הכנס להנחיה וטיפול קבוצתי בשדרות / דר' חיים וינברג

 

בתאריכים 13-14 ביולי 2008 התקיים הכנס של האגודה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי. הכנס מתקיים אחת לשלוש שנים (ב-2005 בת"א. ב-2002 בחיפה) אך הפעם היתה לו חשיבות ומשמעות מיוחדת, מאחר וועד האגודה, בראשותו של דר' רובי פרידמן, החליט לקיים את הכנס השנה במכללת "ספיר" שבעיירה שדרות בנגב המערבי, תחת הכותרת "שייכות, הדרה ותשוקה". בכך מיקד הכנס את תשומת הלב בשאלות חברתיות ותהליכים בקבוצה הגדולה ולא רק תהליכים מוכרים לנו בקבוצה הקטנה. להחלטה לקיים את הכנס באיזור מופגז מזה שנים, ללא מענה מתאים מצד הרשויות, יש משמעות חברתית פוליטית: נסיון להביע תמיכה, הזדהות ואהדה עם אוכלוסיה במצוקה שחשה מודרת (excluded) מלב השיח הציבורי מזה שנים. אבל כותרת הכנס הרחיבה את נושא השייכות וההדרה מעבר לאוכלוסיית שדרות. הדבר ניכר בהרבה מההרצאות (למשל, אחת ההרצאות המרכזיות, של פרופ' תמר לאור, התייחסה לתשוקה לישראליות בקרב קבוצות חרדיות), בנסיון להכליל כמה שיותר הרצאות על אוכלוסיות שלא תמיד מנחי קבוצות מגיעים אליהם (יוצאי אתיופיה, בדואים, עקורי גוש קטיף, אוכלוסיה ערבית), ובנושאים שלובנו בקבוצות הביניים (על כך בהמשך). מההדים ששמעתי, הכנס הצליח להכליל דתיים, יוצאי עדות המזרח, וכן עובדים בחבל עוטף עזה, אך לא מספיק הגיע לערבים. הללו חשו שהכנס שם יותר מדי דגש על ההזדהות עם סבל התושבים בשדרות, אך מתעלם מסבל הפלשתינאים ברצועה (זו כמובן תחושה סובייקטיבית, מאחר ומילולית סבל הפלשתינאים הוזכר מספר פעמים).

מארגני הכנס השכילו להביא גם קבוצה מכובדת של אורחים מחו"ל, ואין הדבר מובן מאליו לשכנע אנשי מקצוע בחו"ל לבוא לאיזור מסוכן כמו שדרות. לא כולם אפילו הינם יהודים, שמחוייבותם והזדהותם עם תושבי ישראל יותר מובנת מאליה. כמי שער לבעייתיות המתמדת בנושא השפה בכנסים בינלאומיים, שיכולה ליצור תחושת הדרה חריפה אצל מי שלא מבין את שפת הכנס, התפעלתי מן הצורה בה התמודדו המארגנים עם בעיה זו: לכל אורח מחו"ל הוצמד מתרגם אישי שתירגם לאורח באוזן את ההרצאה בשפתו של האורח. ועדת הארוח (בראשות שרון זינגר) עשתה מאמץ למצוא לאורחים משוודיה (קייט בראדשאו ולארס טאובן, פסיכודרמטיסטים) מתרגמת לשוודית, לאורח מספרד (יורג בורמייסטר, הנשיא הנבחר של האגודה הבינלאומית לטיפול קבוצתי) מתרגמת בספרדית וכדומה. בנוסף, בכמה מהארועים החשובים טרחו המרצים לחלק לאורחים דף באנגלית עם תמצית הדברים שנשאו. אין ספק שהאורחים הללו חשו מוקפים באהבה ובהערכה על הגעתם.

מבנה הכנס היה מהפכני מבחינה מסויימת תוך נסיון לשלב בין הצד החוויתי לתיאורטי. כל יום נפתח ונסגר בקבוצות ביניים. מספר המשתתפים בקבוצת ביניים נע בין 15-30, והיא מאפשרת דיאלוג במרחב הביניים. זהו מרחב המאפשר למשתתפים להתייחס גם לחוויות במשפחה וגם בחברה הרחבה יותר. בניגוד לקבוצה הגדולה, בקבוצת הביניים ניתן עדיין להושיב את המשתתפים במעגל אחד, מה שמפחית את תחושות הניכור והפרנויה, וליצור תחושות אחוה ושיתוף למרות שהחברות בקבוצה איננה מאד אישית. דובי הדרי אירגן 9 קבוצות כאלו בהנחיית טובי המנחים בארץ. אחת מהן הונחתה ע"י רובי פרידמן באנגלית ובה השתתפו 10 האורחים מחו"ל ביחד עם 10 ישראלים (עוד דוגמה להכללת האורחים).

