תפקיד המנחה בפתרון ההתנגדות בטיפול קבוצתי

תפקיד המנחה בפתרון ההתנגדות לאינטימיות בקבוצה/ לואיס ואורמונט

הצורך ביצירת קשרים אינטימיים הוא בסיסי. מראשית ימיה הפסיכואנליזה שואפת לסייע לאנשים להתגבר על המחסומים בין עצמם לבין אחרים. טיפול מוצלח חוקר דרך העברה כיצד המטופל חוסם אינטימיות. לקבוצה יש יתרונות רבים בהקשר הזה. בקבוצה ניתן להבטיח כי מגוון של רגשות יתעוררו בכל חבר בקבוצה. ביתר דיוק, החברים חשים רגשות של אהבה אחד כלפי השני. וכמעט בודאות, כאשר רגשות אלו צצים, תופיע חרדה לגביהם, ותוציא את ההגנות האופייניות נגדם. בעזרת ההגנות שלהם, המטופלים שלנו מונעים מעצמם את האינטימיות שהם טוענים שהם כה רוצים. כחלק מזה, הם בולמים אחרים אשר מנסים להתקרב אליהם.

טיפול קבוצתי מציע מגוון של גירויים לאינטימיות שאף אדם יחיד אינו יכול לעורר. ראשית, חברי הקבוצה חופשיים להתחבר בדרכים שמטפל אינו יכול. חברי הקבוצה הם מגוונים כמו האנשים שהפרט פוגש בחייו. אך טיפול קבוצתי אינו החיים. אדם שבחייו האמיתיים נמנע מיחסים, נרתע מאינטימיות, אינו יכול לעשות זאת כה בקלות בקבוצה. הרעב של חברי הקבוצה לתגובה האותנטית של כל אחד מהם, הופכת את נסיון הפרט להתחבא לחלוטין למשימה בלתי אפשרית. המטופל בעל התחבולות להימנע מאינטימיות ולחבל במערכות יחסים נאלץ להתמודד עם אותן תחבולות בתוך הקבוצה.

בעבודה קבוצתית מוצלחת, יתאפשר לחברי הקבוצה להבהיר אחד לשני מה הם מרגישים, ולגלות כיצד הם בד"כ חותרים תחת רגשות האהבה שלהם ונמנעים מאינטימיות. ניתן לעזור להם לראות כיצד הם מרמים את עצמם, וכיצד ניתן להפסיק זאת.

אנו חייבים לוודא שהמטופלים שלנו באמת עסוקים בהתנגדות שלהם לאינטימיות. אנו לא מעוניינים לעזור להם להתחבר בלבד, אלא להימלט את תחבולות ההתמודדות הרגילים שלהם, אך הפעם בנוכחותנו. רק כאשר יציגו את התנגדותם, ונוכל לראות אותה חיה, נוכל לעזור להם לפתור את המגבלות שלהם.

מטרה זו מושגת בשלושה שלבים: ראשית, צריך לגרום להתנגדות האופיינית לצוץ. שנית, אנו עובדים על פתרון הפחדים הנמצאים תחת ההתנגדות. שלישית, אנו מזהים פורמטים מוקדמים של אינטימיות שעדיין קיימים והופכים אותם לביטויים בוגרים של אינטימיות.

להביא את ההתנגדות מעל לפני השטח:

