מאמרים >מלקולם פיינס: תיאור כנס מאת ד"ר חיים וינברג
מלקולם פיינס: תיאור כנס מאת ד"ר חיים וינברג
דיווח על הכנס האזורי הים תיכוני של האגודה הבינלאומית לטיפול קבוצתי בברצלונה, ספרד (פברואר 2008):
בגליון הקודם תיארתי את הכנס של האגודה האמריקאית לטיפול קבוצתי שהתקיים באמצע פברואר בוושינגטון בירת ארה"ב. ישר מכנס זה טסתי לברצלונה לכנס האזורי הים תיכוני של האגודה הבינלאומית לטיפול קבוצתי. לקח לי כמה ימים להכנס לכנס (או לתת לכנס להכנס לתוכי) אחרי החוויות האינטנסיביות בכנס האמריקאי (לא מומלץ לעבור מיד מכנס לכנס, אך האגודה הבינלאומית קיימה בברצלונה את ישיבת מועצת המנהלים שלה, ואני חבר במועצה).
בכנס הנ"ל השתתפו כ-300 איש מארצות שונות סביב הים התיכון ומעבר לו. זהו כנס מגוון יותר מהכנס האמריקאי הן מבחינת מוצא המשתתפים והן מבחינת הגישות השונות. גישת הפסיכודרמה והאנליזה הקובצתית מיוצגות שתיהן בכבוד בכנס.
בכנס השתתפו גם כ-7 ישראלים. הנה דיווח של טל שוורץ, מטפלת באמנויות ומטפלת משפחתית מהדרום, על חוויותיה במהלך הכנס:
-------------------------------
אל הכנס בברצלונה נסעתי עם "טעם" שנשאר מספרד, זאת לאחר שבחודש מאי אשתקד השתתפתי בכנס שנערך בגרנדה. הגעתי לכנס עם שאלות ומחשבות רבות על נושא הגשרים בעולמנו ובפרט באזור הים התיכון. כותרת הכנס ("גשר בשם הים התיכון") עוררה בי סקרנות ורצון לעסוק בנושא הגשרים והקשרים. בעיני, השתתפות בכנס בינלאומי, היא בין השאר, פתיחת דלת להתנסויות במרחב רב תרבותי.
הכנס ניפתח עבורי יום לפני, כאשר אני מגלה את העיר, את בניניה העתיקים ואת אדריכלותו המעניינת של גאודי, שאת יצירותיו ניתן לפגוש בפינות רבות של העיר. ביום פתיחת הכנס נפגשתי עם ידידים שחלקם מוכרים לי רק ע"י התכתבות במייל. שיוך השם עם הפנים היה מרגש ועורר תחושה של שייכות.
את הכנס בחרו לפתוח דרך אינטראקציה של תנועה במרחב משותף ומוסיקה, חולקו לנו פסי בד כחולים וחבלים, שסימלו את הים התיכון וכך אנשים המוכרים זה לזה, או זרים, נקשרו יחדיו בצבע, קצב, והרבה מצב רוח טוב.
השתתפתי בסדנה עם "סממנים" של פסיכודרמה על מיתוסים,לא היה ברור לאן מובל המשחק של המשתתפים, תחילה היה שיתוף של כל הקבוצה וההתחלה נראתה מבטיחה ומעניינת. אך עם הזמן, מצאתי עצמי, מתבוננת מבחוץ על סצינה, הניבנת על ידי המנחה, ללא הבנה מה תפקידה של הקבוצה בתהליך. ספקות נוספות עלו בי לגבי חברי הקבוצה, שעברו תהליך רגשי ללא עיבוד וללא סגירה.
סדנה נוספת בה השתתפתי הייתה של רובי פרידמן מישראל בנושא חלומות. רובי, שציפה לקבוצה קטנה יותר וכך גם אני בצפייה לעבודה אינטימית, שינה את אפיונה של הסדנה והמחיש ע"י סיפור חלומו של אחד ממשתפי קבוצתו בישראל, את דרך עבודתו והפעיל אותנו כקבוצה בסדנה. על אף שהקבוצה הייתה גדולה, היה מרתק ומלמד כאחד. באחת הסדנאות בה השתתפתי דברו רק את השפה הספרדית, מחסום השפה התברר הפעם ללא יכולת לגשר ולתקשר. לאחר חצי שעה ונסיונות למצוא מישהו שיתרגם עבורי ולו במעט, נפרדתי מהקבוצה בתחושת תיסכול, החמצה ורגשות של בדידות. הקבוצה והמנחה היו עסוקים בתהליך, מבלי להתייחס שאחד מחבריה נישאר מחוץ להתרחשות. הימצאות בארץ ניכר יכולה במהירות לקשר אותנו ללבד, ובסיטואציה הנוכחית, אף למחשבות על ההיסטוריה של העם היהודי.
אני הנחיתי סדנה בשיתוף עם Regine Scholz מגרמניה. הסדנה שילבה את האנליזה הקבוצתית והטיפול באומנות. הסדנה התפתחה מהתנסות חופשית של יצירה, לזיכרונות מוקדמים (טראומות) או נוכחיים, ולבסוף להשתקפות, כיצד לפתור קונפליקטים לא רק אישים אלא גם בין ארצות. אחת ממסקנותיה של הקבוצה בתוך חיפוש אחר מרחב מוגן, הייתה כי האמצעי היחידי לספק ביטחון אמיתי הוא הקשר בן האנשים במקום ניתוק ובדידות.
הכנס חיזק בי את הרצון להמשיך ולבנות גשרים וקשרים רב תרבותיים גשרים של תקווה, שאחרי הכל הכנס או רק "הטאפאס" לבניית עתידנו, לעולם משותף.
