שיח מלב המבוכה – תהליך קבוצתי למפגש בין-תרבותי

 

 

מספרים על שני אנגלים שהגיעו לאותו אי בודד אבל לא תקשרו זה עם זה משום שמעולם לא הוצגו זה בפני זה.

נשמע מגוחך, אבל בעצם קורה לנו כמעט כל יום, כאן בישראל - ברחוב, בתחנת האוטובוס, ברכבת,  בסופרמרקט ובעבודה - מדי שבוע אנו מעורבים בעשרות מפגשים פוטנציאליים לא ממומשים. כמה מאיתנו באמת עוצרים שם ונכנסים לשיחות נפש?

 

כך קרה גם בבית ספר שבח-מופ"ת בתל-אביב. מורים עולים מברית המועצות וישראלים ותיקים עבדו זה לצד זה במשך שנים, מבלי להכיר אלו את אלו.

ד"ר דניאל מרום, מנהל היחידה לפיתוח חזון בחינוך במכון מנדל למנהיגות, הגיע לבית הספר מתוך התעניינות בניסוי פדגוגי שנערך שם. כעבור שנה לשהייתו הציע להנהלת בית הספר לכנס קבוצת מורים, עולים וותיקים למפגש בין-תרבותי. כך, התכנסה הקבוצה - שנים עשר מורים, עולים וותיקים. הם נפגשו פעם בשבוע במשך שנה כדי להכיר זה את זה. שוחחו על מגוון רחב של נושאים, מזכרונות ילדות ועד לשואה. הם נפגשו ונפתחו זה כלפי זה בכנות ובגילוי לב, שלא היו ביניהם קודם. השיח בקבוצה תועד ויצא לאור בספר המרתק "שיח מלב המבוכה", בעריכת ד"ר דניאל מרום ומיקי מילר, בהוצאה משותפת של "כתר" ומכון מנדל למנהיגות. 

 

קריאת הספר עוררה את סקרנותי. מה אפשר את המפגש הכנה והעמוק בין המשתתפים? מה ניתן ללמוד ממנו באשר להנחיית מפגשים בין-תרבותיים? פניתי אל ד"ר מרום ובקשתי לראיין אותו בשאלות אלו:

 

 

בשונה מהציפיה אשר מופנית לעתים קרובות כלפי עולים, להשאיר מאחוריהם את ה"מזוודות" שהביאו איתם מתרבות המקור על מנת להפוך ל"ישראלים", מה שהתקיים בקבוצת המורים בשבח-מופ"ת הוא האפשרות לכל "המזוודות" להפתח, להציע את מרכולתן ולבוא זו עם זו במשא ומתן ביחסי כוחות שוויוניים. זאת, בשונה מהיחסים שקדמו להקמת הקבוצה כפי שניתן ללמוד מעדותה של אחת המשתתפות: "בשלב הראשון, כאשר המורים העולים הגיעו לבית הספר, היו שעות שהגעתי לחדר המורים ולא הבנתי מה אני עושה שם. בעיקר לקראת סוף היום כמעט ולא נשארו מורים דוברי עברית. הייתי עולה לחדר המורים אומרת שלום, הם היו אומרים שלום וממשיכים לדבר ברוסית... זה מאוד הפריע. שלא לדבר על התחושה שהם פתאום היו בעלי הבית. אנחנו בעלי הבית".

הנחת העבודה של מנחי הקבוצה היתה שהבית הזה שייך לכולם. הם יצרו את התנאים שעודדו כל אחד ואחת מהמשתתפים להביא את תרבותו, את נקודת מבטו, תפיסת עולמו, זכרונות ילדותו ורגשותיו. לכולם הייתה זכות קיום שווה במרחב השיח המשותף. זה היה תנאי בסיסי שאיפשר מפגש.

 

את הסדנה הנחה דני מרום, בשיתוף עם שמעון פריז'סקי. דר' פריז'סקי חי בסנט-פטרסבורג ושהה באותה תקופה למשך שנת לימודים במכון מנדל למנהיגות בישראל. מרום, בן לישראלית שהגרה לקנדה ולאב יהודי-קנדי, עלה מקנדה לישראל לפני כעשרים וחמש שנים, חווה הגירה, חי את הישראליות בעוצמה ומדבר עברית טובה ב'ר' קנדית מתגלגלת. פריז'סקי חי בסנט פטרסבורג, שימש באותה תקופה כסגן הרקטור של האוניברסיטה היהודית שם. דובר עברית רהוטה וקולחת, רוסית, אנגלית ויידיש. כך, מוטיב הריבוי היה מוטיב מרכזי בהתנהלות הסדנה – לא כאידיאולוגיה, אל כהתנהלות, כדרך של קיום. שני המנחים, שלא ניתנים לשיבוץ בשום תבנית סטריאוטיפית, לא של הישראלים הותיקים ולא של העולים, הניחו, בעצם הווייתם, את התשתית לשבירת סטריאוטיפים בין משתתפי הקבוצה.

 

הקבוצה נפגשהפעם בשבוע, למשך שעות, סביב נושא מוגדר. הנושא נקבע בדרך כלל בסיום הפגישה הקודמת. לעתים קרובות פנו המנחים לשניים-שלושה משתתפים בבקשה להכין את עצמם מראש ולהציג בפני הקבוצה בתחילת המפגש הבא את התייחסותם לנושא הנבחר. בין הנושאים שנדונו היו: זיכרונות מגן הילדים, שואה. "קרו כמובן מקרים שהקבוצה התכנסה ואז מישהו אמר:'לפני שמתחילים, אני רק רוצה להגיב למשהו שנאמר במפגש לפני שבוע...'  וזה סחף את המפגש כולו או חלקו לכוונים לא מתוכננים. בכל זאת, לרב עסקנו בנושאים המתוכננים. שוחחנו על הדברים גם מנקודת המבט האישית וגם מזו המקצועית. כשדברו על שואה, דברו על מה קרה כשתלמיד צחק בטקס ולא רק על מה אני מרגיש בקשר לשואה. תמיד היה דיבור גם על הפרקטיקה, ומצד שני לא היה חוסר סבלנות כלפי הדיבור האישי הכללי. זה עזר למשתתפים ללמוד יותר על התלמידים שלהם, או להבין טוב יותר את החברה שבתוכה הם מחנכים את תלמידיהם".

 

בשבוע שבין המפגשים עיבדו מרום ופריז'סקי בשיחות משותפות את מה שראו במפגש שעבר וחשבו יחד על ההמשך. "התכוננו יחד לנושא המפגש הבא. נסינו לצפות מראש מה יעלה בדיון בנושאים השונים. העיבוד שלנו את נושאי הדיון צייד אותנו גם בניתוח השיח ובהבנת המשתתפים וגם בזיהוי של תכנים רלבנטיים שאותם הבאנו לקבוצה במהלך השיח. בדיון בנושא גן הילדים למשל, נתתי "הרצאה" קצרצרה על ביאליק, המשורר הלאומי שעלה לישראל מרוסיה וכתב שירים לילדים שמושרים בגנים בישראל עד היום.

 

 

כמעט בכל קבוצה שאנו מנחים בישראל קיימת שונות תרבותית. לעתים קרובות נוטים המשתתפים והמנחים להתעלם ממנה, לעתים חשים צורך להתגבר עליה. הספר "שיח מלב המבוכה" מציע דרך אחרת ומדגים עד כמה ניתן להרוויח, כיחידים וכחברה, ממפגש שמתייחס במודע לשונות, ורואה בה הזדמנות להתפתחות ולצמיחה.