כמובן שהמטופל צריך לעורר את מנגנוני ההגנה שלו. אנחנו לא יכולים לצוות על המטופל לשלוט בהתנגדות שלו. אנחנו רק יכולים לארגן את התנאים ששולפים קדימה את ההתנגדויות. משימתנו היא לעורר את ההתנגדות כך שתוצג בצורה מודגשת, יותר מכפי שהיא מתבטאת בד"כ, כך שכל אחד בקבוצה יוכל לראות אותה, כולל האדם עצמו. אם נעשה זאת היטב ובקביעות, האדם עצמו לא יוכל להימלט מהכרה כיצד הוא נמנע מקרבה רגשית וכיצד הוא נמנע ממנה כל חייו. כדי לעשות זאת, עלינו לייסד חוזה. אנחנו מבהירים לקבוצה כי מכל חבר מצופה לבטא במילים כל מחשבה ורגש שיש לו כלפי אחד החברים. את הסטיות מהחוזה הזה, המנחים ידגישו מאוחר יותר. ליתר דיוק, בעריכת החוזה, אנו יוצרים סיטואציה פרדוקסלית. אנו צופים את כשלונם בהיבט זה של החוזה- שהם יבטאו במילים את רגשותיהם אחד כלפי השני- כדי שנוכל ללמוד מכשלונם זה. אנו מבקשים משהו שאנו יודעים שלא נוכל לקבל, ובאופן עמוק יותר, משהו שאנחנו לא רוצים לקבל. אנחנו יודעים שכעבור זמן קצר, המטופל עם בעיות האינטימיות שלו יפנה לצורה הרגילה שלו של המינעות- ההתנגדות שלו. ייסוד חוזה כדי להוציא את ההתנגדות, מקדם את בואה כדוגמא להתנהגות של המטופל בימי חייו, וכיצד הוא גוזל מעצמו אינטימיות שהוא כה משתוקק לה. בהמשך, נראה למטופל כיצד באופן מודע ולא- מודע הוא שובר את החוזה. אז נאפשר לו לראות כיצד המכניזם בו השתמש כדי להמנע מאינטימיות בקבוצה הוא זהה למכניזם בו הוא משתמש בחייו בחוץ. למרות שלהתנגדויות פנים רבות, הן מתחלקות לשתי קבוצות: מילוליות ועמדתיות:

ההתנגדויות המילוליות הנפוצות ביותר הן:

חיפוש עובדות: המטופל מחפש עובדות כדי לבטל קשר משמעותי. "אתה יכול להסביר למה בדיוק אתה מתכוון במילה 'אמפטי'?"
מציאת ליקויים: המטופל מחפש פגמים בכל מי שמנסה להתקרב אליו מידי.
מאבק: המטופל מחפש מריבות כדי לבסס מרחק בטוח. הוא אוסף פגיעות מן העבר כדי להדוף כל נסיון קשר עכשווי.
הגדרת תנאים של קרבה: כאשר חבר אחר מתקרב למטופל עם הפחד מאינטימיות, הוא מיד מציב תנאים. " אם רק היית אומר את זה בטון שקט, הייתי יכול להקשיב לך".
הסחה: כדי להסית אנשים מלהתקרב אליו מידי, המטופל משנה מיד את הנושא.

מטופלים אחרים מתנגדים באמצעות הומור, אחרים מסתתרים מאחורי הביוגרפיה שלהם, או שמגלים לפתע עניין מיוחד באדם שיושב לידם- כל דבר שישנה את הכיוון הרחק מאינטימיות. הם עושים זאת בהסח הדעת, עוד לפני שהם שמים לב שהם חשים שלא בנוח.

הגדרת החוזה משמשת להופעת ההתנגדויות בקבוצה. אם לא היינו מבקשים מהמטופלים לומר במילים את מה שהם מרגישים, לא היינו לוחצים אותם לפעול את ההתנגדות שלהם, וייתכן כי לא היינו רואים את ההתנגדות שלהם או מתמודדים איתה.

