טיפול קבוצתי | הלינקים של ביון / חני בירן

 

הלינקים של ביון: כיצד הם באים לביטוי במטריצה הפוקסיאנית בטיפול קבוצתי / חני בירן

וילפרד ביון מגדיר שלושה סוגי לינקס בסיסיים ונותן להם סימנים : k מסמן את הלינק של הידיעה והתשוקה לדעת. L מסמן את הלינק של האהבה ו H מסמן את הלינק של השנאה.רבות נכתב על פונקציית K והלינק המזוהה איתה נחשב למורכב, מאתגר ומפותח יותר מהאהבה והשנאה. בעבודה זו ארצה להתמקד בעיקר באהבה ובשנאה.
אחת השאלות שנראות לי מאתגרות היא שאלת הפיענוח של הסימן פלוס והסימן מינוס שהלינק מקבל. מה הכוונה באהבה פלוס? ( L+) מה הכוונה באהבה מינוס?(L-) מה משמעות השנאה בסימן פלוס?(H+) ומתי ניתן לשנאה סימן מינוס ?( H-) . כל אלה שאלות אותן ביון לא מבהיר. הוא משאיר את מחשבותיו ברמה אבסטרקטית, הוא מזמין את הקורא לחשיבה נוספת ומשאיר מרחב גדול לאינטרפרטציה ואלבורציה.

מה משמעות המונח לינק?

לראשונה מופיע המונח בספר ללמוד מן הניסיון, עמוד 42. (Bion 1962). אפשר לומר כי על פי ביון הלינק הוא המרחב בו מתרחשת חוויה אמוציונלית. התנסות כזו אפשרית רק בתוך מערכת יחסים. הלינק הוא המרחב בו המפגש בין שניים מוליד דבר חדש. השניים הם שני רעיונות או שני בני אדם או אדם וקבוצה או שתי תת קבוצות. 

כאשר ביון כותב בפעם הראשונה על הלינקס הוא מציין כי בחר להכיל את כל סוגי הלינקס בתוך שלוש קטגוריות : L ,H , K כי הן כוללות את כל מגוון האפשרויות. הוא מכניס לתוכן קנאה, אסירות תודה, דפרסיה, אשמה, חרדה, מיניות.
מאוחר יותר, (BION 1963) , הוא מוסיף גם את התשוקה (passion) . ביון מגדיר תשוקה כך : עמ' 13 : An emotion experienced with intensity and warmth though without any suggestion of violence.
ביון מתייחס אל הלינקס, גם כאשר הוא חוקר את המיתוסים של התרבות. (Bion 1992) . הלינקס שזורים בתוך המיתוסים בהם ביון עוסק. המתוסים העיקריים הם : האכילה מעץ הדעת, מגדל בבל, סיפורו של נרקיס, אדיפוס המלך. הוא טוען שארבעה מיתוסים אלה מייצגים את התרבות האנושית. מיתוסים אלה משתחזרים בווריאציות שונות בחיי כל אדם.
במיתוס של מגדל בבל אנו נפגשים לראשונה עם דינמיקה של קבוצה. קבוצה הנעה בין שאיפה לאחדות והתלכדות לבין שאיפה להתפזרות, לדיפרנציאציה וליצירת שונות. שני קטבים הקיימים בכל קבוצה. המגדל הגבוה והאחיד הוא סמל קלסטרופובי. בליל השפות, ההתפזרות של הקבוצות לכל עבר, זהו סמל אגורפובי. זהו מתח אימננטי לחיים של כל קבוצה.
מעניין שהמיתוסים עץ הדעת, נרקיס ואדיפוס ,כולם קשורים באהבה ומיניות. המיתוס של מגדל בבל שונה. נראה לי כי השוני נובע מהעובדה שבסיפור זה הקבוצה היא במרכז ללא גיבור יחיד ובולט. הקבוצה היא גיבור הסיפור. אין דמות מובילה או מזוהה.
נראה לי שהקבוצה אינה בית הגידול הטבעי לאהבה. בקבוצה, המשתתף אינו בן יחיד. הוא גם לא בזוגיות. בקבוצה המשתתפים עומדים מול מגבלות האהבה. הם מקבלים אמפתיה חלקית. חלק מהאמפתיה ניתן לחבר אחר בקבוצה, לפעמים ליריב.
קבוצה העובדת לאורך זמן, פועלת לפי עקרון המציאות ומפגישה את המשתתפים עם מגבלות החיים. גם אם יש כוכבים בקבוצה, לאורך זמן, אורם מתעמעם. הפנטזיות נמצאות בעימות מתמיד עם חיי הקבוצה שהם יומיומיים ולעיתים אפורים. בקבוצה חוזרת ומופיעה הפגיעה הנרקיסיסטית.
חברי הקבוצה יכולים לאהוב ולהיות נאהבים בקבוצה, אך, חוויה זו שברירית ולא טוטאלית. המיתוס הקדום העוסק בקבוצה מדבר על שבר. יש בו מתח בין חיבור לפרוק. לכן הקבוצה היא מקום מרתק לבחון את המתח בין אהבה בסימן פלוס לאהבה בסימן מינוס.
בחרתי לפרש את סימני המינוס ,הן של האהבה והן של השנאה, כמציינים מצבים שונים של אי חיים, של חוסר בליבידו. אלה מצבים של קיפאון או סטריליזציה של מערכות היחסים. המינוס מציין קור אמוציונאלי ,חוסר תשוקה , חוסר צמיחה. פרברסיה היא דוגמה טובה לאהבה מינוס. בפרברסיה הופך הסובייקט לאובייקט שמשתמשים בו. אהבה אובססיבית, היא דוגמה לאהבה מינוס. זו אהבה שלא משאירה לינק והיא הרסנית לאוהב ולנאהב. אהבה מינוס תהיה בכל מרחב בין שניים שאינו יוצר דבר חדש, שאינו מפרה ואינו מצמיח. בגלל אלמנטים של ניצול או אובססיה או סדיזם או פרזיטיות, באהבה מינוס יש תמיד צד אחד פגוע או שניים ההורסים זה את זה. אהבה מינוס תובעת קורבנות ועל כן היא הרסנית.
חשוב להבחין מתי שנאה היא שנאה פלוס. נראה ששנאה פלוס היא שנאה כלפי אנשים ומצבים שליליים והרסניים שאכן יש לשנאם. וויניקוט מדבר על השנאה האובייקטיבית. אפילו הורה עשוי לחוש שנאה לגיטימית כלפי התנהגות בלתי נסבלת של ילדו. כלומר ששנאה כלפי הרע שבאה לביטוי ומשתחררת באופן ישיר עשויה להביא לשינוי וצמיחה במצבים תקועים או הרסניים. כל מיני רגשות באשכול השנאה יכולים להופיע ככח בונה. לבטא כעס ישיר, להתקומם מול עוול, למתוח ביקורת על שחיתות, לתקוף אדם שהתאכזר לילד, כל אלה הם ביטויים לשנאה עם תשוקה. לשנוא עם תשוקה, זה לינק שיכול לתקן ולהצמיח חיים.
שנאה מינוס היא שנאה סמויה, המצטברת לאורך שנים. זו שנאה מהולה במרירות ,בקנאה ובטינה. שנאה זו מוצצת מלשד החיים ואינה מביאה לצמיחה. בשנאה מינוס אין תשוקה. שנאה מינוס יכולה להופיע בחיי הפרט , כגון אדם שלא הגשים את עצמו ויש לו טינה וקנאה מצטברת כלפי מי שממצה את חייו. הוא מסתובב מריר וחמוץ. שנאה מינוס יכולה להופיע ברמה של קבוצה כלפי השעיר לעזאזל. שנאה מינוס מופיעה במרחב הבין קבוצתי כגון בגזענות הסמויה, המוכחשת.
השנאה מינוס מופיעה בין עמים. קשה ובלתי נסבל לראות בסרטים דקומנטרים את יהודי הונגריה צועדים בהמוניהם עם ידיים מורמות ברחוב ראשי וסואן בסוף שנת 1944. 800.000 יהודים נשרפו באושוויץ בשלושה חודשים. זה קרה כשהנאצים כבר נחלשו, שניתן היה להפילם בקלות. הרחוב ההונגרי שתק. היהודים הובלו וההונגרים העלימו עין, העסקים המשיכו כרגיל. זהו שיאה של השנאה מינוס. פסיביות, העלמת עין מול עוול נורא המתרחש מול הבית. התקוממות קטנה, סירוב להפקיר את היהודים, היו מביאים להצלה.
נראה שכאשר אנו נעים לכיוון הפלוס הן בשנאה והן באהבה , אינסטינקט החיים גובר. כאשר אנו נעים לכיוון המינוס, הן באהבה והן בשנאה, אינסטינקט המוות גובר. דוגמה יפה היא המאמר של ביון על היהירות. שם הוא מראה שהיהיר בעל העמדה הצינית אינו מייצר חיים ובעצם נשלט על ידי אינסטינקט המוות. לעומתו, בעל ההערכה העצמית אינו זקוק ליהירות והוא מקיים לינק מפרה עם העולם שסביבו.
גם קבוצות וגם עמים מופעלים על ידי נרציסיזם תרבותי, המביא לשנאת הזר ולרצון למחוק אותו, להכחיש את קיומו. עם יהיר הוא עם חלש הזקוק להשפלת עם אחר, כדי להרגיש בעל ערך.
אפשר לומר שיצירת LINKS פוריים בקבוצה האנליטית, תקדם את הצמיחה של חברי הקבוצה. ביון מציב מול החיבור והיצירה את התופעה ההפוכה לה הוא קורא attack on linking. במצב כזה החיבורים לא יתקיימו. חברי הקבוצה ירגישו מנותקים, אדישים וגם יאבדו את החשיבה המטפורית והסמבולית.
נראה לי שבמצבי חרדה בלתי מוכלים מתחזקת ההתקפה על החיבורים. מצב זה הוא בלתי נמנע בחיי הקבוצה. יש להתבונן על התהליך כספירלי. החיבורים שהושגו לעיתים מותקפים אך הם נבנים מחדש באופן אחר ועם משמעות חדשה. לא תמיד לאחר התקפה תהיה בנייה. בדוגמאות הקליניות, אנסה להתייחס למצבים של בנייה אך גם למצבים בהם הקבוצה לא הצליחה לעזור לחבר בקבוצה לבנות חיבורים חדשים.
בהקשר זה חשוב להזכיר את ההבדל בין psychological catastrophe לבין catastrophic change . ביון הגדיר שינוי קטסטרופי כשינוי בעל איפיונים הנראים כאילו מתרחשת קטסטרופה, אך זהו שינוי שמביא לצמיחה ולהתפתחות חדשה. התפתחות זו לא היתה אפשרית ללא השינוי הקטסטרופי. כלומר, מדובר בשבר המצמיח דבר חדש. לפעמים יש לטלטל את הקיים, כדי שתתרחש צמיחה.
סיפור מגדל בבל ממחיש היטב רעיון זה. היה צורך להרוס מגדל אחיד ומצומצם כדי שתתגלה השונות, עושר השפות ומגוון התרבויות. מה שנראה בתחילה אסון ושבר היה למעשה כח מצמיח.
כך גם בחיים של חברי הקבוצה, שינויים הנראים להם כקטסטרופה, עם הזמן מתגלים כמצמיחים. שינויים רבים בחיי אדם נחווים כקטסטרופה : מחלה, הגירה, גירושין, פיטורין, לעיתים מהמשברים האלה, חלה צמיחה .
Billow 2002) ) מראה כי חווית האדם היא חוויה של היות לבדו. כל אדם חווה לבדיות. חוויה זו מורכבת מהיות לבד באופן חיובי. זוהי לבדיות ולא בדידות, והיא קשורה ביכולת לחיות חיים פנימיים עשירים וליהנות מהם. אך חווית הלבד אף שהיא מהנה, עלולה, בחיים הדינמיים של האדם, לנוע גם לכיוון ריק ובדידות. לכן, האדם הוא יצור הזקוק בו זמנית למרחב האינדבידואלי שלו, אך גם למרחב החברתי. יש כמיהה להיות בין אנשים וזאת לשם החוויה של ויטליות רגשית והתמלאות דרך אינטראקציות עם בני אדם.
הקבוצה האנליטית, היא המקום בו עולים באופן החזק ביותר הקונפליקטים הפנימיים בין אינדבידואציה לבין הצורך להשתייך. לאדם יש צורך להיות חלק מקבוצה אך בו זמנית צורך להיות הוא עצמו.
מצב זה מורכב. המשיכה להיות עם אנשים, לקבל ולתת, מעלה גם מתחים מהלא מודע. המתחים מעלים רגשות קשים המעוררים חרדה, ברגע שהם מגיעים למודעות. השהות ביחד עם אנשים באותה קבוצה לאורך זמן, מגלה למשתתף שהוא לא רק טוב ונחמד.הקבוצה מגרה מקומות חבויים כגון : הזדקקות, תוקפנות, קנאה, מיניות, תחרות ושנאה.
Billow טוען שלא יכול להיות מצב בו הקבוצה תגרה רק את חווית האהבה, השמחה, ההיזדהות והאמפתיה. יחסים אלה , אם הם נחקרים באופן אותנטי וללא זיוף, תמיד יישארו בעלי משמעות כפולה ורווים במתח ובתחושת סכנה. לדוגמה, הצורך לאהוב מופיע פעמים רבות יחד עם הפחד להינטש ועל כן קשה לאהבה לפרוח בקבוצה בלא פחדים ומעצורים.
כאשר החרדות עולות, הדימוי העצמי נפגע, השאיפה להיות אדם טוב ומיטיב אינה מצליחה להתגשם ואז תהיה עצירה ביכולת להתפתח. לא ניתן לצמוח בלא לעבור דרך החוויות הקשות הללו.

