בגליון דצמבר 2008 איתן טמיר התלבט מה לעשות עם פציינט קשה בקבוצה (נרציסטי, גבולי, מונופוליסטי, פסיכופתי וכדומה) וזרק אתגר: האם מישהו רוצה להתייחס לכך בגליון הבא? מכיוון שאני אוהב אתגרים חשבתי להענות לבקשה ולכתוב על "הפציינט הקשה בקבוצה", אלא שאז עלתה בראשי המחשבה שכל הנושא הזה כבר כתוב בספרות המקצועית. לא רק שיש מאמרים מספר בנושא "הפציינט הקשה" (ראו למשל המאמר של גנס ואלונזו (1998) בכתב העת הבינלאומי לטיפול קבוצתי המתאר מנקודת מבט התייחסותית כיצד המטפל, הקבוצה והפציינט "הקשה" שותפים ביצירת הקושי), יש אפילו ספר שלם בעריכת רוס, סטון וקייבל, שנקרא הפציינט הקשה בקבוצה (מומלץ, רפרנס למטה). אז השאלה הנשאלת היא: מי קורא בעצם ספרות מקצועית? ובשביל מה זה טוב?
עם היד על הלב, כמה מכם קראו בחודש האחרון מאמר בכתב עת מקצועי על קבוצות? טוב, לא בחודש האחרון. בחצי השנה האחרונה? כמה מכם קראו מאמרים בסיסיים בהנחיית קבוצות וכמה קוראים מאמרים עדכניים בתחום?
אז שוב אני מוצא עצמי בעמדת מטיף וצריך לשכנע במשהו שלי נראה כמעט אלף-בית של איש מקצוע. בעיני, התפתחות מקצועית כרוכה בקריאה מתמדת ובמעקב אחרי חידושים בתחום המקצועי. ניתן לעשות זאת בהשתתפות בהשתלמויות מקצועיות (כנסים, ימי עיון, הרצאות) או בקריאת ספרות מקצועית.
אבל, כמה מאיתנו מנויים על כתבי עת מקצועיים בתחום הקבוצתי? למזלנו, האגודה הישראלית להנחייה וטיפול קבוצתי טורחת ושוקדת על הוצאה קבועה של כתב העת "מיקבץ" (כיום בעריכת גילה עופר) בו מתפרסמים מאמרים קבועים בעברית על הנחיית קבוצות, חלקם בהחלט מבוססים על הגישות החדשניות והעדכניות בטיפול קבוצתי. מאחר וחברי האגודה מקבלים את החוברת חינם, חלקם גם קוראים בה מפעם לפעם.
יפה עשה איתן שבגליונות האחרונים של המגזין הביא סקירות חשובות על גישות בריטיות מרכזיות בטיפול קבוצתי (עליזה רוזן על גישתו של פוקס, חני בירן על ביון ומחשבות שמחפשות חושב), אבל בנוסף לבריטים רצוי לדעת משהו גם על גישות אמריקאיות (ולא רק יאלום) ובודאי על היבטים יותר מתקדמים בקבוצות (מה עם הגישה האינטרסובייקטיבית בקבוצות, למשל?). בנוסף, למאמר במגזין יש את היתרונות שלו, אך הוא אינו תחליף למאמר בכתב עת מדעי הנסקר על ידי מספר כותבים ועומד בקריטריונים מדעיים מקובלים (למאמר הנוכחי שאתם קוראים, אין סיכוי להיכנס אפילו למיקבץ J).
ומה על מאמרים באנגלית שרובם אינם מתורגמים לעברית והם מייצגים טיפול קבוצתי בעולם? אני יודע שלהרבה ישראלים אנגלית מקצועית אינה קלה לקריאה, אבל איך אפשר לדעת מה קורה בעולם המקצועי מבלי לדעת אנגלית? האם המאמץ אינו שווה?
הבעיה הידועה היא למצוא את הזמן והאנרגיה לקריאת מאמרים בתוך העבודה המקצועית השוטפת. למי יש כוח להתרכז ולקרוא בסוף יום עבודה מפרך? ומי רוצה להמשיך ולעסוק בקבוצות בסוף השבוע החופשי שלו?
אחת הדרכים שמצאתי כדי לקדם את הנושא עוד בהיותי יו"ר האגודה, היתה להקים "מועדון קריאה". במועדון כזה מתכנסים בקבוצה קטנה כדי לקרוא אחת לחודש ולדון במאמר. את המועדון הראשון יזמתי והקמתי בשיתוף עם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה בשנת 2001 בנושא "השווה והשונה בין פסיכותרפיה קבוצתית ואינדיווידואלית, היבטים תאורטיים ופרקטיים". מאז קמו מספר מועדוני קריאה כאלו בשיתוף עם המכון לאנליזה קבוצתית (אם זכרוני אינו מטעה אותי החלו אותו רובי פרידמן ומרים ברגר. אח"כ המשיכו יהושע לביא ומוניקה טנאי, ולאחרונה פתחו מועדון כזה יהושע יחד עם סוזי שושני).