בהתאמה להתנגדויות המילוליות, יש גם התנגדויות עמדתיות, אשר נראה לא דרך מה שהמטופל אומר אלא בעמדות המבוטאות בקבוצה. לדוגמא:

שקיעה עצמית- הרהור עצמי בדאגות אישיות.
ניתוק- להישאר מרוחק מאחרים כדי להישאר מרוחק ממה שמתחולל בתוכי. אדם זה למד מחוות, הבעות פנים, וקול חסר גוון הנותן את הרושם שהאדם חי בתוך מבצר נפשי, מנותק מהעולם.
חוסר שביעות רצון- ההתנגדות שטוענת ששום דבר אינו טוב מספיק. המטופל רומז שהאחרים אינם מספיק רואים אותו, דואגים מספיק, או אינם נחמדים מספיק. תמיד יש חסר כלשהו.
חוסר אמון- חשדנות לגבי המניע של האחרים. "הוא אומר שהוא מחבב אותי. מה יוצא לו מזה?"
ציות- עשיית הדבר הנכון אך ללא כוונה מתחת. האדם שחושש מהאהבה אולי יאמר דברי אהבה- מחמאות, מילים חמות, אך איכשהו אנחנו לא מאמינים לו. הגישה היא מוטעית.

אנו חייבים לבין שעבור המטופל ההגנות האלו מוצלחות. הן טבע שני, הן עוזרות לו לשרוד. הוא מושקע בהן. הוא זקוק להרבה עזרה לפני שיהיה מסוגל להכיר בקיומן של ההגנות האלו, הכח שלהן, התפקיד שלהן, והפנטזיות שמזינות אותן.

כדי להגביר את ההכרה של המטופל בהתנגדויות שלו, נפנה לחברי הקבוצה. שמונה או עשרה מטופלים בחדר אחד מספקת לנו מגוון רחב של השקפות אשר מוסיפות ליכולת של הקבוצה להתעמת עם תחבולות הימנעותיות.

עיבוד ההתנגדות

גם לאחר שמטופל רואה את ההתנגדות שלו, הוא עדיין זקוק לעזרה כדי לגעת בפחדים שנמצאים מתחתיה. לשם כך, יש לעשות עיבוד. העיבוד בקבוצה הוא באמצעות הדגמה לקבוצה דרך מסוימת לחקור את טבעה המדויק של כל התנגדות בין אישית. במוקדם או במאוחר, החברים הצופים יזדהו עימנו. הם מעתיקים את שיטות העבודה שלנו, את הטכניקה של איסוף החסמים המונעים משני אנשים לשוחח באופן חופשי אחד עם השני. הם גם מחקים את המוכנות שלנו להתעמת עם התנגדויות כאשר הם מבחינים בהם. כאשר אנו ניגשים לאותו דפוס התנגדות בכמה שיותר זויות שונות, המטופלים עוזרים לנו, כל אחד תורם את נקודת ההשקפה שלו. ככל שיותר מטופלים משקפים את התובנות שלהם לגבי אותה התנגדות, בייחוד כאשר הם עושים זאת עם רגש, יש להם יותר כושר שכנוע. הם ודאי יותר משכנעים מאיתנו, מנחי הקבוצה. קודם כל, אנחנו יחידים ואין לנו כח של קבוצה. אחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לומר את מה שהמטופלים מרשים לעצמם בחופשיות. גם אין לנו את העושר של ההשקפות הנוצר מתוך הקבוצה.

הפגת הפחד מאינטימיות

השלב השני במסע לשחרור האינטימיות הוא גילוי הפחדים המניעים והפגתם. ישנם ארבעה פחדים עיקריים המונעים מאנשים מגע רגשי עם אחרים:

הפחד מאימפולסיביות- הפחד שדחף כלשהו (מין, תוקפנות) ייצא מכלל שליטה.
פחד נטישה.
הפחד מהיבלעות. הפרט חושש שיאבד את תחושת הגבולות שלו- איפה שאני מסתיים והאחר מתחיל.
הפחד להיפגע, להיות מושפל, להתגלות ככשלון. האדם חושש שיגלו שהוא רוצה הערכה או אהבה. כדי להמנע מאכזבה, הוא חושף מעט ככל האפשר על עצמו. הוא נשאר שותק זמן רב, וכאשר הוא מדבר הוא מגביל את אמירותיו לנושאים נייטרלים, נושאים לא רלוונטיים. הוא עשוי לדבר על חיית המחמד המחמד שלו ביותר התלהבות מכפי שידבר על כל אחד בחדר. מכיוון שהוא חושף כה מעט, הוא נשאר לא מוכר, ונתפס כשולי- בדיוק מה שהוא פחד שיקרה.