 

דן רביב הינו פסיכואנליטיקאי אמריקאי-ישראלי בן 62 שעבר לחו"ל בהיותו בן 16. הוא השתתף בקבוצת הביניים הנ"ל ועבר חוויה רגשית חזקה. בחרתי להביא את תיאורו כיון שהוא מעלה סגוגיה נוספת של הכללה והדרה בחברה הישראלית:

"זה התחיל עוד בערב לפני הכנס בקבלת פנים לאורחים מחו"ל שנערכה בדירתה של פנינה רפפופורט בצפון ת"א.... כשהייתי שם התחלתי להרגיש תחושה מוכרת שתמיד אני חש בישראל: האם אני ישראלי או אמריקאי מחו"ל שמבקר בישראל? לאחר קבלת הפנים נסעתי לבדי בעקבות רובי במכוניתי השכורה לכיוון שדרות. כשניסיתי להשאר צמוד למכוניתו, חשתי עליה של חרדה, חלקית עקב המהירות שנאלצתי לנסוע באיזור לא מוכר (כנהג ישראלי), וחלקית עקב החוויה הלא מוכרת של כניסה לאיזור מלחמה (בהיותי אמריקאי מחו"ל). תחושה זו של כפילות התחזקה ביום הבא כשהגעתי לקמפוס של מכללת "ספיר", שהפתיע אותי בגודלו ויופיו. כשנכנסתי לאיזור הרישום הייתי המום מהברדק שכל כך אופייני לישראל. שמי לא נמצא ברשימת המשתתפים שנרשמו. נשלחתי משולחן אחד לשני עד שמישהו מהועדה המארגנת אמר לי באופן מאד ישראלי לא לדאוג לגבי הרישום ופשוט ללכת לחדר בו התקיים המפגש הראשון של קבוצת הביניים לאורחים מחו"ל (הקבוצה היחידה שהשפה שלה היתה אנגלית). כשנכנסתי לחדר אני זוכר שאמרתי לעצמי: "אבל אני מדבר עברית. למה נשלחתי לקבוצת דוברי האנגלית?" הקבוצה, שרובי הנחה, כללה 20-22 משתתפים, חציים ישראלים וחציים מחו"ל. נזכרתי בנושא של הכנס "הכללה, הדרה ותשוקה".... כשהרהרתי בכך היכתה בי התחושה של להיות מודר הן מהחברה הישראלית והן האמריקאית. שלושת המפגשים הראשונים היו מעניינים מהרבה סיבות, במיוחד עקב הנסיון הרב של משתתפים מנוסים בקבוצות והמגוון העצום של רקעים והתנסויות בחדר. במפגש הרביעי והאחרון, כשמשתתף אמריקאי אחר בא במגע עם ההדרה החזקה שחש בסדנה של נשים דוברות עברית, משהו החל לרחוש בתוכי ולפתע ומבלי שציפיתי לכך חשתי כאב חד, שפרץ החוצה בהתייפחות עמוקה שמנעה ממני לדבר כמה דקות. הקבוצה היתה נהדרת והירשתה לי לחוות את הרגע באופן מלא. כשהצלחתי לדבר הבנתי שמה שקרה זה שסוף סוף באתי במגע עם כאב שעגן בתוכי מאז גיל 16 כשהוריי החליטו לעזוב את ישראל ולעבור לניו יורק. זה היה כמו פקק שהשתחרר ואירגן מחדש את עולמי הפנימי והרגשי. היה צורך בכיתה מוגנת באיזור מלחמה בהשתתפות מנחי קבוצות באמת נפלאים מונחים על ידי רובי כדי לגעת לבסוף בכאב החמקמק שהיה שם זמן כה רב, אך מחוץ לטווח השגה."

 

אני יכול לשתף באותו נושא, מזוית שלי כמנחה של אחת מקבוצות הביניים: הגבולות בקבוצה זו היו יותר גמישים מאשר בקבוצה קטנה, ואיפשרנו למשתתפים לבוא ליום אחד בלבד. הנושא של המצטרפים החדשים הפך לשאלה נוספת של הכללה או הדרה. הקבוצה ניסתה גם להדיר מנחים מנוסים יותר שהשתתפו בקבוצה והיה עליהם "לשלם" מחיר של הבאת נושאים אישיים רגשיים כדי להיכלל בקבוצה. מאחר וגם אני ישראלי החי בחו"ל, שאלות לגבי מי נחשב ישראלי ומי נכלל בחברה הישראלית הודגשו בחדר. הקבוצה עבדה דרכי על שאלות אלו: למשל, משתתפת (העובדת בשדרות) אמרה לי, "אני כועסת עליך שאתה מרשה לעצמך לחיות שם בשלווה ובביטחה, כשאנחנו כאן צריכים להתמודד עם חרדה וסכנת חיים. מצד שני אני מקנאה בך על היכולת שלך לעזוב את המקום הזה. כמה הייתי נותנת כדי לעבור לשם!"

אין ספק שזו היתה חוויה חזקה לכולנו. האפשרות לעבד נושאים כל כך מהותיים לנו (?) באופן עמוק וכן, די נדירה בישראל. כמובן שהייתי מאד מעורב רגשית במה שקרה בקבוצה וכדי להיות בטוח שאני לא משתמש בקבוצה לצרכיי, הבאתי לקבוצה את ההתלבטות שלי על כך.

 

חיים וינברג