פוקס - אנליזה קבוצתית 
במקביל לעבודתו של ביון על הלינקס עבד Foulkes על ה- group matrix.  פיינס ועמיתיו (1968), סוקרים את עבודתו של פוקס. מושגי היסוד של התיאוריה קרובים באופן מפתיע לחשיבה של ביון. המטריצה, הכוללת את ה nodal point ואת ה mirror reaction ואת ה resonance בנויה על עקרונות דומים מאוד לחשיבה על הלינקס. הנחת היסוד של פוקס היא שהאדם הוא קודם כל יצור חברתי. הקבוצה קודמת לאינדבידואל, משום שהוא נולד לתוכה. פוקס רואה את התינוק נולד לתוך network of communication הקובעת מבראשית את זהותו. לפי פוקס הקבוצה היא היחידה הפסיכולוגית הבסיסית. האדם בבידוד הוא כמו דג מחוץ למים.
אם ננסה לעשות אינטגרציה בין פוקס לביון נראה שרשת הקומוניקציה של פוקס אכן בנויה מלינקס. המטריצה מתפתחת בהדרגה ומאפשרת למפות את הקשיים של הפציינט המשתחזרים בקונטקסט של הקבוצה. מערכות היחסים שהפציינט בנה בסביבתו המשפחתית והחברתית חוזרות דרך הקומוניקציה שנוצרת בקבוצה. הפציינט מביא לקבוצה סמפטומים. הסמפטום הוא ביטוי לקונפליקט שלא בוטא במילים ובאופן אמוציונלי. התהליך הקבוצתי מאפשר לעבור מביטוי דרך סמפטומים לביטוי מילולי ורגשי. אפשר לומר שהתפתחות הקומוניקציה בין חברי הקבוצה זהה לתהליך התרפויטי. פתיחת חיבורים, סגירתם והתקפה עליהם ,מהווים דינמיקה היוצרת מטריצה. זוהי הדינמיקה בה מתרחשים השינויים ביכולת להבין ולהיות מובן וביכולת להכיל חומרים העולים מהלא מודע.
במקביל לשינוי הקטסטרופי של ביון , גם את פוקס מעסיק נושא השינוי וכיצד הוא מתרחש.הוא כותב(Foulkes 1971) שמטרת התרפיה הקבוצתית היא להביא לאינסייט ול adjustment . במונח הסתגלות הוא מדגיש את השינוי הפסיכולוגי הפנימי ואת הבנייה מחדש של העולם הפנימי. הסתגלות לפי פוקס אינה ציות לאוטוריטה או התאמה לנורמות הקבוצה, אלא גילוי עצמי דרך תהליכי הקומוניקציה בקבוצה. בכך הוא דומה לביון. אך, פוקס בשונה מביון, לא מדגיש את כאבי הגדילה ואין הוא מתמקד בחרדות הפסיכוטיות. פוקס לא מדגיש כפי שעושה ביון, את הפרוק שמופיע לפני הבנייה. אצל פוקס מודגשים יותר החיבורים ופחות ההתקפה על החיבורים.
לפוקס היתה אמונה עמוקה בכוחה המרפא של הקבוצה. לכן הוא גם נשמע אופטימי יותר מביון . יחד עם זאת שניהם מדגישים את התלות ההדדית שהיא כה חשובה ביצירת הלינקס וביצירת קבוצת עבודה. ביון סבר שתרבות הקבוצה, פעמים רבות מופרעת על ידי המנטליות הקבוצתית הסמויה. לעומתו, פוקס האמין בכוחה המרפא של התרבות הקבוצתית. וכך הוא כותב בהתייחס לחברי הקבוצה :
(Foulkes ) (פריט 3, לבדוק שנה) " They should feel free to bring into the open what they really think and feel."
"the knowledge that each group member is interdependent with the others sets the group on a very reasonable level of tolerance in these matters. Confidence in the group mutual respect and confidence in the conductor are naturally of the greatest importance for the whole procedure."
אפשר לומר שגם ביון וגם פוקס שמים דגש על המרחב הבין אישי ועל התהליכים הבלתי מודעים המתרחשים במרחב זה.
אם נתייחס לפוקס במושגים של ביון, אפשר לומר כי פוקס מאמין יותר באהבה פלוס ובשנאה פלוס ופחות מנתח את האהבה מינוס והשנאה מינוס.
המושגים שסקרתי כאן באים לתת את התשתית לדוגמאות הקליניות שאביא. כל הדוגמאות הן מהקבוצה האנליטית שקיימתי בזמן הלימודים. הקבוצה פועלת עד היום.

