היכל המראות - טיפול קבוצתי

>>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

סוזי שושני, מרים ברגר

הפעם בחרנו לשתף אתכם במשהו מתוך ה"מטבח" הפרטי של הכותבות ולאו דווקא בתבשיל המוכן. בחירה זאת מציגה פן משמעותי ברוח של האנליזה הקבוצתית: היינו, זיהוי של הרגשות ש"משחקים" במרחב הטיפולי והתבוננות בדינאמיקה שלהם בזמן אמיתי.
ההכנות לכתיבת הטור והאסוציאציה שמלווה אותן מציגות מאין "פרוסה" אחת מתוך התהליך הרגשי ש"מתבשל" הן בעולם הפנימי של מנחי הקבוצה האנליטית והן אצל משתתפיה הפוטנציאלים בתחילת דרכה.
לדעתנו, זהו שלב שבו מתעוררות תקוות וציפיות התפתחותיות רבות יחד עם התלבטויות, פחדים ומשאלות הרס מודעים ולא מודעים. לכן הוא ראוי להכרות ולמיקוד. בשלב זה היכולת לשאת את החרדה שמלווה תהליכים אלה חשובה במיוחד על מנת לבנות מרחב שיאפשר פתיחות ותחושת ביטחון עבור כולם.
נראה לנו שהוינייטה להלן, שמתארת את ההתהוות של הטור שלנו היום, יש בה כדי להאיר משהו מתהליך זה.

מרים וסוזי מתלבטות כבר כמה ימים ביחס לכתיבתן בעיתון והן דואגות שאף אחד מחברי הקבוצה הוירטואלית האינטרנטית של המכון לא הגיב/ה. מה יהיה?
סוזי מצלצלת ל- י ומנסה לברר אם הוא יכול לעזור. י - מתנצל , מתחמק, מנדב את מ, שלדעתו היא מתאימה בדיוק למשימה .
סוזי קצת מאוכזבת אך עדין שומרת על תקווה שמ תסכים. לשתף פעולה. היא מרימה טלפון אליה אך לצערה אינה משיגה אותה. בינתיים מרים מצלצלת ומבטאת את דאגתה מהמצב שנוצר. סוזי מנסה לשמור על אופטימיות, ולעודד את מרים, אך בתוכה מרגישה אי שקט ולחץ. הן מחליטות להמשיך לחפש עד הערב ואם לא ימצאו הן .......
כשעתיים לאחר מכן מצלצלת מ – לסוזי ובטון חסר סבלנות וקצת רגזני אומרת שהיא עסוקה ואינה יכולה להתפנות אלינו ואל "העיתון שלנו". לאחר קצת לחץ היא מודיעה שאולי תוכל להתפנות אם נצלצל אליה ב- 12.00 בלילה.
סוזי אינה יודעת מה לעשות. האם לטלפן למרים? לנסות עוד מישהו או מישהי? לצלצל לחברתה נ.
היא יודעת שהיא מאוד עמוסה בעבודה. היא אמורה לסיים את יום העבודה בשעה 22.00. אין צנס' אבל אולי שווה בכל זאת לנסות. אולי חברתה תצליח להפחית מהעומס הרגשי ומגודל האחריות. לטלפן אליה עכשיו, או לחכות עד 22.00 ? לחכות עד חצות ולטלפן למ ? לטלפן למרים? אולי לה יש פתרון? לא! אם למרים היה מוצא כל שהוא ודאי שהייתה מצלצלת אל סוזיי. אך מה יש למרים לספר לסוזי? שעוד פעם נשארנו לבד אנו המנחות/כותבות? שעוד פעם נגשש באפלה? שעדין נצטרך להמשיך ולהכיל את החרדה?
קשה להרכיב קבוצה כל שהיא ובמיוחד קבוצה טיפולית או לחלופין קבוצת כתיבה אינטרנטית.