עיבוד הפחדים מאינטימיות

במקום להקל על הפחדים של המטופלים, אנחנו רוצים שהם יקבלו אותם, יכבדו אותם, ואפילו יטעמו אותם. אחרי הכל, הפחד נמצא שם. אנחנו לא מרגיעים את הפחדים שלהם בעצות או בפירושים שטחיים. אנחנו לא רק מראים להם שהם מפחדים אלא כיצד הם מתנהגים כשהם חשים מאוימים. יש כאן אזהרה- כשאנחנו מתקרבים לפחד המבוצר של המטופל, הוא עשוי להפגין סימנים של פאניקה. זהו סימן עבורנו לקחת צעד אחורה כדי להקל על הלחץ. אנחנו ממשיכים את תהליכים העיבוד אך ברגישות רבה יותר ומגע עדין יותר: אולי נשתמש בהומור. יש לנו גישות אחרות: אנחנו יכולים לקחת פחד גדול ולהוציא ממנו את האוויר. אנחנו יכולים לחפצן את הפחד, לתאר אותו במילים לא טעונות או ע"י אנלוגיה. לתת לפחד משמעות קונספטואלית יכול לעזור למטופל תחושה של שליטה. או שנהפוך את זה לדבר אוניברסלי, חלק מטבע האדם. אנחנו יכולים גם להזמין אחרים- כאלו שיש להם פחד דומה, לחלוק את נסיונם ולדון כיצד הם התמודדו איתו. אם המטופל נגיש אלינו, אנחנו יכולים לגלות אילו פנטזיות מתדלקות את הפחד. זה יכול לעבוד בעיקר רטרוספקטיבית. לבסוף, אנחנו יכולים לתאר כיצד הפחד אינו מתאים לנסיבות הנוכחיות. זה שריד של סכנה שחלפה מזמן שנטענת בעיקר ע"י העבר הקבור. עם עזרת החברים, אנו בונים מחדש את ההווה, תוך הדגשת השוני כיום. כמובן, הגישה של המטופל היא הקובעת. אם הוא יכול לדבר על הפחד שלו בפתיחות, הוא יכול לשלוט בו ולהמשיך הלאה.

האינטימיות המתהווה

זהו השלב השלישי והאחרון: שחרור מצורות קודמות של אינטימיות. ההתרשמויות המוקדמות לגבי אינטימיות הן החומר ממנו צומחת אינטימיות בבגרות. כאשר המטופלים איוורוו את הפחדים החבויים שלהם ואת הפנטזיות שתומכות בהם, הם מתרככים: החברים פונים זה לזה במה שנראה כדרכים חדשות. הם חוזרים לצורות של תקשורת, שעוצבו בילדותם, אשר התהליך הטיפולי שחרר. ניתן לקרוא להתנהגות זו האינטימיות המתהווה: אינטימיות בפריחה, עדיין בהתהוות. בשלב זה האדם עדיין נשלט ע"י התשוקות הילדותיות שלו. עדיין חסרה לו הרמה של האמפטיה הנדרשת לביטוי מלא של אינטימיות. שלושה ביטויים עיקריים של אינטימיות מתהווה:

התקשרות: האבטיפוס להתקשרות הוא האחדות אם-תינוק. אף אדם אחר לא רשאי להפריע. הילד אינו סובל תחליפים. בקבוצה המטופל מכוון את כל ההערות והשאלות שלו כלפי המטפל. כאשר המטפל מדבר לאחרים, המטופל מהנהן בהסכמה, כאילו שהמטפל מדבר אליו. המטופלים האחרים פשוט אינם קיימים. הקבוצה עשויה לשפוע מריבות וקנוניות: החברים מתפלגים לסיעות: גילויים חדשים בקבוצה. אך כל אלו הם מחוץ לספירה של המטופל, אשר קשור רק למטפל, מדמיין שהוא מוזן על ידו. לא משנה איזה קשר יצר עם המטפל בפגישה הקבוצתית, הוא יבקש להתמהמה מספר דקות אחרי המפגש עם שאלה, או בהמשך בשיחת טלפון או מכתב ארוך. הקשר חייב להישמר והמטופל בטוח שקשר מחוץ לקבוצה הוא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

הזדקקות:

נתינה: על פני השטח, הפרט רכש נדיבות ראויה להערכה. הוא מתעניין בכל הסובבים אותו. כוונותיו טובות, וכולם מעריכים את זה. אך תוך זמן מה, החברים מרגישים שהוא רוצה משהו. הוא מצפה שנריע לו, לא משנה מה עוד קורה. אנחנו מבינים שהוא נותן כדי שנסלח לו על כל שאר הדברים שהוא עושה. בזמן שהוא נותן, הוא נראה במיטבו- רגוע ואדיב. אך בצד המקבל- הוא חסר נחת ואין בו חן. להעריך מישהו על שנתן לו שם אותו בעמדת חסרון. הוא כבר לא בשליטה. לקבל ממישהו זה סימן לחולשה.

עיבוד האינטימיות המתהווה

כאמור ישנם שלושה ביטויים עיקריים לאינטימיות המתהווה: התקשרות, הזדקקות ונתינה. חשוב לזכור שאלו שלבים טבעיים בהתפחות הרגשית של הפרט. בלעדיהם, לא ניתן להשיג אינטימיות בוגרת. כדי לעזור למטופל לעבד את האינטימיות המתהווה שלו, עלינו לאפשר לאיכות הבלתי- בוגרת שלה לפרוץ. אנחנו לא מתערבים כאשר היא חושפת את עצמה. אם יש צורך, אפילו נעזור לקבוצה להעריך את כוחותיה. לאחר שהמטופל חושף את צורתה המלאה, הוא עובר לחוסר שביעות רצון: לא משנה כמה האינטימיות המתהווה נמשכת, היא לא מספיקה. היא תמיד מוכתמת בתאוות ילדיות שאינן הולמות את חיי ההווה. הקבוצה נעשית מודעת מידי לחסרון שלה.

בשלב זה אנו עוזרים למטופלים להפוך את המטופל הרגרסיבי להיות מודע לאפקט שיש לביטוי האינטימיות המתהווה שלו על אחרים. הם מגדירים את מגבלותיה. הם מסבירים מדוע איננה יעילה. אם המטופל מוכן להקשיב להם, הערכתו לאינטימיות המתהווה משתנה.

טיפוח אינטימיות בוגרת

היכולת לאינטימיות בוגרת נטמעת במבנה האישיותי כולו. הקבוצה רואה:

החברים יוצרים מרחב רגשי אחד עבור השני
הדיבור הוא פשוט
אין אג'נדות מוחרשות: מה שאתה רואה זה מה שיש
יש לקיחת סיכונים
כל רגע אינטימי מוביל ומאפשר עוד רגעים אינטימיים
מוצגים רגשות עזים, גם כאשר החברים לא מצהירים עליהם
חיים את ההווה. פגיעות העבר נמחקו.

Google

מאמרים נוספים מתחום קבוצות, טיפול קבוצתי, הנחיית קבוצות, קבוצה, קבוצות קונפליקט, קבוצות ילדים, קבוצת תמיכה, קבוצות בארגון
תפקיד המנחה בפתרון ההתנגדות בטיפול קבוצתי/לילך ירושלמי דומב