דוגמאות קליניות
מעבר משנאה ואהבה מינוס לשנאה ואהבה פלוס.
אתאר וורבטים משני מפגשים רצופים של הקבוצה: ( הטכסט של הקבוצה מובא דרך קטעים נבחרים )
יהודה, בן 54 , היה ילד מוכה על ידי אביו. האב היה מכה אותו באכזריות וללא סיבה. זכורים לו התקפי זעם והתפרצויות של האב מסביב לגיל 6, 7. הוא זוכר מכות קשות וזוכר את אמו נוכחת פסיבית ומעלימה עין. אמו מעולם לא הגנה עליו ולא עצרה את אביו.
יהודה מעלה בקבוצה תחושות של מוזנחות, השפלה ודחייה. תחושות אלה מציפות אותו עד היום. אם אני לא מתייחסת אליו בצורה ובעיתוי המתאימים לו, הוא חש שוב כמו ילד מושפל ונטוש.
בפגישה זו, דויד וגם ישראל אמרו ליהודה שהוא משמעותי עבורם. כל אחד מהם הביע בדרך אחרת חיבה כלפיו. דויד אמר ליהודה שהוא האיש הכי מרכזי עבורו בקבוצה . משום שגם הוא ילד מוכה, הוא מרגיש שיהודה מחזיק את המפתח לבעיה שלו.
סביב גילויי החיבה, יהודה קפא. שפת הגוף שלו נעשתה מתוחה ונוקשה. הוא התעלם מהתגובות שקיבל.
אני פניתי ליהודה ושאלתי אותו : " מה קורה לך? מה אתה מרגיש כשאנשים בקבוצה אומרים לך שאתה משמעותי עבורם? "
יהודה: "אני לא רוצה בזה. זה מכביד עלי. לא יכול להיות במרכז. לא יכול לסבול שמצפים ממני."
אני: " שפת הגוף שלך הראתה שנבהלת. קיבלת חיבה וחיבה לא בהכרח כרוכה בציפיות ממך. זו יכולה להיות חיבה לשם חיבה. אולי קשה לך להיפרד מהילד שבורח , שמסתתר, שלא רוצה שיראו אותו. "
ישראל: "קשה לי לראות אותך ככה. אתה כן משדר אלי סוג של קירבה. "
נעמה: "אתה מגלה המון הבנה כלפי מה שאחרים מספרים בקבוצה."
דויד: "אלי אתה משדר קור. בכל זאת אני מרגיש שבפנים אתה חם."
אני: "אולי מה שמפחיד, זו הקירבה, האינטימיות. מה תעשה אם זה יקרה? "
יהודה : " אני חושב שזה נכון. בקבוצה אני מגלה שקירבה רגשית ואינטימיות מבהילות אותי. אם אני ממשיך מכאן אסוציאטיבית, אני חושב שאינטימיות טומנת בתוכה אכזבות קשות וזה מאוד מסוכן. ממש סכנת מוות. לצפות ממישהו ולהתאכזב. זו סכנת מוות בשבילי. סכנת מוות. אני פוחד מבוגדנות, מנטישה. אני לא יכול להאמין ולסמוך. "
אני: " זה פועל גם הפוך. פוחד לאכזב כאשר סומכים עליך."
ישראל: " אז איך זה שאתה כבר עשרים וכמה שנה עם אותה אישה ? "
יהודה : "עם אשתי זה כבר פחות מסוכן, אך גם לה אני לא נותן את עצמי עד הסוף "
אני : "אמרת שלוש פעמים סכנת מוות. כשהיית ילד, היית חסר אונים ומפוחד מול אבא. אמא בגדה , לא הגנה עליך. זה היה כמו מוות נפשי . היית קטן וללא הגנה. "
יהודה : "את נוגעת בזיכרונות הכי קשים שלי. לפעמים אני שואל את עצמי, למה לא התמרדתי ? אני זוכר שפעם ברחתי והוא רץ אחרי ותפס אותי והכניס לי כאלה מכות ומאז, לא ברחתי יותר. " יהודה פונה לישראל : "אז אם אתה אומר לי שאתה אוהב אותי, זה מפחיד. זה מסוכן לי "
אני : " כי אחר כך תבוא הפגיעה ? "
יהודה: " בטוח. ללא ספק. אני אפגע או אפגע באחרים. יותר טוב לא להכנס למעגל הזה. אסור לצפות. אסור לפנטז. הילד הדפוק הזה מופיע כל פעם. הוא הסוהר שלי. "
נעמה : " האם היית אלים פעם? "
יהודה : " כן. הכיתי את הבן שלי. זה היה טראגי בשבילי. נורא. סוף העולם. אך, הפעם היתה לי עזרה , אשתי שמרה עלי. היא הבינה ושמרה. הבן שלי לא זוכר זאת בצורה קשה. אחרי שאשתי עזרה לי, כבר הצלחתי לשמור על עצמי.מאוחר יותר, התקרבתי אל הבן שלי. דיברתי איתו על מה שקרה והרגשתי הקלה. אך, עד היום ,לא לגמרי סומך על עצמי. פוחד שאתפרץ באופן בלתי נשלט. "
דויד : "יהודה, אני חייב להגיד לך משהו. אתה חתכת את שרשרת האלימות. אתה צריך להיות הכי גאה בעולם. מה שעשית זה ענק. ענק. "
יהודה : יושב במבוכה. מסמיק. שקט בקבוצה.
קטעים מהפגישה הבאה ברצף :
שמעון : " עד גיל 19 גמגמתי. נורא התביישתי בזה. הלכתי לרופא והוא אמר, עכשיו אתה יוצא מהחדר הזה ומגמגם בכל מקום. תדבר ותגמגם. תיכשל ותיפול ותמשיך. אל תפסיק לדבר וכך תעשה בכל מקום. עשיתי בדיוק מה שהוא אמר ולאט לאט הגמגום נעלם. גמגמתי והתביישתי. זכרתי את הרופא שעומד מאחורי ואומר לי , צא לעולם ותדבר. "
יהודה : "זה מרגש. אף פעם לא אמרו לי דבר כזה. אף אחד לא אמר לי , תיכשל , תיפול ובסוף תצליח "
אני: "הספור על הרופא מעורר געגועים לדמות הורה שנותן משענת. שאומר לילד, צא זקוף אל העולם. שמעון קיבל את בירכת הדרך אך גם העיז בעצמו. אולי גם אתה יהודה צריך לקחת סיכונים. לבטא רגשות בזמן אמיתי ולראות מה קורה לך. "
יהודה: פונה אלי בטון אסרטיבי. " טוב. אז אני אגיד לך משהו. פעמיים בפגישה הקודמת, טעית וקראת לי בשם אחר. אני נורא נפגעתי מזה. הרגשתי כמו אותו ילד מוזנח והתקפלתי וישבתי בפינה. עכשיו אני רוצה לכעוס עלייך. למה את טועה וקוראת לי בשם אחר? אם כל כך אכפת לך ממני, למה את לא זוכרת את שמי? "
שתיקה בקבוצה. שמעתי את דפיקות הלב שלי. הופתעתי והפעם אני זו שנבהלה. חשבתי לעצמי שעלי לדבר אמת.
אני: "כשאתה כועס עלי כך, זה בו זמנית קשה לי אך גם משמח אותי שאתה מבטא בפעם הראשונה כעס ישיר. זאת שאלה טובה, למה קראתי לך בשם אחר. אני לא רוצה לטשטש את מה שקרה. אולי זה קשור ברגש שלי לא מבורר כלפיך. לפעמים חשתי חסרת אונים מולך, במיוחד כששאלת שוב ושוב, אז מה עושים עכשיו.השאלה החוזרת שלך, מה לעשות, צמצמה את מחשבתי ואולי שכחת שמך היתה ביטוי לכעס.
יהודה: " התגובה שלך עושה לי טוב. אני מרגיש טוב שאת אומרת מה קרה לך "
אני: "גם אנחנו יכולים לדבר, כפי שדיברת עם הבן שלך. היה כאן משהו לא מחזיק מצידי. לשכוח את שמך, זה כמו לפגוע בזהותך. טוב שאנחנו יכולים לברר כעסים ולנסות לתקן "
בעקבות הפגישה הזו, יהודה הרגיש שהוא מתחזק. הוא הראה יכולת להתעמת עם הבוס שלו בעבודה. הוא הפסיק להגיב לכל דמות סמכות בפחד וכניעה. אך תוך כדי התנועה הזו, החלה אצלו נסיגה.
אתאר פגישה שהתקיימה חודשיים לאחר מכן. :
נעמה עוררה באופן קבוע תוקפנות קבוצתית כלפיה. אנשים בקבוצה טענו שהיא חסרת טאקט, לא מקשיבה, מדברת יותר מידי, הטון שלה מונוטוני, אומרת דברים לא חכמים, וכו'.נעמה גדלה בקיבוץ. הוריה היו שונים וחריגים על רקע החברה הקיבוצית. הם לא היו משכילים ומילאו תפקידים מאוד שוליים בקיבוץ. נעמה ספגה דחייה רבה מצד ילדי הקיבוץ. זיכרונותיה כחריגה ולא שייכת צפו ועלו כאשר גם הקבוצה דחתה אותה.
בפגישה זו, שוב חברי הקבוצה תקפו את נעמה. דחו אותה והתעללו בה. אני תמיד חשבתי שהיא לכודה בסצינה של הילדות ואינה יודעת איך להתחבב על הקבוצה. היא הפכה לשעיר לעזאזל, השתמשו בה לפרוק כעסים. היא תמיד משכה אש ותמיד התנהגה כאילו ההתקפות לא מכאיבות לה. אך, היה ברור שהיא סובלת. פתאום שמתי לב שיהודה בכל הסצינות הללו של ההתקפות הקבוצתיות על נעמה, יושב בשקט. מבטו מרוחק ומנותק. הוא נראה אדיש ולא מביע שום רגש. החלטתי לפנות אליו ולהתייחס לפוזיציה שלו:
אני: " יהודה, אתה יושב כאן שותק ואדיש, מול הכאב של נעמה. כך אתה חי מחדש את התפקיד של אמך הזונחת והמתעלמת. חוזר אל האם שאתה שונא. האם האדישה שלא ניסתה לעצור את האלימות של אבא כלפיך. כאן ועכשיו נעמה היא הילד המוכה ואתה האם הפסיבית".
פענוח השתיקה כמוסרת מסר מהלא מודע עשתה טלטלה חזקה בקבוצה. יהודה החל לנוע על הכסא , הסמיק ואמר שהפרוש שלי נוגע בו במקום מאוד עמוק. הוא מרגיש שפתח חדש נפתח בתוכו. בהמשך השיחה, הגענו בדיון הקבוצתי למסקנה שכדי להציל את עצמו , עליו להזדהות ברמה חוויתית עם הילד המושפל שבתוכו. עליו להתקרב לילד הזה, לאהוב אותו ולקבל אותו . במקום להזדהות עם האם הזונחת, עליו להתנגד לה ולהציל את הילד. האדישות כלפי נעמה הוציאה לאור את האדישות שלו כלפי הילד המוכה שבתוכו.
באמצע הדיון הקבוצתי, נעמה פרצה בבכי בפעם הראשונה בקבוצה. היא אמרה שפתאום היא מבינה שהילדה הדחויה שבתוכה רוצה אהבה ממנה. היא אמרה כי היא רוצה להתפייס עם הילדה הזו ולהפסיק לשים עליה מסכה קפואה. עד עתה התנהגותה בקבוצה היתה ללא הבעות פנים, הופעתה היתה כשל פסל. התנהגותה הקפואה והמונוטונית, תמיד הוציאה עוד תוקפנות מהקבוצה. הבכי ריכך אותה ובפעם הראשונה היא קיבלה אמפתיה מכל חברי הקבוצה.
כולנו יצאנו ממפגש זה בהתרגשות. זו היתה תחילת האהבה כלפי הילדים המושפלים שבפנים. אותם ילדים שמתביישים בהם, שרוצים לברוח מהם, למחוק אותם ואת הזיכרונות הכואבים שהשאירו. אותם ילדים דחויים ומושפלים הנמצאים בעולם הפנימי אינם מאפשרים להערכה העצמית ולאהבה העצמית להתפתח. נעמה ויהודה החזיקו סצינות בשביל כל חברי הקבוצה שגם בתוכם ישבו ילדים דחויים ופגועים. מפגש זה פרץ מחסומים ואיפשר עבודה עמוקה יותר בהמשך. אצל יהודה הופיע זרם חלומות ,אותם הביא לקבוצה כמעט כל שבוע. נעמה השתחררה בהדרגה מתפקיד השעיר לעזאזל.
בתיאור תהליך קבוצתי זה, ניסיתי להדגים את הטרנספורמציה משנאה עצורה הצוברת משקעים במשך שנים רבות, לשנאה גלויה היוצאת בכעס ישיר וממיסה אלמנטים קשים וחוסמים. ניסיתי להדגים גם תהליך של שנאה המתחלפת באהבה , דרך יצירת מגע מחודש עם הילד הדחוי שבפנים. הילד שמתביישים בו ורוצים לברוח ממנו. הילד שהוא כתם בהערכה העצמית. ילד זה הופיע בקבוצה כזקוק לחמלה ולאם אוהבת. התהליך הקבוצתי איפשר לאמהות כזו להופיע.
עד כה התייחסתי לאהבה ולשנאה כאבני יסוד הנחקרות בקבוצה האנליטית. עתה אפנה לואריאציות על הנושא. ארצה להראות טרנספורמציות מלינק מסוג מינוס ללינק מסוג פלוס דרך שינויים בעמדות הרגשיות של חברי הקבוצה. אנסה להדגים גם מצבים בהם טרנספורמציה כזו לא מתרחשת ומשאירה את הקבוצה בחיבורים מסוג מינוס.
אמפתיזם מול אמפתיה.

