitude and Other Works, 1946-1963       

 (pp. 61-93). New-York: Delacorte.

Klein, M. (1975). On the development of mental functioning. In Envy and

 Gratitude and Other Works, 1946-1963 (pp. 236-246). New-York:        

 Delacorte.

Lacan, J. (1977). The function and field of speech and language in

 psycho-analysis. In Ecrits: A Selection, trans. A. Sheridan, pp. 30-113.

 New York: Norton.

Ogden, T. H. (1986). The Matrix of the Mind. NJ: Jason Aronson, Inc.

Ogden, T. H. (1994). Subjects of Analysis. NJ: Jason Aronson, Inc.

Winnicott, D. W. (1971). The use of an object and relating through

 identification. In Playing and reality  (pp.101-111). New York, Penguin   

 Books.

Google ​

אלופים

מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, הנחיית קבוצות, קבוצות קונפליקט, קבוצות דיאלוג, קבוצת תמיכה, קבוצות בארגון
תומס אוגדן, ה'שלישי האנליטי' והאפשרות לדיאלוג/אורי לוין