כשעברתי לארה"ב חשבתי שנכון לשווק את הרעיון גם בקליפורניה. הרושם שלי היה שרוב המטפלים הקבוצתיים בארה"ב קוראים אפילו פחות מאנשי המקצוע הישראליים, וחלקם לא נגעו במאמר או ספר בנושאי קבוצות מאז סיימו את לימודיהם באוניברסיטה (וכפי שכבר סיפרתי כאן, חלק מעולם לא למדו ולו קורס אחד בקבוצות גם באוניברסיטה). הבאתי את הנושא לדיון בועד האגודה הצפון קליפורנית לטיפול קבוצתי בה אני חבר ולהפתעתי נתקלתי בהתנגדות. חלקה נבע מהקושי לקבל יוזמות חדשות (במיוחד של "זר") אך חלקה נומק בכך שסביר שלאנשי מקצוע לא יהיה ענין בחומר תיאורטי. בארה"ב הגישה הפרקטית שולטת. בנוסף, בארה"ב נדרשים המטפלים כל שנה לצבור נקודות זכות בהשתלמויות כדי להמשיך ולהחזיק ברשיון המקצועי (בניגוד לישראל, בה מרגע שנעשית פסיכולוג בעל רשיון, כל עוד לא נשלל רשיונך על ידי ועדת האתיקה של משרד הבריאות, תוכל להמשיך ולשמש כפסיכולוג גם אם לא השתתפת בהשתלמות אחת מרגע שקיבלת את הרשיון). נקודות אלו נצברות דרך השתתפות בקורסים, השתלמויות וכנסים, וכל מי שעורך אירועים מקצועיים כאלו, יודע שעליו לפנות לועדות של האיגודים המקצועיים, ולעמוד בקריטריונים מקצועיים מחמירים כדי שהאירוע המקצועי יוכר לצורך נקודות זכות אלו. נאמר לי שאם הרצאה או כנס אינו כולל נקודות זכות – אין סיכוי שמשתתפים יגיעו אליו. הצעתי המהפכנית היתה לפתוח מועדוני קריאה אלו (קראנו להם "הסלון לטיפול קבוצתי" באסוציאציה לסלונים התרבותיים שהיו מקיימות נשות חברה באירופה בעבר) מבלי להעניק נקודות אלו למשתתפים. טענתי שהמשתתפים יבואו מכיון שירצו ללמוד ולקרוא על קבוצות ולא כדי לקבל נקודות.
בסופו של דבר הצעתי התקבלה ודבר ה"סלון" החל להתפרסם. חשבתי לפתוח שתי קבוצות כאלו, אחת בסקרמנטו ואחת בסן פרנציסקו, אבל הביקוש אליהן היה כה גדול שפתחנו שתי קבוצות בשני אזורים נוספים.
מה מוסר ההשכל? שאנשים צמאים לידע ומעוניינים ללמוד גם אם אין לכך תמריץ חיצוני. אני מאמין שיש מקום לעוד קבוצות קריאה כאלו וקורא לחברי בארץ להמשיך במסורת זו. שאלה מעניינת הינה האם ניתן לפתח מועדוני קריאה מסוג זה באינטרנט. מנסיוני, פורומים לקריאת מאמרים באינטרנט אינם מתרוממים. האם זה משום שלקהל חסר משהו מהמגע האישי דווקא כשמדובר בקריאת חומר תיאורטי? אולי. ואולי הדרך הנכונה בסייברספייס הנה לשלב בין קריאת חומר תיאורטי לדיון על המשמעויות מהתיאוריה לפרקטיקה? נראה לי שכדאי לנסות שילוב כזה ולפתוח פורום המחבר בין התיאוריה לפרקטיקה. אולי איתן רוצה להרים את הכפפה?
אז אל תוותרו על קריאה מקצועית. קריאה מהנה,
חיים
haimw@group-psychotherapy.com
ביביליוגרפיה:
Gans, S.J., & Alonso, A. (1998). Difficult patients: Their construction in group therapy. International Journal of Group Psychotherapy, 48(3), 311-326.
Roth BE, Stone WN, Kibel HD (eds.) (1990). The Difficult Patient in Group: group psychotherapy with borderline and narcissistic disorders. American Group Psychotherapy Association Monograph Series No. VI, Madison, CT.: International Universities Press.
דף הבית
מאמרים