(Bolognini 1997) מגדיר אמפתיזם כשימוש לרעה במושג אמפתיה. לדעתו, בעבודה האנליטית, הפכה האמפתיה ליעד אבסולוטי אפילו במחיר של דלדול והוזלה של המושג.
נראה לי שבתרבות של הקבוצות הפסיכותרפויטיות והאנליטיות, האמפתיה הפכה לציווי. הדרישה להיות אמפתי לכל דבר, הופכת את האמפתיה לאמפתיזם. כאשר חבר בקבוצה אומר לחבר אחר או למטפל " אתה לא אמפתי " זה נשמע כמו קללה או כמו הצבעה על נכות חמורה. כולם רוצים להיות אמפתים. קל לערער ביטחון של אנשים בקבוצה ,כאשר מאשימים אותם בחוסר אמפתיה. במסגרת החשיבה על הלינקס, נראה לי שאפשר להגדיר אמפתיזם כשייך לאשכול של האהבה מינוס, ואמפתיה כשייכת לאשכול של האהבה פלוס.
שמתי לב שהאמפתיזם מופיע בקבוצה כאשר הקבוצה כאיש אחד ובאופן טוטאלי עומדת דום מול המספר. חברי הקבוצה קולטים את המשאלה של המספר שיסכימו איתו ויאשרו עבורו אספקט כלשהו שהוא במהותו מזוייף. בעצם, האישור של הקבוצה יאפשר לו לברוח מהתמודדות. האמפתיזם יוצר אווירה נעימה והימנעות מכאב אמיתי, מקונפליקט ומיצר. מופיעה הזדהות יתר עם אספקט אחד של הדובר. בדרך זו כל הקבוצה נשאבת לתוך ההגנות של המספר. האמפתיזם אינו כרוך במעורבות אמיתית עם האחר. האמפתיזם מרדים את העירנות הקבוצתית. הוא אינו דורש שום מאמץ מהמשתתפים, אינו דורש העמקה באספקטים השונים של הסיפור, אינו דורש פתיחה של מהלך חדש או קונפליקט בקבוצה. האמפתיזם צפוי מאוד ולא פותח פתח ליצירתיות ולגילוי דבר חדש.
קוהוט אומר שהנפרדות היא תנאי הכרחי ליצירת אמפתיה. כדי להעזר על ידי הזולת , אדם זקוק למרחק ממנו. באמפתיזם מאבדת הקבוצה את המרחק ומתמזגת עם המספר.
נראה לי שבעבודה אנליטית, נדרשת אמפתיה לאספקט בלתי מודע , ממנו המטופל מנסה לברוח. נדרשת אמפתיה לאספקט, אליו המטופל עצמו לא סובלני. אספקט אותו הוא מסווה ומכסה גם מעיני עצמו. ניסיתי בדוגמה הקודמת להדגים אמפתיה שהתעוררה כלפי הילד הדחוי.
אנליטיקאי קבוצתי שרוצה להעיר קבוצה מאחוות האמפתיזם, צריך לעמוד כטריז בין המספר לבין הקבוצה המזדהה והנשאבת להתמזגות. בעשותו כך, הוא מגדיל את הסיכוי לאינסייט ולכניסת חיוניות ויצריות לתוך מרחב הקבוצה. כך נוצרת תנועה שלא מאפשרת לקבוצה להופיע כגוף אחיד שמביע אהדה אך למעשה נשאר נייטרלי.
דוגמה : מטופלת בקבוצה מביאה את מצוקתה שוב ושוב סביב חוסר תשומת לב מספקת מצד החבר איתו היא חיה. מביאה בכאב את אטימותו,האופן בו אינו רגיש לצרכיה, כיצד שכח את יום הולדתה . תיאוריה מעוררים הזדהות רבה בקבוצה. אווירה של עמידת דום משתררת בקבוצה במיוחד כאשר היא מספרת על עזובה ויתמות ועל נטישה שחוותה בילדותה . היא מרגישה שהחבר הוא כמו הורה נוטש והיא כמו תינוקת חסרת הגנה. סיפורים אלה חוזרים על עצמם לפירטי פרטים. שוב ושוב מופיע החבר כמי שדוחה אותה. לאחרונה היה אירוע במקום עבודתו, היא רצתה להצטרף אליו ,אך הוא העדיף לחגוג בחברת גברים בלבד ושוב הרגישה נטושה.
בקבוצה התפתח דפוס של כפפות משי. היא נתפסה כחלשה ושברירית שיש להגן עליה. הפגיעות שלה הביאה להזדהות אחידה של הקבוצה. שום דבר חדש לא צמח מתהליך זה. היתה חזרתיות על אותו דיאלוג, רק תוכן האירועים השתנה.
בנקודה מסויימת, החלטתי להציע מבט אחר מתוך החוויה שאני חוויתי בקבוצה. פתאום קלטתי שהמטופלת הזו מרדימה משהו בקבוצה. יש לה טכניקות בלתי מודעות לכבוש זמן ואנרגיות של הקבוצה. תשומת הלב הרבה והסובלנות שקיבלה בקבוצה נותנים רמז לכך שאולי אין היא כה מקופחת וזנוחה. בגלל חוויות עמוקות של חסר שחוותה בילדותה, כל סיטואציה נתפסת כבלתי מספקת. המטופלת הצליחה לגייס את כל הקבוצה לתמוך בה אך לא לחדש לה שום דבר. ניסיתי להזדהות עם אספקט שלא היה מוצהר אבל רדף אותה מבפנים וחיבל ביחסיה עם בן הזוג. בסופו של דבר החלטתי לומר : "את מביאה הרבה אי סיפוק. הדיאלוג שלך תלונתי . את מרגישה כה נטושה ואז אין לך כוחות לראות מה את כן מקבלת. אולי התלונתיות מרחיקה את החבר. יש בך תובענות שמרחיקה. בקבוצה מתקשים להגיד לך זאת בגלל פגיעותך. אולי גם החבר שלך לא מצליח להגיד לך שהוא זקוק לקצת מרחק וגבולות".
התערבות זו יצרה תפנית באקלים הקבוצתי. היתה התעוררות והאחידות נפרצה. חלק מהאנשים חשבו שאני אכזרית ולא אמפתית. אנשים אחרים אמרו שעכשיו הם נושמים לרווחה ושפחדו לנגוע במטופלת. הויכוח איפשר תנועה חדשה ולראשונה לא חזרתית. בהדרגה החלו להרגיש שהתערבות זו היתה בונה. המטופלת אמרה שהיא רוצה לחשוב על כל מה שנאמר היום. נראה לי שקודם הם היו לכודים באמפתיזם. האמפתיזם בעצם חיפה על תוקפנות סמויה כלפי המטופלת. זה היה כיסוי לכך שאין להם אמונה בכוחה וביכולתה לגדול. ההזדהות החזקה עם חולשתה, לא אפשרה גם לה לבדוק את כוחותיה.

הג'ארגון כחוסם דיבור אמוציונלי.

