קראתי בגליון הקודם של המגזין כי איתן טמיר מציע קורס העוסק בשאלות של הקמת ושיווק קבוצה חדשה. חשבתי שזה נושא שראוי לדון בו גם פה. למעשה, זהו נושא שכולנו מתקשים בו ושאין כמעט במה שמאפשרת דיון לגביו (ולכן הקורס הזה מבורך). כשנגעתי בשאלות הללו בפורום הישראלי להנחיה וטיפול קבוצתי שבאתר פסיכולוגיה עברית (הפורום פתוח לכל מנחה או מטפל קבוצתי. הרשמה ב-http://www.hebpsy.net/forum.asp?id=49), רבים הצטרפו לדיון וביקשו לדעת איך אחרים מתמודדים איתו. נראה שהעובדה שגם לאחרים פתיחת קבוצה מהווה קושי – מהווה נחמה כלשהי (והרי אחד הגורמים המרפאים בקבוצה, ופורום אינטרנט גם הוא קבוצה, הינה האוניברסליות והתחושה שכולנו באותה סירה). העובדה שגם מנחים ותיקים ומטפלים מנוסים הצטרפו לדיון ושיתפו בקושי שלהם היוותה גורם נוסף שהקל ותרם למתדיינים. לכן חשבתי שאשתף גם בקשיים העוברים עלי בפתיחת קבוצה במקום חדש.
הסיבה הראשונה שהקמת קבוצה חדשה מהווה קושי הינה שלא למדנו לעשות זאת בשום קורס במסגרת לימודי הפסיכולוגיה או הנחיית הקבוצות. לדעתי הקשיים הנ"ל (הן של המטפלים בשטח והן של תכניות ההכשרה) נובעים מתוך התייחסות מקטינה ומזלזלת לנושאי שיווק. זה נחשב בארץ תחום מסחרי יותר ופחות מכובד. גם אחרי שיוצאים לשוק החופשי ההתייחסות לשאלות של השגת קליינטים ופרסום קבוצות לא נחשבות שאלות מכובדות מספיק לדיון מעמיק (ראיתם פעם יום עיון שעוסק בשאלות של הקמת קבוצה חדשה, למשל?).
אז איך מתחילים קבוצה?
אם החלטתם לפתוח קבוצה חדשה, ראשית יש לזהות לאיזו אוכלוסיה היא מיועדת. אני מניח שעשיתם חשיבה לגבי מבנה הקבוצה (משך כל מפגש, תדירות, אורך חיי הקבוצה וכדומה) ומטרותיה. לצורך המאמר שלי אתמקד בקבוצה פתוחה (מבחינת תאריך הסיום שלה) הנפתחת בקליניקה פרטית, ומתוכננת כך שאחת לתקופה מסויימת אנשים פורשים ואחרים מצטרפים. אני מקווה שרוב הדברים שאגיד פה ישימים גם לסוג קבוצות אחר במערך טיפולי שונה. זוהי צורת העבודה שלי במשך שנים. יש לה היתרון שלא צריך בכל פעם לגייס מחדש 10 משתתפים חדשים, אלא רק מפעם לפעם להוסיף משתתף חדש כאשר משתתף פורש. שימו לב למספר המועט של פסיכולוגים בקליניקה פרטית המציעים גם קבוצה טיפולית בנוסף לטיפול האינדיבידואלי. גם "יודעי קבוצות" נרתעים מעבודת הפרך הכרוכה בהקמת קבוצה חדשה. חישבו על כך: נניח שאנחנו עובדים במודל שפוסל טיפול משולב – מאיפה נשיג כל כך הרבה מטופלים לקבוצה בקליניקה פרטית? המצב קל יותר במכון שמעסיק מטפלים רבים ויש לו מספר גדול של פונים. למטפל פרטי שמאמין בטיפול המשולב (בו המטופל נמצא במקביל בטיפול אינדיבידואלי וקבוצתי אצל אותו מטפל) הרבה יותר קל להקים קבוצה טיפולית חדשה (מאמר של אנקה דיטרוי ושלי על טיפול משולב יתפרסם בגליון הבא של "מיקבץ").
אילו דרכים נוספות עומדות בפני כל מי שמעוניין לפתוח קבוצה חדשה במסגרת פרטית? שיווק עצמי. כאן מתחילה בעיית הבעיות, שיש לה גם היבטים של נורמות תרבותיות: לא מקובל לעשות פה שיווק עצמי. זה נחשב "זול".