המחשבות רצות, סצנות רבות מתחלפות במהירות ואסוציאציה אחת מסתמנת ומצטללת בבהירות בדמיונה של סוזי:
כתה ג' אני בת 9 . לכתה נכנסים המחנך, האחות ועוד אדם בחלוק לבן. המחנך מסביר מדוע החיסון חשוב, "זה יכאב קצת אך תוכלו להתגבר", הוא אומר. "מי מתנדב?"
שקט, אין קול ואין עונה, המבטים של כולם מופנים כלפי מטה. אף אחד לא מעיז להסתכל על המורה. זריקות?! פחד אלוהים. חוץ מזה אפילו לדברים טובים זה לפעמים מפחיד להתנדב, מי יודע מה יקרה...
המחנך מנסה לעודד בקול רך ונעים: "אל תפחדו, אתם לא לבד, אני אתכם". אחרי כמה רגעים של שקט מתוח הוא אומר בקול קצת מאוכזב "ואני חשבתי שיש לי כתה של גיבורים"!? "האם אתם רוצים שאני אנדב?"
הילדה הקטנה עם השיער השחור כמו עורב ועיניים קטנות ומבוהלות חושבת: "שאתנדב? זה מה שהמורה רוצה? אני רוצה שהוא יאהב אותי, שיעריך אותי שיחשוב שאני גיבורה!
הלחץ בבטן גובר. הדימוי של המזרק מתנפח למימדים ענקיים . מפחיד להיחשף . מפחיד להיות ראשונה. מה יהיה ? הרי מחפשים גיבורים. האם אצליח לקום ולעמוד לפני כל הכתה כאשר 70 עיניים יופנו כלפי? ... תברחי סוזי תברחי.!!!
אני רוצה שהמורה יקרא בשמי. שיחשוב עלי, שיסמוך עלי. אני זקוקה לעזרתו, לאהבתו. אך האם גם אז אצליח לקום? אצליח לעמוד איתן? אצליח לצועד עד האחות?" בערפול חושים וכמו ממרחקים אני שומעת מישהו קורא בשמי: סוזי בואי תהיה את ראשונה.
בום... כל הראשים הסתובבו כלפי. עצמתי את עיני וראיתי חושך. החברה שלידי נגעה קלות בידי. התחלתי ללכת, הצצתי בחריץ קטן מתוך עיני וראיתי אלפי אורות קטנים, "אלפי עיניים" חלקם מחייכות, חלקם מבועתות, חלקם שולחות אור, חלקם יורות אש.
עכשיו 50 שנה לאחר מכן התמונה הזאת מלווה את העייפות שלי מהטלפונים העקרים האלה.
אני מרגישה כבדות ומצלצלת למרים. "היא תרגיע אותי. היא תסביר לי מה לעזאזל קורה כאן? מה קרה לקבוצה שלנו, לחברי המכון שלנו? מה עובר על שתינו ש"מנחות" את הקבוצה הזאת הישנה // או שעדין לא הורכבה ובעצם איננה על המפה ? מה פתאום האסוציאציה הזו שלי צפה ועולה בתודעתי?
סוזי מרימה את הטלפון ומצלצלת למרים. מרים תשמעי מה שקורה.............. אז מה דעתך?

כאמור, נראה לנו שהרצף שתואר לעיל , מציג את ההתמודדות הפנימית שלנו עם המשאלה לייצג בנאמנות את הרוח של האנליזה הקבוצתית בטור זה.
יש בו כמה היבטים שנוגעים לחיים הלא מודעים של קבוצה אנליטית ולתהליכי העיבוד שמתרחשים בה.
במסגרת המקום נתייחס רק לאחד מהם :
ההתנסות הפרטית המיידית (ה" כאן ועכשיו" שמתואר בשיחות הטלפון ובאסוציאציה שמלווה אותן ) מהדהדת את המציאות של כל הקונטקסט הקבוצתי והחברתי שבתוכו היא מתרחשת.
הרצון להשמיע את הקול האישי, לבלוט להיות "גיבור" מחד, ותחושת האיום שכרוכה בכך מאידך, הם רגשות מוכרים ומשמעותיים שמהווים חלק ממארג היחסים של כול אחד עם עצמו ועם האחר. הלחץ , החששות, הדחייה של רגע "הקפיצה למים" מול ההעזה " להיראות" הם קונפליקטים שכיחים במארג
( ה "מטריקס" הפוקסיאני ) הקבוצתי.
אנחנו לומדים כול פעם מחדש ובאופן נוסף שהאומץ ל"היות ראשון" ו"החיסון" המובטח בעקבותיו - נקנים במחיר של זריקה "מסוכנת" וכואבת.
מתווסף לכאן מושג ה"רוורי" של ביון אשר מאפשר לנו לראות את האסוציאציות המאוד פרטיות של כול אחד כמשאב חשוב שהלא מודע הייחודי תורם להעשרת המארג הקולקטיבי ולהבנת התכנים שמובלעים בתוכו.
היכולת שלנו לבנות מרחב בטוח יחסית שבתוכו הרשת האסוציאטיבית הזאת נפרשת שוב ושוב בתהליך הקבוצתי ניזונה מהחשיפה של העולם הסובייקטיבי ואף מזינה אותו. ההדדיות הזאת שהיא רב כיוונית בהגדרתה בונה תחושת חוסן גם (או יותר נכון במיוחד) כאשר מדובר ברגשות כמו פחד, או משאלות לבלוט, להצטיין ולזכות במקום נחפץ ולהיות שייך כמשתתף נחשב.

Google

מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, פסיכודרמה, הנחיית קבוצות, קבוצה, קבוצת תמיכה
היכל המראות - טיפול קבוצתי/סוזי שושני, מרים ברגר
מיניות ומגדר בקבוצה אנליטית/ברכה הדר
פסיכודרמה וביבליותרפיה/ד"ר יהודית ריבקו