ביון טוען שכאשר הפציינט לומד את הג'ארגון הפסיכואנליטי, הוא עלול להשתמש בו באופן עקר. הפציינט משתמש בשפה האנליטית כהגנה מפני נגיעה אמיתית. הוא לומד מה המטפל אוהב לשמוע והוא מגיש למטפל חומר מלא בטרנספרנס, השלכות וכדו' כדי לרצות את האנליטיקאי וכדי להרדים אותו. במצב כזה הפציינט יכול להיות באנליזה שנים, בלי לעשות שום שינוי.
נראה לי כי שימוש עקר בשפה הוא סוג של לינק מינוס, כי הוא לא מאפשר קשר יצירתי בין המטפל למטופל. אפשר לקרוא לו אהבה מינוס כי הוא כמו זיוף אורגזמה. הג'ארגון הופך את המטפורה לקלישאה ושום דבר חדש לא קורה. מתחת לזה ,יש חרדה גדולה מפני קירבה ומגע.
דיבורים פסוידו אינטלקטואלים בקבוצה גורמים לאבדן החיוניות והיצריות של הקבוצה. תופעה נוספת היא שימוש בתוויות שהן כמו מטפורות מתות ואינן מאפשרות לאנליזה אמיתית להתרחש. ביטויים כמו "הייתי נשוי לאישה מסרסת" או ,יש לי חרדות נטישה" או "יש לי דימוי עצמי נמוך" הפכו למטבעות לשון שמכסות ומונעות חקירה אמיתית שאולי תביא לכאב ותטלטל את הקלישאות שנוח להדביק אותן.
ביטויים כאלה חוסמים מגע. נוצר סוג של מילון, בלי תהליך רגשי של הפנמה. המילים נשארות כמושגים. לא מתאפשרת למידה מתוך החוויה. הקלישאות הללו מתאימות להרבה אנשים וכך הולכת לאיבוד החוויה הסובייקטיבית. אפשר לומר שג'ארגון חזק יוצר דפרסונליזציה.
המטופל שמעון שהצגתי בפרק קודם, נהג לתאר את ישיבות ההנהלה במפעל שבו הוא היה סמנכל. הוא סיפר שכל חברי ההנהלה נראו לו חכמים ומבינים יותר ממנו והוא לא פותח את הפה בישיבות. תמיד הוא היה מוסיף משפט " כי יש לי דימוי עצמי נמוך" והיה זוכה לאהדה של הקבוצה.
ביטוי כזה בעצם סותם אפשרות לחקירה דינאמית. קשה דרך אמירות כאלה להגיע אל הלא מודע. כאשר משתלט על הקבוצה דיאלוג מסוג כזה, אני מרגישה כמו בקונסולטציה עם אנשי מקצוע. השערת העבודה שלי היא שמתחת לכותרות השבלוניות מסתתר תהליך רגשי משמעותי שקשה , מכאיב או מפחיד לנגוע בו. השימוש במילים פסיכולוגיות נותן תחושה שחברי הקבוצה עברו לעמדת תצפית וזנחו את העמדה האינטראקטיבית.
גם במקרה כזה כדאי להפוך את התמונה ולפעול בשונה מהסט החשיבתי. כדאי לזנוח את הקונבנציות כדי לאפשר לתנועה חדשה להתרחש. הביטויים הפסיכולוגים פועלים כמו הגדרות וסוגרים את הפתחים אל הלא מודע. שמתי לב שבפגישות כאלה גם לא עולים חלומות. הכותרות חוסמות את זרם האסוציאציות.
דוגמה : משתתף חדש הצטרף לקבוצה. הוא מספר לקבוצה את סיפור חייו. (לא אביא כאן את הסיפור אלא רק את השתקפותו בקבוצה)
הראשון שמגיב הוא שמעון שנושא מונולוג בו המילה "אתה" מופיעה 9 פעמים.
שמעון: " אתה מביא סיפור די נעים ויפה, אבל שפת הגוף שלך מראה שאתה מאוד מתוח. רואים את המתח בצורה שאתה יושב. בעצם אתה מאוד סגור ורציונלי. יש לך פסדה כזו. אתה מנסה להציג תמונה יפה מידי, להראות את הצדדים החזקים שלך. אמרת שיש משהו שקשור בבית הוריך ובילדות שלך ושאתה לא רוצה לספר על זה עכשיו.זה מראה שאתה בשליטה. אתה לא רוצה לחשוף את מה שבאמת הכי חשוב לחשוף.אתה פוחד להראות חלש. "
כל המילים הללו , כגון : סגור, רציונלי, פסדה, שליטה, נאמרות מעמדת תצפית ולא מעמדה אינטראקטיבית. המטופל החדש מקבל דיאגנוזה, לפני שניהלו איתו שיחה. כדי שיווצר לינק באשכול האהבה פלוס, צריכים להיות אני ואתה ולא רק אתה. גם כשמטופל רק סובב סביב האני שלו בלי להתייחס לאחרים,לא נוצר לינק מסוג פלוס. באותה מידה הוא לא נוצר כשהעמדה מתייחסת רק ל "אתה" . צריכה אינטראקציה בין שניים לשם יצירת אהבה פלוס.
במונולוג של שמעון נכרת המשאלה להכיר את המשתתף החדש יותר לעומק.אך, הדיבור יוצר מרחק גדול מידי בין שמעון למשתתף החדש. בין המילים של שמעון אפשר לשמוע שמשהו באיש החדש מדבר אליו מעבר למה שהוא אומר ומתאר. כדי לנוע מרמת התיאור ומההגדרות ולהגיע לדיאלוג חוויתי, יש חשיבות לכך ששמעון יביא את עצמו וידבר מתוך החוויה . האקלים התצפיתי צריך להתחלף באקלים חוויתי. החלטתי לנסות לבנות את הלינק החסר ופניתי לשמעון: " אולי אתה מתבונן בראי שלך. הדברים שאתה מתאר נכונים גם לגביך. קשה לך לפנות לחבר החדש מתוך החוויה. התאור שלך מחזק את הסגירות שלו ומשאיר אותו לכוד בפסדה שתיארת. שמעון הגיב לזה מיד.
שמעון: " זה נכון. אני מסתכל עליך ורואה בך את עצמי. עולה אצלי אסוציאציה לאירוע שהיה נוראי עבורי. הזמנתי בחורה לסופשבוע במלון. רציתי להראות במיטבי ולא סיפרתי לה שיש לי בעיה של גמגום. נסענו בכיף,הרגשתי חזק. הצגתי לפניה פסדה של אחד בטוח בעצמו ושולט בעניינים. כשהגענו לדלפק והייתי צריך להירשם ולבקש חדר, פרץ גמגום בלתי נסבל. כל ההצגה שלי התמוטטה ברגע. כל כך השקעתי בהסתרה, עד שיצא לי גרוע יותר מכל הסיוטים.סופשבוע זה היה נורא ונרשם אצלי כחוויה קשה. "
כך התברר שמאחורי ההגדרות, היה לשמעון סיפור אישי חזק. דיבור כזה, ממקום פנימי יוצר דיאלוג יצירתי. דיאלוג כזה מאפשר גם לאחרים לעלות אסוציאציות. דיאלוג כזה שונה מדיאלוג בו הדוברים יוצרים מרחק ועוסקים בכותרות. כאשר שמעון דיבר מעמדה של צופה, לא עלו רגשות והקבוצה נותרה אדישה. כאשר הוא סיפר את הסיפור, אנשים נעשו מעורבים וגילו עניין מתוך החוויות שלהם. דרך הסיפור האישי אפשר היה לחוש שרגישותו להסתרות של המשתתף החדש, באה ממקום פנימי. דיבור זה גרם למשתתף החדש להיפתח מהר יותר בקבוצה.
עד כה הדגמתי מצבים בהם חלה טרנספורמציה. אך, יש מצבים מתסכלים בהם הקבוצה או משתתף בקבוצה נשארים בלינק מסוג מינוס. אתאר מצב קבוצתי כזה:
סיפוק עצמי כמנוס מאהבה.
יש פאזות בקבוצה בהן חלה התקפה על החיבורים. האווירה בקבוצה לא מאפשרת עבודה. (Nitsun 1996)
מציע את המונח אנטי – קבוצה כמתאר מצבים מסוג זה. בעזרת המושג של ניצום ניתן לחוש את הקושי הבסיסי ביצרת לינקס מסוג פלוס. הוא מסביר היטב את התהליכים הלא מודעים העלולים לחסום קיומם של לינקס אמוציונלים וויטאלים. נצום, עמ' 268 : Groups become the repository of the hostile part- objects accruing from early maternal failure. This lays the basis for the anti- group, for fear and distrust in groups, and for its corollary in the negative group- object relation.”. כאשר התהליך הקבוצתי לא בונה לינקס והקבוצה באופן קולקטיבי חשה סכנה ביצירת קשר, עלולה להיות עצירה מוחלטת של השיתוף לטובת סגירות ובדידות. מטפורית, הקבוצה הופכת לאם הרעה. אביא מספר וורבטים ממפגש מסוג כזה. :
המפגש נפתח ברבע שעה שתיקה.
איילה: " אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר על עצמי בקבוצה. במידה מסויימת אני לא פה ".
דויד: " שאלתי את עצמי מה אני עושה בקבוצה. בעצם בחלקים גדולים אני לא באינטראקציה עם הקבוצה. עולות לי הרבה מחשבות ואני משאיר אותן לעצמי ואז כשאני שומע דברים שאנשים אומרים הם דווקא מתחברים לתכנים שלי אבל כלום לא יוצא. הכל נשאר בתוכי " .
איילה: "אני יכולה להגיד לכם דברים אבל אני ריקה. מה שאגיד לכם יהיה ממקום ריק. אז עדיף לא להגיד כלום. השבוע גיליתי שאני האישה היחידה בקבוצה שלא בכתה פה".
דויד: "אף אחד מהיושבים כאן בחדר, לא משמעותי בשבילי. אני יושב כאן ומדבר לעצמי. חולם חלום ופותר אותו לעצמי. האנשים כאן הם רוחות רפאים המופיעות אחת לשבוע ונעלמות בערפל. במשך שנתיים אני לא מצליח להפוך את האנשים למשמעותיים. כשהקבוצה מתחילה האור נדלק וכשהיא מסתיימת האור כבה."
נעמי : " דווקא באתי עם חלום ורציתי להביא, אבל אתמול חשבתי עליו ופתרתי אותו בעצמי. חוץ מזה, אני יודעת מה כל אחד מכם יגיד, אז בשביל מה לספר? "
איילה: "חשבתי לחשוף כמה חוויות, אבל דויד סיפר על החברות הקודמות שלו ואמר שהן נשים פאליות. חשבתי שאני אדבר ואז דויד יגיד שאני אישה פאלית ואז אני אפגע. לכן, עדיף לא לספר. אני מעדיפה לדבר עם עצמי"
נראה שבמפגש זה יש פחד ממגע ומקירבה. חברי הקבוצה חוברים יחד במטרה לרוקן את הקבוצה מאנרגיה ליבידינאלית. איילה שאינה בוכה מדברת על יובש בקבוצה. באותה פגישה סיפרה שהיא בוכה כשהיא לבד. דויד שמדבר על חברי הקבוצה כרוחות רפאים, משליך חוויה של מוות פנימי על חברי הקבוצה. השימוש במטפורה של אור נדלק וכבה, מעביר תחושה של סיטואציה וירטואלית. חוויה ללא מגע אנושי.
במפגש זה המשתתפים מרוקנים את הקבוצה ממשמעות ומדמיינים מה יהיה בדיאלוג בלי לנסות לקיים אותו.כל אחד מוצא פתרון בתוך עצמו.
הניכור והמרחק מגינים מפני התקרבות שאולי תביא עמה פגיעות. כל אחד מעדיף לסמוך רק על עצמו. גורדון לורנס(Lawrence 2000 ) מדבר בהקשר זה על ה me- ness כסוג של הגנה מפני מעורבות עם הקבוצה . ה me- ness היא הנחת יסוד אנטי קבוצתית. זה מצב בו האינדבידואל מדגיש את האני שלו ולא מכיר בערך של הקבוצה. הוא רוצה להגן על האני שלו ולהתבצר בתוכו. אחד המקורות להתפתחות הנחת יסוד זו הוא הפחד להיות מוצף ברגשות חזקים מידי ובלתי נסבלים.
במפגש שתיארתי כאן, אנשים האמינו שהם מספקים את עצמם טוב יותר מהסיפוק שאפשר לקבל בקבוצה. הפגישה עברה תפנית בחלק האחרון, על כך ארחיב בדיון.
מפגש זה מייצג באופן מובהק לינק של אהבה מינוס.היתה הכרה בנוכחות האחר אך בלי יכולת לתת לו ולקבל ממנו. יחד עם זאת , הדיבור הגלוי על כך, עזר לסיים פאזה זו . משתתפים אחרים מאלה המצוטטים כאן, הובילו את הקבוצה לפאזה של התקרבות, כאשר האחרים מצטרפים בהדרגה.
הדוגמה האחרונה שאביא מתייחסת למשתתפת בקבוצה הנשארת בלינק מינוס בלי שחלה טרנספורמציה.
מחיוניות לדיכאון
נעמי פונה אלי: "היה לי חלום עליך, את היית המכשפה הרעה והאם החורגת. התעוררתי מהחלום בהרגשה איומה שעדיין לא השתחררתי ממנה. וזה החלום: יש מפגש של הכיתה שלי מבית הספר היסודי, ובתוך זה צריכה להיות הופעה של המקהלה. (בחיים נעמי שרה במקהלה). אנחנו שרים שיר מסובך ומישהו מתבלבל. זה מישהו לא מהמקהלה אלא מבית הספר שלי. ואני מתחילה לצחוק. המנצחת של המקהלה יורדת עלי רצח. אני אומרת לה שמעתי אותך, והיא ממשיכה. אמרתי לה: יש הרבה אמת במה שאת אומרת אך את הדרך שלך אני לא יכולה לקבל. את עושה ממישהו ג'וק ועושה לו קווץ'. אני אפנים מה שקיבלתי ממך, אך לא מוכנה שירמסו אותי. המנצחת אמרה שלא נופיע יותר. התעוררתי עם תחושה קשה. מיד הבנתי שהמנצחת זו את. בעזרת החלום גיליתי שאני לא רוצה לבוא לכאן. יש פער גדול בין החיים המקצועיים שלי והחיים שלי במקהלה לבין החיים הפרטיים שלי. אני יכולה להכנס הביתה ביום שישי ולצאת ביום ראשון בבוקר מנותקת מהעולם. אני על גבול הדיכאון, הפרוזק מחזיק אותי".
מספר תגובות של חברי הקבוצה ואחר כך:
אבי: "את כועסת על ח' (אני) שהיא מכריחה אותך לקום. לא להשאר במיטה, ולא להיות בתרדמת. את באה לכאן וכועסת על ח', שבגללה ובגלל הקבוצה יצאת מהמיטה".
אורי: "אני דווקא מבין את הדימוי של הג'וק שדורכים עליו. לפעמים בא לכאן אדם עם משהו, ומדבר, וח' נותנת לזה משמעות שלא ראינו, ואז אנחנו מרגישים נורא קטנים לעומתה".
נעמי: "בחלום שלי היא אומרת שאסור לצחוק. לא מה שהיא אומרת, אלא איך שהיא אומרת, נורא משפיל אותי".
אורי: "את משליכה משהו על ח'. היתה לך אמא קשה ומשפילה ואת גדלת כמו במקהלה במשפחה עם ארבע אחיות".
בני: "אני מאוד מחבב את נעמי, ואני חושב שהיא נורא סובלת. אני מרגיש שאת מזדהה עם האמא הקשה שלך. לפעמים את פה קשה לאנשים ואולי האישה בחלום היא אמא שלך וגם חלק שלך שמתנהג כמוה. אני מרגיש כך ביחס לאבא שלי. אני מזדהה איתו וכך הורס לי את החיים. אבא הפסיק לעבוד לפני גיל 50, והסתכסך עם המערכות שעבד בהן אף שהיה מאוד מוכשר. והנה אני מוצא את עצמי באותו מצב. בלי עבודה ומסולק ממערכות, מסתכסך כמוהו. גם אני מרגיש מוכשר, יש לי כמה תארים, ובכל זאת אני נפלט החוצה. אני תקוע במלחמה של אבא שלי. ממשיך את המלחמות שלו. כועס על כל הממסדים כי פגעו בו, ואני רוצה להחזיר להם ובסוף מתנהג בדיוק כמוהו ונפגע כמוהו".
נעמי: "אני מסכימה שההתנהגות של המנצחת במקהלה דומה מאוד להתנהגות של אמא שלי".
אני: "החלום בכל זאת מדבר על הקבוצה ועל החוויה של נעמי בקבוצה ומולי. לפני מספר חודשים נעמי באה סוערת לקבוצה. ספרה ששמעה הרצאה על ניצול מיני בילדות, ופתאום עלו לה תמונות קשות על אבא שלה שהיה נוגע בה כשהיתה ילדה. נראה לי שכולנו היינו קצת בשוק, ולא עטפנו את נעמי מספיק. כשמשתמשים בגוף של ילדה קטנה, היא יכולה להרגיש כמו ג'וק שרומסים אותו.אנחנו לא קלטנו את הזעזוע הרגשי שנעמי עברה באותו יום. מאז אותו מפגש נעמי התחילה לישון הרבה והיא ישנה גם בקבוצה. אני חושבת שהחלום בא להגיד: אסור לצחוק כשמישהו משבש את סדרי העולם. מישהו נטל מהילדה הזו את שמחת החיים, וזה לא מצחיק. זה עצוב מאוד".
נעמי פונה אלי: "טוב שאת אומרת את זה. הרגשתי שהבאתי לכאן טראומה נוראית ומאז זה לא עוזב אותי. אתם אומרים לי לבנות זוגיות, ואני בכלל במקום אחר, רוצה רק לישון ולברוח. לפעמים רוצה למות. כשהייתי קטנה הוא היה בא בלילה ושוכב צמוד אלי ושם לי ידים מתחת לפיג'מה. כשגדלתי זה הפסיק אך אז היה מדבר אלי ברוע, ובצורה מעליבה. הוא לא נתן לי לצאת עם בנים. ההורים שלי פרצו גבולות ובגדו כל הזמן אחד בשני. אך בבית היתה מן התחסדות כזו. אווירה אנטי-מינית ואנטי-נשית".
אני: "את מגיבה אלינו כמו שהגבת אל משפחתך. הרגשת שזנחנו אותך כשבאת עם סיפור קשה ואז עברת בצורה דרמטית מויטאליות ומעורבות לתרדמה. את ישנה הרבה בקבוצה. לבוא לכאן לישון זה משמעותי. השינה מכסה על כעס עצום. את היית אחד האנשים הכי מעורבים פה ועכשיו את נוכחת נעדרת. השינה שלך דרמטית. הקבוצה הולכת ונעשית מקום מנוכר בשבילך. כאילו כאן זה בית ההורים. את לא מרגישה איך נלחמים עליך כאן וכמה את רצויה. ולאחרונה קלקול דומה קורה בעבודה. באת לכאן יצרית וחיונית ומאז שצף זיכרון הילדות הקשה, הפכנו אנחנו למקום רע. עכשיו את בחוויה שהקבוצה מפסיקה להתקיים בשבילך, כמו המקהלה בחלום שמפסיקה להופיע. הקבוצה אולי לא חוזרת על הניצול שחווית בילדות אך החוויות הקשות והזיכרונות הקשים משתלטים על הסיטואציה הקבוצתית".
בני: "נעמי, אל תשימו עלינו איקס. לא הגבנו מספיק באמפתיה כשסיפרת על אבא שלך. בפעם הראשונה זה היה מפחיד, משתק, אבל אנחנו איתך. אנחנו לא כמו אבא שלך".
אבי: "אני נורא מחבב אותך. כואב לי שקשה לך. מתי כבר תפנימי שאנחנו איתך?"
נעמי: "תנו לי זמן לחשוב על כל זה. אתם אומרים דברים שכנראה נכונים אך אני עוד לא מרגישה אותם. מרגישה בדידות, מרגישה מפוחדת ומרוחקת".
אני: "החלום בא לעזור לנו. הוא מראה את הפערים בין העולם הפנימי לבין החוויה של חברי הקבוצה כאן ועכשיו".
שירה: "אני תמיד מרגישה שלנעמי נורא קשה לקבל. לפעמים אנחנו נותנים לה משהו ואצלה זה מתפרש כתוקפנות".
בהמשך העבודה נעמי לא הצליחה לצאת מחוויית הרדיפה.הקבוצה התמזגה עם הזיכרון הקשה של הילדות. הדיכאון החמיר, ובמקביל לקבוצה החלה לקבל טיפול אינדבידואלי אצל פסיכולוגית העוסקת בטראומה מינית. היא לא חזרה לשמחה ולחיוניות איתם באה לקבוצה. כנראה שמצבה הירוד בא לביטוי בעבודה והיא פוטרה. נעמי היא דוגמה למטופלת שאיבדנו, שהלכה לכיוון השנאה מסוג מינוס ושברה את החיבורים עם הקבוצה. הופיעו דיבורים על רצון להתאבד, אמרה שנמנעת מהתאבדות רק בגלל שיש לה בת, ובגלל שהיא אם חד הורית. הקבוצה למרות מאמצינו, לא הופנמה כאם טובה. אני המשכתי להיות בעיניה האם המכשפה. היא ישבה מכונסת ומנומנמת או פתחה בפרצי זעם שלא אפשרו דיאלוג, בהם האשימה והתקיפה את הקבוצה. טענה שאנחנו לא מבינים ולא רגישים, וכל פעם אמרה: "אני לא מבינה למה אני באה לכאן. אני מרגישה כמו אסיר שמחזיק טבלת ייאוש. הוא מחכה לחופש, אבל אני לא יודעת למה אני מחכה".
בסופו של דבר נעמי עזבה את הקבוצה במפח נפש. התנהגותה בחודשים האחרונים בקבוצה היתה כה קשה, עד שהיא איבדה הרבה מהאמפתיה של חברי הקבוצה. חברי הקבוצה הרגישו אמביוולנציה כלפיה, ואף הקלה מסוימת כשעזבה. בצד ההקלה גם התאבלו עליה והיא המשיכה להיות דמות משמעותית בזיכרון הקבוצתי.
אצל נעמי אפשר לומר שהניצול בילדות נרשם כטראומה ונטל ממנה את היכולת לאהוב ולקבל אהבה. נראה לי שהיתה לה פנטזיה שהיא תספר את הסיפור בקבוצה ומיד תשתחרר מהזיכרונות. כאשר זה לא קרה היא חוותה את הקבוצה כנוטשת ובוגדנית.בנוסף, נכשלנו כשל אמפתי שכן לא קלטנו את גודל המצוקה. היינו רגילים לנעמי חזקה ומלאת חיים ולא תפשנו את גודל הטראומה. אולי באותו יום הפכתי למכשפה עבורה. כל מה שניסיתי לא עזר. אם קיבלה משהו ממני, לאחר זמן מה היתה הופכת את הנתינה שלי לשלילית .
ניצול מיני בילדות הוא דוגמה חזקה לאהבה מינוס. סוג פרברטי של קירבה שיצר פצעים כה עמוקים עד שנעמי אבדה את היכולת להאמין שהיא נאהבת. הקבוצה נתנה לה הרבה אך היא לא הצליחה לקלוט את אהבת הקבוצה.

