הבת הבכורה: הנחיית קבוצות זו אחר זו

 יצא לכם פעם להיות במצב בו אתם מנחים קבוצה כשידוע לכם מראש שכשזו תסתיים תתחיל קבוצה נוספת זהה באוכלוסית היעד ובמטרות?
השבוע סיימתי את קבוצת הכשרת המתנדבות הראשונה שלי במקום עבודתי. קבוצת ההכשרה השנייה החלה לפעול לפני מספר שבועות. כך שלמעשה הקבוצה הראשונה היא גם הקבוצה הבכורה. הקבוצות מתקיימות במסגרת עבודתי כרכזת בתוכנית קהילתית הנקראת 'קן לאם' בשדרות. זוהי תוכנית לליווי ותמיכה של אימהות לילדים בגיל הרך. אחת לשבוע נפגשת מתנדבת לאחר תהליך הכשרה עם אימא לשעה עד שעתיים של זמן משותף ואיכותי בעבור האם. קבוצת ההכשרה הראשונה הייתה אמורה להתחיל במהלך חודש ינואר אולם בפועל היא החלה רק בראשית מרץ לאחר מבצע 'עופרת יצוקה'. למעשה, ניתן לומר שהלידה לא הייתה 'קלה'. אם נמשיך את המטפורה, ההריון של הקבוצה, שכולל כמובן מחשבות אישיות ביני וביני על הקבוצה החל עוד ביום העבודה הראשון שלי כשהתחלתי במלאכת האיתור והגיוס של המתנדבות. כך לאט לאט ובשקט בשקט נרקמה והתהוותה לה דמות הקבוצה בראשי. בשבוע שעבר,לקראת ההכנות למפגש הסיום ומחשבות מה לעשות, איך לעשות, מה יעלה ומה תגיד כל משתתפת בסיכום התחלתי לחשוב גם אני על הסיכום שלי את הקבוצה את התהליך שעברנו ואת התהליך האישי שלי וכך התגלגל בראשי דימוי הבת הבכורה. לפני זה רצוי שאקדים ואומר כי בחיי הפרטים אני אימא לבן בכור בן שלוש וחצי ובהריון מתקדם לקראת לידת בת בקיץ הקרוב. כך שעולם הדימויים שלי פתאום כבר לא כזה מפתיע...
כאימא לימדו אותי לא להשליך על בני את הרצונות שלי, השאיפות שלי והמאווים שלי אלא לתת לו להתפתח בדרכו שלו. כמנחה, במסגרות עבודה ולימוד שונה עולה שוב הדגש והחשיבות לתת לקבוצה להתפתח בדרך ובקצב שלה. אני מחזיקה באמונה הזאת ופועלת על פיה והנה בבת הבכורה הזו, בדומה לחווית ההורות, שאיפות לחוד ומציאות לחוד. רק במפגש האחרון של הקבוצה גיליתי עד כמה הגעתי לקבוצה עם מחשבות, ציפיות ורצונות משלי. עד כמה כל תהליך ההתהוות והבניה של הקבוצה והמלחמה שבאמצע השפיעו על התפיסות המוקדמות שלי את הקבוצה. למעשה, לא נעים לומר, הגעתי עם תמונה ברורה מה נכון וכיצד הדברים צריכים להראות בקבוצה. הקבוצה, כבת עצמאית ודעתנית זרמה בכיוונים משלה והלכה והתפתחה בדרכה שלה. הבת הבכורה שלי במקום זה, לימדה אותי שעם כל הכבוד לרצונות שלי, לה יש אופי משלה. וכך העובדה שהקבוצה מקיימת בתוכה מפגש בין נשים מהקיבוצים לנשות עיר שדרות לא מעורר מתח וקונפליקט אלא מהווה מפגש משמעותי של הפריה הדדית ולמידה משותפת. לאורך הדרך לימדה אותי, הבת הבכורה שלי איך להכיל ולהתמודד עם עזיבה ונשירה של משתתפות כל אחת מסיבותיה שלה. למדתי איך להסביר את התהליכים האלה לעצמי לאור ההשקעה המרובה שלי ואיך לדבר אותם לחברות הנותרות בקבוצה. מאידך היא הזכירה לי שוב ושוב למה מתכוונים כשאומרים 'כוחות מרפאים בקבוצה'. היא הראתה לי איך חברות בקבוצה אומרות זו לזו כמה הן משמעותיות זו בעבור זו וכמה הן לא מובנות מאליהן. הבת הבכורה שלי לימדה אותי (ורבים אחרים) שגם בשדרות ועוטף עזה המוכה והחבולה יש מקום לנתינה ללמידה ולצמיחה ולא, לא רק בנושאים הקשורים בדרך זו או אחרת בהתמודדות עם טראומה ופוסט טראומה אלא בנושאים 'נורמלים' יותר של יצירת קשר, אמפתיה וקבלת השונה. הבת הבכורה שלי לימדה אותי להקשיב לה לצרכים ולרצונות שלי. ואני כאימא מרצה פעמים מיהרתי לספק את כל הצרכים החסרים ולא השכלתי לתת לתהליך להתהוות. זונחת מאחורי את כל האמונות והדעות על צמיחה והתפתחות עצמאית של הקבוצה לטובת ריצוי של חששות. ובסופה לימדה אותי הבת הבכורה להסתכל עליה ולהבין שכן אומנם היא הבכורה ולפיכך שמור לה מקום ייחודי רק לה אבל בראש ובראשונה היא קבוצה עם צרכים, עם רצונות, עם מאבקים ולבטים שחשוב לתת להם מקום ולשמוע אותם למרות בכרותה והציפיות והמאווים האישיים שלי הכרוכים בה. כך מצאתי את עצמי פותחת קבוצת הכשרת מתנדבות שנייה רגועה יותר, מאפשרת יותר ומפוקחת יותר עם פחות ציפיות והפרדה נכונה יותר בין צרכי האישיים לצורכי הקבוצה.

Google