כדי להסביר מה זה שיווק עצמי ואיך הוא קשור לנורמות תרבותיות אעבור לתאר את הדרכים בהן השתמשתי לצורך הקמת הקבוצה החדשה שלי בארה"ב. כידוע לחלקכם עברתי לפני כשנתיים לסקרמנטו, קליפורניה, ארה"ב. מעבר למקום חדש ותרבותאחרת הינה הזדמנות להרבה למידות חדשות ומתחדשות. כיון שהנושא שלנו הוא קבוצות, אוותר כרגע על ההבנות שרכשתי על הלא מודע החברתי האמריקאי, על תיאור הבירוקרטיה ותהליכיהרישוי לפסיכולוג קליני כאן, ועל הקשיים שבפתיחת קליניקה וקבלת הפניות בסביבה שלאידעה את חיים. בכל אופן, החלטתי לפתוח קבוצה טיפולית בקליניקה החדשה. בארה"ב נהוג לעשות networking: כדי שידעו על פתיחת קליניקה חדשה או קבוצה חדשה, נהוגלהתקשר לקולגות ולהציע להם לשתות קפה ולהציג את העבודה או הקבוצה. שתיתי הרבה קפה כדי ליצור קשרים ולקבלהפניות. הרי אנשים מעדיפים להפנות למישהו שהם פגשו והתרשמו ממנו לטובה. בארץ זה ייחשבמכירה עצמית זולה, לא? מישהו העיז לעשות זאת בישראל, להתקשר לקולגה להציע לשתות איתו/ה קפה לצורך שיווק עצמי? פרט לכך שיכפלתי עלונים שמתארים את הקבוצה, מטרותיה, אוכלוסיית היעד וכדו' ושלחתי להרבה אנשי מקצוע בדואר ובאימייל. נראה לי שאפשרות כזו קיימת גם בארץ. בנוסף, ביקשתי מקולגותשכבר התיידדתי איתם לחשוב על מטופלים מסוימים שיכולים להתאים לקבוצה תוך התחייבות לעבודה משותפת. שימו לב: הרבה אנשי מקצוע לא מפנים לקבוצות של עמיתים מכיון שהם חוששים מ"גניבת" פציינטים. אכן, פעמים רבות המטופל לא יכול לעמוד במעמסת התשלומים הכפולה ועלול לנשור מהטיפול האינדיבידואלי. יש פעמים בהם המטפלים הפרטיים לא מכירים בערך הקבוצה או לא יודעים לזהות מי יכול להפיק תועלת מרובה מהעבודה הקבוצתית. לכן, יש בהחלט מקום לפגישות אישיות עם עמיתים, בהן ניתן גם מידע וגם נעשה מהלך של הרגעת חששות. אפשרות נוספת שמתאימה יותר לארץ היא לפרסם במקומונים. כאשר פתחתי בארץ את הקבוצות הראשונות של "פנויים-פנויות" לפני 25 שנה אחת הדרכים היעילות היתה לפרסם את דבר הקבוצה במקומונים. כיום נדמה לי שכבר יש הצפה. יש לקחת בחשבון שאנשים הבאים דרך העיתון אינם מחוייבים לקבוצה כמו אנשים הבאים מטיפול אינדיבידואלי ולפעמים יש להם ציפיות מוזרות. אפשר גם לתת הרצאות במרכזיםשיכולים להיות מקור להפניות. בארה"ב פניתי לכל הסוכנויות האפשריות: שירותי רווחה, שירותי יעוץ באוניברסיטה, מרכזי טיפול, והצעתי לתת הרצאות בחינם על טיפול קבוצתי. ההנחה שלי הינה שככל שאהיה מוכר יותר - יש יותר סיכוי להפניות. בארץאפשר להרצות במתנס"ים וכך להגיע ישירות לאוכלוסיה שמוכנה להגיע לקבוצות. החיסרון הואשהמשתתפים רואים בזה חוג יותר מאשר סיטואציה טיפולית, מה שמשפיע הן על רמת המחוייבות והן על הסכום הכספי שאנשים מוכנים לשלם.
בשלב מסויים בארה"ב ניסיתי לפנותלבתי קפה ולהציע פסיכוקפה: הרצאות בתחום הפסיכולוגי לקהל הרחב. זה כבר דורש הרבה יכולת לעמוד בדחייה, להתמודד עם סיטואציות מאד שונות מאלו שאני פוגש בקליניקה. לדעתי זה פוטנציאל שלא מומש בישראל.
לצורך הקמת קבוצה ניתן להזמין אנשים (דרך עלון או פרסום במקומון) לשמוע הרצאה בנושא שהקבוצה עוסקת בו, בחינם, ובלי כל מחויבות. היתרון של ההרצאות הוא שאנשים, מתרשמים מהמרצה ומוכנים לקבוע מועדים לפגישות אישיות (ללא תשלום וללא כלמחויבות) לקראת הצטרפות לקבוצה, עליה המרצה מספר בסיום ההרצאה (הרעיון המקורי הוא של יעל דורון וגילי בר).
רעיון מהפכני שטרם נוסה בארץ, הוא להקים רשת של הפניות הדדיות בין אנשי מקצוע. כדי שהרעיון הזה ירקום עור וגידים צריך גורם שייקח על עצמו ארגון רשת כזו. פורום באינטרנט יכולה להיות דרך טובה למימוש הרשת.
פרסום קבוצות דרך האינטרנט (באמצעות הקמת אתר או מודעות ממומנות) הוא נושא בפני עצמו שמפותח הרבה יותר בארה"ב מאשר בישראל. זוהי דרך מאד חשובה להקמת קבוצות אך לצערי אין לי כאן מקום להרחיב לגביו, אז הוא יידחה לפעם אחרת.
אגב, מאמציי בארה"ב נשאו פרי, ופתחתי קבוצה חדשה (אם כי עם מספר משתתפים קטן) שפועלת כבר שנה שלמה.
דף הבית
מאמרים