דיון
הדגש על האופן בו מתרחשת הקומוניקציה בין חברי הקבוצה, אופייני לתפישת העולם של האנליזה הקבוצתית. נראה לי שהמושג של ביון – הלינק, עוזר להבין תהליכים קבוצתיים ודרכו אנו רואים כמה חשוב המרחב המתקיים בין האנשים. במרחב הזה נוצרות או נחסמות אפשרויות הצמיחה של חברי הקבוצה. עבודה זו מנסה לעשות אינטגרציה בין התיאוריות של פוקס וביון. אם נדמיין את האנשים בקבוצה מחוברים בסוג של רשת הפועלת באופן סינכרוני, קל לראות בתוך הרשת את הלינקס המחברים בין האנשים. פוקס הדגיש את המרחב הנוצר בין שני אינדבידואלים. בכך יש דמיון רב בין שתי התיאוריות. בני אדם הנמצאים במערכת יחסים יוצרים ביחד דבר חדש. פוקס אף אומר כי רוח האדם אינה רכוש שלו. האדם אינו בעלים של מחשבותיו. ה mind הוא מקום פתוח בו חל מפגש בין מחשבות ורגשות של אנשים שונים. אין אפשרות לבודד את ה mind והוא תמיד נמצא באינטראקציה. רעיונות אלה קרובים מאוד לביון מבחינה פילוסופית. ביון מרחיק לכת ואומר שהחלל מלא ב- "מחשבות מחפשות חושב" . החושב אינו הבעלים של המחשבות. הוא פוגש אותן. הן צדות אותו.פוקס מנסח זאת כך
(Foulkes 1973):
“When two people form a relationship they create a new phenomenon, just as when two people play chess with each other, they create a new phenomenon, namely the game of chess which they produce”.
“Not only is there no way in which the mind can be shown to be an individual possession, it can not be conceived as such”.