לאחר שקראתם את תיאורה של טל, אמשיך עם תיאור חוויותיי והתרשמותיותי מהכנס: הכנס נפתח במושב של ראיון עם מלקולם פיינס (ממשיכו של פוקס והמייצג הנאמן ביותר של אנליזה קבוצתית כיום) ביחד עם חואן קמפוס (ספרדי שלמד בלונדון אצל פוקס וייבא את האנליזה הקבוצתית לספרד) שנשאלו שאלות זהות לגבי העבר, ההווה והעתיד של האנליזה הקבוצתית. הרעיון טוב, אך הביצוע לא כל כך. חואן קמפוס היה אסוציאטיבי ולא ממוקד. מלקולם מלא חיוניות (איש מדהים מעל לגיל 80) ומאד מעניין. רבים מהמאזינים לא היו שייכים לגישת האנליזה הקבוצתית ו/או לא מתעניינים בהיסטוריה שלה.
השתתפתי גם בסדנת פסיכודרמה על מיתוסים שנתנו שני אוסטרים (זו שהזכירה טל). גם כאן הרעיון מוצלח והביצוע לא כל כך. לשימוש במיתוסים בטיפול קבוצתי יש פוטנציאל עצום, אך המנחים לא עשו הרבה מעבר ל"משחק" הפסיכודרמטיסטי, ללא עיבוד של החוויות והרגשות שעלו.
סדנה אחרת שהלכתי אליה הונחתה בידי כריסטר סנדהל משבדיה ועסקה ב"להיות תייר". הרעיון המבריק של המנחה היה להתייחס ל"תייר" כאל תפקיד הכולל ציפיות, מטלות וחובות, ולעשות לו "ניתוח תפקיד" כמו שעושים בייעוץ ארגוני: כל אחד מצייר את התפקיד והסביבה שלו והקבוצה מנתחת את הציורים. היה משעשע ומלמד לראות את מגוון ההתייחסויות ל"תפקיד התייר".
אני נתתי סדנה על קבוצות טראומה. לאחר פתיחה תיאורטית קצרה על התהליכים האופיינים לקבוצות של ניצולי טראומה, הדגמתי מושב של קבוצה כזו על ידי מתנדבים מהקהל ששיחקו תפקידים מקבוצה אמיתית מסוג זה. לאחר מכן ערכתי דיון עם המשתתפים והקהל על התהליכים שהתגלו ועל התערבויות המנחה.
בעיה מרכזית שעלתה לאורך הכנס היתה מחסום השפה. רבים מהספרדים לא דיברו אנגלית ורבים מהאורחים לא דיברו ספרדית. זו בעיה מתמדת בכנס בינלאומי של קבוצות. בכנס הבינלאומי שעמדתי בראשו בברזיל, בנוסף לתרגום הסימולטני במליאה, הזמנו סטודנטים חינם לכנס בתמורה לכך שיתנדבו לתרגם בכל ההרצאות והסדנאות. בכנס בספרד הבעיה עלתה בחריפות בקבוצה הגדולה (איך לא?). כל ערב התקיימו 5 קבוצות "התבוננות" בגישות שונות (אנליזה קבוצתית, פסיכודרמה, ייעוץ ארגוני, ניתוח עסקאות). אני השתתפתי בקבוצה שכללכה כ-60-70 איש ושהנחה מלקולם פיינס ביחד עם נשיאת האגודה הספרדית (ששתקה רוב הזמן, מה ששיקף את הבדלי המיגדר גם במליאה בה רק גברים הירצו בעוד הנשים היו המארחות). הקפדה על תרגום עוקב דורש הרבה סבלנות מצד המשתתפים אם ברצונם להשאר בתקשורת, אך המאבק על השפה כולל הרבה מעבר לשאלות של קומוניקציה. בקבוצה הזו נעשה ברור שיש כאן מאבק על זהות ומעמד. מלקולם פירש זאת כהתרסה נגד ההגמוניה הבריטית. משמעות השפה כאמצעי שליטה של הרוב התברר כאשר הקטלונים שבחדר (תושבי ברצלונה והסביבה) מחו על כך שהשפה הקטלונית לא מיוצגת בכנס.
אגב, לא היתה התייחסות בקבוצה הגדולה לעברה הקודר של ספרד בזמן משטרו של פרנקו. כשרובי פרידמן (שגם הוא השתתף בכנס) סיפר שנהג טקסי אמר לו שבימי פרנקו המצב היה טוב יותר, זעמו הספרדים ודרשו לדעת מי היה הנהג הזה כדי ללמדו היסטוריה! כמישהו שעוסק בלא מודע החברתי אני חושש שאם הספרדים לא יפתחו בשיח הציבורי על התקופה הנ"ל, עלולה הדיקטטורה לחזור באופן לא מודע לחברה הספרדית.
הקונפליקט בחדר התרכך ביום האחרון בסיום הקבוצה הגדולה ונראה היה שהחלה הכרה הדדית בין תת הקבוצות. אשה מאיטליה פנתה לגבר סיני ששתק עד כה וביקשה לשמוע את קולו. הוא הביא סיפור מקסים על נזיר בודהיסטי בוויאטנם שהתייחס לאירועים של אונס נשים ואמר שהוא יכול למצוא בתוכו הן את האונס והן את הנאנסת, שהרי כולנו אנושיים. האיטלקיה שאלה לשמו של הדובר. הוא תרגם את שמו ל"שלום נצחי". "האם אוכל לקרוא לך 'אנושי' human"? שאלה האשה. "רק אם אהיה ראוי לכך" ענה הסיני בשלוה.
בשבילי זה היה המסר המרכזי של הכנס: להיות ראוי להיקרא אנושי...