(Lintott) (6)מתייחס ל- mind, כמערכת פתוחה הפועלת בתוך מטריצה. הוא מתייחס למטפורה של משחק השח כמצביעה על תנועה מתמדת, תנועה בין שניים המושפעים באופן בלתי נמנע אחד מן השני. כך הוא מנסח:
“However we can see how each move by one player changes the situation to which the other has than to respond, just as in a relationship each person is constantly required to adjust to the other”

פוקס ואנטוני (5) מתייחסים ל chain phenomena כתופעה המתרחשת כאשר עולה חומר רב מהלא מודע. זה קורה כאשר עולה חומר כמו חלומות ופנטסיות, ואז נוצרת שרשרת אסוציאציות. במצב כזה, כל חבר בקבוצה תורם חוליה משמעותית לזרם האסוציאציות. תופעה זו ,גם היא שמה דגש על החיבורים שבין האנשים ומראה כיצד כל אחד מושפע מהחומרים של האחרים.
נראה שברמה הבסיסית , הסטרוקטורה החשיבתית המוצעת כאן קרובה מאוד לתיאוריה של ביון על הלינקס.
אם נתייחס באופן ספציפי יותר, ללינקס העוסקים באהבה ושנאה, נראה אצל פוקס את סימני הפלוס באופן בולט יותר. פוקס מאמין בכוחות החיוביים הנובעים מהקבוצה. יחד עם זאת, פוקס ואנטוני(5) מתייחסים בספר זה גם לתופעות קשות שהולכות יד ביד עם סימני המינוס של ביון. הם מזכירים וויריזם ואקסהיביזיוניזם וכן גם סאדיזם ומאזוכיזם כתופעות בלתי נמנעות בקבוצה. כל הפרברסיות למיניהן יקבלו סימן מינוס. גם את תופעת השעיר לעזאזל הם מתארים ,כפי שראינו במקרה של נעמה, כחיבור בין צורך דחוף להיענש לבין צורך דחוף להעניש. גם הם מראים ששיתוף הפעולה בין השעיר לעזאזל לבין הקבוצה הוא תהליך המתרחש בחיבור שביניהם שהוא חיבור הרסני.
(Foulkes 1971) לא מתעלם מתופעות קשות המתרחשות בקבוצה , עמ' 217 “Destruction, aggression and in particular self destruction are also emphasized which in my opinion is of great therapeutic significance”
אך בהמשך מאמר זה ניכר כי פוקס מאמין בכח המרפא של הקבוצה. הוא סבור שהקומוניקציה והאינטראקציה בקבוצה הן עצמן כח מרפא . על ידי כך שהעולם החבוי של המטופל הופך לרכוש המשותף של הקבוצה, נוצרת חוויה תרפויטית. במושגים של ביון , פוקס למעשה מייחס כח תרפויטי גדול ללינקס.
בלי ספק, שניהם יסכימו שהלינקס הם אבני יסוד לקיום הפונקציה המנטלית ולקיום מערכות יחסים בין בני אדם.
הלינקס היצירתיים נמצאים בשליטת אינסטינקט החיים. כל הלינקס עלולים להפוך לסימן מינוס כאשר הם בשליטת אינסטינקט המוות. נראה לי שהמצב המורכב ביותר בקבוצה האנליטית הוא המצב האנושי השכיח בו שני האינסטינקטים הללו באים לביטוי ונמצאים במתח מתמיד אחד עם השני. קשה למצוא אחד מהם מופיע בטהרתו. פוקס מאמין שבכוחה של הקבוצה לחזק את אינסטינקט החיים. יחד עם זאת הוא מכיר במאבק שבין שני האינסטינקטים ובאיזון העדין הנדרש מהמנחה ומהקבוצה על מנת להכיל את התוקפנות והשנאה . אפשר לומר שהאהבה תנצח אם היא תכיל את השנאה ולא תכחיש את קיומה. הכלה זו ממתנת את ההרסנות שבשנאה ומעבירה אותה לכיוון חיובי. ביון סבור שהכלה זו חיונית על מנת שתתקיים היכולת לחשוב. כאשר אדם מותקף בקבוצה ונחשף לפגיעות קשה, הוא מאבד את היכולת לחשוב ולהיות יצירתי. הוא רק רוצה להדוף את ההתקפות ולהתגונן. לכן, הדברים הקשים שנאמרים לחבר בקבוצה צריכים להיות עטופים ביכולת לקבל ולאהוב. ביון מנסח זאת כך :
(Bion 1970) “The predominance of the L link allows the containing of hate and favours the exercise of the capacity to think “
בהמשך הפרק, ביון מראה עד כמה חיונית נוכחותה של האהבה במקום בו אדם מגיע לאינסייט . ההבנה היא תהליך כואב בו אדם עומד מול האמת של חייו. אמיתות הן מכאיבות. בקבוצה האנליטית, אנשים עומדים מול אובדנים, טעויות, החמצות, אשמות, והם זקוקים ללינק של אהבה כדי להכיל את כל זה.:
“In a painfully frustraiting situation the action of the L link allowed the sad task of understanding “
במבוא ציינתי שהקבוצה היא מקום מתסכל בו המשתתף אינו זוכה לאהבה טוטאלית ומוחלטת. בקבוצה משתתפים אנשים עם צרכים שונים ויש מלחמה על מקום .יחד עם זאת נראה לי שהקבוצה היא המרחב בו יהפוך צורך אינפנטילי באהבה טוטאלית להסתפקות באהבה בשלה. אהבה בה היחסים הם הדדיים ומופיעה היכולת לוותר. אנו רואים התפתחות כזו דרך התהליך הקבוצתי. הקבוצה האנליטית מגרה את התשוקה והסקרנות להכיר טוב יותר את האחר ולא להתרכז רק בעצמי. האקספלורציה של הלא מודע יוצרת מתח וסקרנות . במובן זה הרצף של פגישה פעם בשבוע דומה לסידרה בטלביזיה. הן ביחס לקבוצה והן ביחס לסידרה, אנו סקרנים מה יקרה בפרק הבא. המתח והסקרנות קשורים הן בויטאליות והן ביכולת לפנות מקום ולהקשיב לסיפור של האחר. הקשבה כזו דורשת מידה של אהבה. האהבה הבשלה אינה רק מקור לעונג נרציסטי אלא גם צומחת דרך היכולת לתת. הקבוצה בתהליך עדין ואיטי זונחת את האהבה שבפנטזיה לטובת אהבה מציאותית.אך, צמיחה זו בקבוצה תמיד נמצאת תחת איום. בדוגמה שהבאתי תחת הכותרת , סיפוק עצמי כמנוס מאהבה, חלה נסיגה חזקה, אולי דווקא בתגובה להתקרבות. סימני הפלוס הפכו למינוס. זו פעולה אקטיבית. נראה כאילו הקבוצה קפאה או נרדמה אך מתחת למעטה זה, יש פעולה המביאה לדויטאליזציה, לשיתוק ולקור. באותה פגישה הרגשתי כאילו הקבוצה עצרה את החיים. אייגן מתאר זאת מאד יפה:
(Eigen 1985) "There are sessions in which there is little evidence of curiousity, when links between people, associations, perceptions and events are destroyed: the group maintains a non position in the null dimension”
מאחורי הקיפאון, נראה לי שרוחשת שנאה חזקה וסמויה שאינה יוצאת לאור. ביון אומר שיש רק צעד קטן בין השנאה לאמוציות לבין שנאת החיים עצמם. יש אנשים המגיעים לקבוצה עם אובייקטים פנימיים פגומים. במיוחד עם הפנמה של דמות אם לא מבינה. זה מצב מאוד פגיע. הם בטוחים שגם בקבוצה לא יבינו אותם. כאשר כל חברי הקבוצה שותפים לפוזיציה זו, הם עוצרים את התהליך הקבוצתי ובורחים לתוך עצמם. קורה שחבר אחד בקבוצה נכנס למצב כזה. בדוגמה של נעמי ניסיתי להראות שדמות האם הרעה המופנמת השתלטה לחלוטין על יחסיה איתי ועם הקבוצה. השנאה לא עברה עיבוד והופיעה או בנסיגה לשינה או בזעם עד לעזיבת הקבוצה.
יחסי אם תינוק ראשוניים קובעים במידה רבה את היכולת של המשתתף לתת אמון בקבוצה. האם המכילה, נותנת בחודשים הראשונים לא רק חלב אלא חלב מהול באהבה ובהבנה של צרכי התינוק. כאשר תהליך זה משתבש, הסימנים שלו עלולים להופיע בקבוצה באי יכולת לאהוב ולהיות נאהב.

הישרדות המנחה מול לינקס מסוג מינוס.
למנחה הקבוצה קשה לשרוד סיטואציות של דה ויטאליזציה. תוקפנות ישירה היא חיובית ויכולה להביא לשינוי. לעומת זאת, תוקפנות סמויה היא חמקמקה ומכרסמת בחיוניות הקבוצה. כאשר היא מחלחלת לקרקע הקבוצה, היא לא מאפשרת להצמיח את הזרעים של האהבה והתשוקה. תוקפנות ישירה קל יותר להכיל ולמתן בעזרת הבנה ואהבה. תוקפנות סמויה קשה יותר להכלה. היא מופיעה באקטים כגון איחורים והיעדרויות. עוינות יכולה להופיע בשתיקות ארוכות או בשינה בקבוצה. תוקפנות פאסיבית מאופיינת בהימנעות רגשית ועזיבה פנימה. באותם רגעים הנחת היסוד הבלתי מודעת היא "אל תגעו בי ולא אגע בכם" . כך נוצרת מנטליות קבוצתית של סטריליזציה. חברי הקבוצה מוכנים להשתעמם, העיקר לא לנגוע בחרדה ובכאב.
בדוגמה שהבאתי על סיפוק עצמי כמנוס מאהבה, היה לי קושי למצוא את קולי. חיפשתי דרך איך לא להישאב גם אני להימנעות. חיפשתי נגיעה ליבידינלית ובשעה הראשונה של עבודת הקבוצה לא הצלחתי לחוש שום שמחת חיים. בשעה הזו, הייתי גם אני כמו חברי הקבוצה, בדיאלוג עם עצמי. אמרתי לעצמי שאני לא יצירתית ואין לי מה לומר. היה לי חשוב לא למות מוות ריגשי בקבוצה אבל לא הצלחתי. מצאתי את עצמי מסתכלת על השעון ורוצה שהפגישה תסתיים. הסתכלות על השעון היא תמיד סימן בשבילי שאין נגיעה רגשית ושהקבוצה התקיפה את הלינקס. גם כאשר קבוצה מדברת דיבור אינטלקטואלי או קונקרטי, אני מסתכלת על השעון. לאט לאט החזרתי את עצמי לכאן ועכשיו והתחלתי לחוש כעס. כעס על הקבוצה הלא מתגמלת, כעס על השותקים הפלגמטים, כעס על הדוברים שחברו יחד לשלול ולהתקיף את ערך הקבוצה. במקום להשתיק חוויות אלה, כמו שעושים חברי הקבוצה נתתי ביטוי לרגשותי. אמרתי שאני מרגישה כעס על הרדמת יצר החיים וכי יתכן שיש בחדר כעסים שלא יוצאים בגלוי. בכך לא שיתפתי פעולה עם ההסתגרות בתוך קליפה. הכעס שלי שחרר ביטויים יצריים וגם רגשיים בקבוצה. עלו רגשות של אכזבה וכעס שהצטברו ברמה סמויה עד שהופיעו בצורת דה-ויטאליזציה חריפה ואבדן העניין בקבוצה. לפעמים המנחה מהווה טריז בין הקבוצה לבין חווית המוות הרגשי.
Billow 2002 אומר:
The passionate group therapist leads a passionate group כלומר שגם התגובות הרגשיות של המנחה משפיעות על היכולת של הקבוצה להרגיש ולבטא רגשות. גם פוקס רואה את עמדת המנחה כעמדה מעורבת רגשית וסבור שתפקיד המנחה הוא להיות חיוני ופעיל בקבוצה.
(Foulkes 1975):
“I take a lively part, whether I speak or not. I am very ready to be drawn in when it seems right, where it feels right, and I am in many ways much more active then I would be as a psychoanalyst”.
נראה לי שתפקיד המנחה הוא בראש וראשונה לדבר אמת. גם ביון וגם פוקס יסכימו עם דעה זאת. כאשר יהודה כעס על שלא זכרתי את שמו, זה היה רגע בו הרגשתי שאני במבחן ושתגובתי תשפיע על המשך הקשר בינינו. פוקס תומך בעמדה זו:
“It is at times indicated for the conductor to analyse his Countertransference openly within the group process.”
הלינקס במימד החברתי
:(Dalal 1998)
מדבר על הקושי שלנו כמטפלים המורגלים בטיפול אינדבידואלי, לעבור לחשיבה מערכתית. אף שפוקס טען שהקבוצה קודמת ליחיד, הוא עצמו התקשה לעבור לחשיבה קבוצתית. נראה לי שהמושג לינקס של ביון, עוזר להתמודד עם שאלות של הלא מודע החברתי. מושג זה מפנה את המבט למרחב שמעבר ליחיד. כשאנו חושבים במושגים של לינקס אנו מתבוננים גם בקשר שבין הקבוצה למימד החברתי הרחב. הקבוצה אינה מתרחשת בחלל ריק. הביקורת של דלל על פוקס היא על כך שחשיבתו נשארה בעולם של הקבוצה הקטנה. פוקס לא הרחיב את הראייה לחברה הרחבה המחלחלת פנימה ולא ליחסים בין קבוצות בחברה . דלל מתבונן על הקבוצה באופן יותר רדיקלי, כמרחב לתוכו מחלחלים תהליכים הבאים מהחברה הרחבה.
חברה הפועלת לפי פרדיגמה קיצונית עלולה לשבש את יצר החיים וליצור לינק של אהבה מינוס . הדוגמה החזקה ביותר לאידאולוגיה המשבשת את האינטואיציה הבריאה, היא האידאולוגיה הנאצית. דרך התבוננות בתהליכים בחברה פאשיסטית אפשר לחוש את עוצמת הלחץ שכל חברה מפעילה על אזרחיה. לזוג גבלס, שר התעמולה הנאצי ואשתו היו ששה ילדים. כאשר הצבא האדום נכנס לברלין, ומיד לאחר שהיטלר התאבד, נתנו הזוג גבלס לששת ילדיהם שיקוי מהול בציאניד. ששת הילדים מתו ואז התאבדו בני הזוג. האהבה העיוורת למנהיג, חסמה את האינסטינקט האמהי. הגברת גבלס לא רצתה שילדיה יחיו בעולם שאינו ארי טהור.
החברה הרחבה עלולה לחלחל לתוך החברים בה רעיונות מליגנים היוצרים שנאה מסוג מינוס. זו שנאה היוצאת לאור תוך ביטויי זעם ואלימות בשונה משנאה פלוס שמוליכה לדיאלוג.
( Hopper 2003) בנה מודל תיאורטי השופך אור על תהליכים במרחב של ה- social unconscious . כאשר חברה עוברת ניסיון טראומטי היא עלולה להגיב בתנועה קשה ומיטלטלת בין קצה לו הוא קורא aggregation ובין קצה שני לו הוא קורא massification . המסיפיקציה היא סוג של התלכדות והתמזגות בתוך קבוצה גדולה עד לידי אובדן הגבולות שבין חברי הקבוצה. ההתמזגות מלווה בלהט יצרי ובתחושה אומניפוטנטית וגרנדיוזית. חברי הקבוצה שואבים בטחון וכח מעצם היותם חלק ממסה גדולה. המסה אמורה להציל אותם מפני הכחדה. הצלה זו היא כה מרגיעה ומתגמלת עד שחברי הקבוצה מוכנים להפסיק לחשוב בכוחות עצמם. כלומר הם מוותרים על כל ביטוי לאינדבידואציה . כל ביטוי לחשיבה עצמאית נמחק והתמורה היא להיות חלק משלם גדול ורב כח. המסה הגדולה אשר בדרך כלל מובלת על ידי אידאולוגיה ועל ידי מנהיגים, בדרך פרדוכסלית, תוך שהיא מגוננת ,היא גם מתגברת את חרדות הכליה המאיימות מבחוץ. ככל שהקבוצה יותר מלוכדת ואחידה, כך העולם בחוץ נחווה כמסוכן וכעויין יותר.
מול המסיפיקציה, מעמיד ארל הופר את האגריגציה ((AGGREGATION כדרך הפוכה להתגוננות מפני טראומה. האגריגציה מאופיינת על ידי דרגה מינימלית של מעורבות חברתית. במצב של אגריגציה החברה מאופיינת בתאים קטנים ומסוגרים שאין קשר רגשי ביניהם. זו חברה מנוכרת ואדישה השמה דגש על האגוצנטריות ועל כן היא למעשה מפוררת. הדרך לשרוד היא לצמצם עד למינימום גרויים חברתיים הבאים מהחברה הרחבה.
האגריגציה בקבוצה הקטנה דומה לאנטי קבוצה ול me-ness. בקבוצה האנליטית , כאשר הנחת יסוד זו שולטת, יהיו חברי הקבוצה חברים פורמלים בקבוצה. הם יבואו לכל הפגישות, ישלמו, אך לא יהיו נוכחים ברמה הרגשית. תהיה נוכחות תיפקודית, אך לא נוכחות פסיכולוגית. תופעות כאלה בקבוצה הקטנה קשורות לקונטקסט החברתי הטראומטי.
שני מנגנוני ההגנה הללו שהופר מצביע עליהם הינם דוגמה למנגנונים המנסים להכחיש ולהמנע מכאב וחרדה. מנגנונים אלה לא יעילים כי הם נוטלים מהאינדבידואל או את הנפרדות שלו או את המרחב החברתי שלו. שניהם הם ביטויים ברורים להתקפה על החיבורים. במסיפיקציה, הולכת לאיבוד האינדבידואליות. אין מרווחים בין היחידים המאפשרים יצירת לינקס. היחידים בהתמזגות וטשטוש גבולות. באגריגציה נחתכים כל הלינקס ואין מרחב חברתי בו יכול להוולד דבר חדש.
המסיפיקציה היא מנגנון מסוכן. הוא מעניק חוויה אומניפוטנטית ועלול להוליד אלימות. ארגוני טרור בנויים על להט דתי משיחי , הם מתלכדים מול העולם ומרגישים שיש להם שליחות למגר את הרוע. אידאולוגיה זו כה קיצונית עד שהיחיד מוכן להתאבד למען החברה. הקצה של המסיפיקציה, הוא אבדן חיי הפרט. זה ביטוי לשנאה מינוס שהיא הרסנית לתקפן ולקרבן כאחד.
סכום
עבודה זו ניסתה לעשות איטגרציה בין התיאוריות של פוקס וביון. הדגש היה על חקירת הלינקס של אהבה ושנאה כאבני יסוד של הקבוצה האנליטית. נעשה ניסיון להבין מהם לינקס מסוג פלוס ומהם לינקס מסוג מינוס וכיצד מושגים אלה באים לביטוי בתהליך הקבוצתי. המושג הוא רחב ועל כן ניסיתי דרכו להתבונן גם על מודלים שעוסקים בקונטקסט החברתי. כלומר, לראות איך הקבוצה הקטנה מושפעת מהמעטפת החברתית הרחבה. בנוסף תהליכים בחברה משתחזרים באופן לא מודע בקבוצה הקטנה. כמו למשל, הפחד מהצפה של גרויים הנובעים מהתקפות טרור, בא לביטוי בסגירות, ניכור ובתופעות של אנטי קבוצה.
אפשר לסכם ולומר שאהבה פלוס היא ליבידינאלית וזורמת. היא מעניקה חיבורים טובים הבנויים על תשוקה ורצון להתקרב אל האחר. היא בנויה על אינטראקציה, הדדיות ומגעים אנושיים חמים. היא עשויה להגיע לאינטימיות ומכילה בתוכה יכולת לאמפתיה אמיתית. יכולת ההכלה של האהבה היא חיונית להתפתחות קבוצה. היכולת לאהוב ולקבל את השני עם חולשותיו מאפשרת לאהבה להכיל את השנאה ולתעל אותה לכיוונים בונים. אהבה שמכילה שנאה תביא לדיאלוג בניגוד למצב בו השנאה לא מוכלת אלא מביאה להתקפה ולדחייה.
אהבה מינוס תבוא לביטוי בהריסת הלינק. באהבה כזו נמחק המרחב הרצוי בין השניים ולא יכול להוולד דבר חדש. היחסים הם לא הדדיים. במישור הבין אישי יופיעו ניצול, פרזיטיות, אהבה אובססיבית. כל סוגי האהבה שמרוקנים או הורסים את האובייקט וכן כאלה המביאים להרס עצמי. אהבה מינוס באה לביטוי גם באמפתיזם, בשיח מזוייף או עקר. במישור החברתי הרחב נמצא את המסיפיקציה כסוג של התאהבות עיוורת עם מנגנונים אומניפוטנטים וגרנדיוזים. המסיפיקציה כרוכה בהתאהבות במנהיג או באידאולוגיה עד אבדן יכולת השיפוט ואבדן אינסטינקט החיים. באהבה כזו היחיד הופך לחפץ , כמו הדוגמה הקיצונית של המחבלים המתפוצצים. הם פועלים כמו רובוטים תוך קור רגשי וניכור. הלהט האידאולוגי של הארגון עומד מעל חיי אדם.
שנאה פלוס היא שנאה רלבנטית. כזו המופנית לאובייקטים אכזריים או פרברטים, היא תבוא לביטוי בהתקוממות מול עוול. השנאה פלוס היא כזו המאפשרת לתוקפנות וכעס ישירים להופיע ולעבור טרנספורמציה דרך דיאלוג.
השנאה מינוס היא השנאה המצטברת שוהופכת למשקעים של טינה. היא יכולה גם להופיע פתאום בזעם בלתי נשלט שיש בו אלימות ואי יכולת לדיאלוג. האנטי קבוצה, האגריגציה וה me-ness הם דוגמאות לעוינות מצטברת המסתיימת בניכור ובהתקפה על כל החיבורים.
הקבוצה האנליטית היא מקום בו מתקיימים תנאים להפוך זעם לדיאלוג, מקום בו ניתן להכיל רגשות קשים וכאבים עמוקים כל זה בתנאים של חיבה.
תהליך זה הוא תרפויטי , אם כי לא תמיד הוא עובר בהצלחה. כאשר האובייקטים המופנמים מאוד פגומים, היכולת לסמוך על הקבוצה, נמצאת בסכנה.
****

Google

מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, הנחיית קבוצות, קבוצה, קבוצות קונפליקט, קבוצות ילדים, קבוצת תמיכה
טיפול קבוצתי | הלינקים של ביון / חני בירן/חני בירן
תפקיד המנחה בפתרון ההתנגדות בטיפול קבוצתי/לילך ירושלמי דומב