צילומים ותצלומים (פוטו-תירפיה) בעבודה קבוצתית

ד"ר צביקה תורן – פסיכולוג

ת"ד 238 גבעת אלה 36570

04-6514182

054-7848252

 

 

 

    הקבוצה מהווה מיקרוקוסמוס חברתי בו האדם יכול להכיר את עצמו, את מחשבותיו ונטיותיו במצב חברתי, להתנסות בהתנהגויות חדשות ולבדוק את הרגשתו ואת תגובות האחרים להתנהגות החדשה. הקבוצה מעוררת רגשות חזקים ומגוונים ומעודדת את ביטויים בגבולות הנורמות הקבוצתיות. המשתתפים יכולים לתת משוב זה לזה, לפקח ולתגמל התנהגויות מסוימות. הרגשת השייכות לקבוצה ותחושת הלכידות יוצרות אמון הדדי, מעודדות את המשתתף לחשוף את עצמו ולהרגיש בטוח מפני פגיעה והשפלה עקב חשיפה. כך נוצרים בקבוצה מצבים המעודדים חקירה עצמית ותובנה, שהם הבסיס להתפתחות אישית (Yalom & Lezcs, 2005;Early, 2000).

    כאשר המשתתפים נפגשים, כל אחד מהם עובר תהליך של בחירות וקבלת החלטות לגבי תפקודו בקבוצה. כל אחד צריך להחליט האם הוא יהיה שייך לקבוצה, ישקיע בה ממשאביו האישיים, אינטלקטואלית ורגשית. כל משתתף צריך להחליט, לאחר שקיבל על עצמו להשתייך לקבוצה, האם ברצונו להיות מוביל, קובע, משפיע, או מניח לאחרים לקבוע סדר יום, נושאים, נורמות- והוא ייענה לזה. החלטה שלישית שצריך המשתתף בקבוצה לקבל- עד כמה חשוב לו לשמור על זהותו היחודית, השונה, האידיוסינקרטית, או עד כמה חשוב לו ונוח לו להטמע בין האחרים ולהרגיש דומה להם. יאלום (2006) אומר כי שלוש הדילמות של האינדיבידואל בקבוצה ניתנות לניסוח קצר: בתוך- בחוץ, מעל- מתחת, דומה- שונה. בתיאורית הטיפול בגשטאלט ידובר על כך שיש משתתפים המפחדים מבדידות ונוטים לתפוס את עצמם דומים מאד לאחרים, חלק מהאחרים (התמזגות, confluence), ויש החוששים מאבדן הזהות העצמית שלהם, חשש מפני היבלעות בקבוצה, והם יעדיפו להבדיל כל העת בינם לבין אחרים, לזהות את השוני (Yontef, 1993). אין מדובר בתבנית נוקשה, בתהליך שהוא תרשים זרימה חד משמעי בכיוון אחד- יתכנו אירועים חיצוניים או פנימיים שיעלו מחדש דילמות שכבר נפתרו וישובו להיות נושא לעסוק בו.

    גם הקבוצה, כקבוצה, כשלם שהוא יותר מסכום חלקיו, עוברת תהליכי התפתחות. יאלום (2006) התיחס לשלושה שלבים עיקריים בכל קבוצה: שלב ההתחלה, המאופיין בבלבול, עמימות והתחלה של יצירת הרמוניה ולכידות. השלב השני מאופיין בעליה בחשיפה העצמית ובשיתוף ברגשות, וזהו הבסיס עליו נעשית העבודה שלשמה התכנסה הקבוצה, והשלב השלישי והאחרון הוא שלב הפרידה. Tuckman (1977) דיבר על חמישה שלבים עיקריים והצליח להמשיג אותם באופן שקל לזכור אותם: Form- Storm- Norm – Perform – Adjourn. מיצירת הקבוצה, דרך קונפליקטים על מנהיגות והשפעה, לקביעת נורמות בקבוצה, להתמקדות במטרה הרלוונטית המוצהרת שלשמה נוצרה הקבוצה, עד סיום הקבוצה.

     הקבוצה היא מרחב בו האדם יכול לחקור את עצמו, דרך התנהגותו ודרך המשובים שהוא מקבל על התנהגותו. הלמידה החברתית היא אחת הדרכים העיקריות להתפתחות אישית. לא מה אני חושב על עצמי ולא איך אני חושב שאני מתנהג ואיזה רושם אני יוצר ומי נמשך אלי ומי נוטה להתרחק ממני, אלא אחרים האומרים לי בכנות כיצד אני נתפס, אילו חלקים בהתנהגותי מקרבים או מרחיקים, עד כמה יש התאמה בין ההצהרות המילוליות שלי על עצמי לעומת ההתנהגות שלי בפועל, ועוד (Ginger, 2007 ). גם האוניברסליות המתבררת בקבוצה עוזרת למשתתף, הוא מגלה שהקשיים שלו אינם בלעדיים לו, אחרים מתמודדים עם קשיים דומים, לחלקם יש פתרונות מלאים או חלקיים, חלקם עדיין מתוסכלים כמוהו מהעדר פתרון, ובכך הוא מבין שאין הוא פאתולוגי, שאינו יוצא דופן נחות וחריג, וכי קשייו הם חלק מההתמודדות הנורמלית במהלך החיים (Day, 2007 ).

       בטיפול בגשטאלט מדגישים את המודעות העצמית של האדם לעצמו, האדם יגלה כיצד ואיך הוא מונע מעצמו התפתחות, מה מרתיע אותו מנקיטת צעדים להשגת יעדים ואילו רגישויות הנובעות מענינים לא גמורים יש בתוכו (Yontef, 1993). המשתתף בקבוצה יוכל לזהות את המשמעויות שהוא מעניק לגירויים שונים העולים בקבוצה, שכן איננו מגיבים לגירוי עצמו אלא למשמעות שהענקנו לגירוי. תגובותיו הרגשיות וההתנהגותיות, המתגלות כשונות מתגובות שאר חברי הקבוצה, יעודדו אותו לבדוק את הפרשנות (אינטרפרטציה) שנתן לגירוי (Shechtman,2007). לבסוף, יש דגש רב על התנסות, על עשייה, על התנהגות שהאדם אינו רגיל להתנהג, שהיא מחוץ לגבולותיו עד כה, והעשייה השונה הנוכחית, בקבוצה עם מנחה, תאפשר לו לזהות את פחדיו, את דמיונותיו, את הציפיות שהיו לו, את מקור כל העיכובים והעכבות, ואילו תוצאות היו באמת כאן ועכשיו להתנהגות החדשה. יש דגש רב על עשייה ועל למידה מהעשייה ועל הכללה לחיים אשר מחוץ לקבוצה (Korb, Gorrell & Van De Riet, 1989 ).

 

     ואז באה המצלמה. הצילום מנציח רגע חולף והופך אותו לעובדה הקיימת כל הזמן. התצלום הופך מתיעוד של מציאות מסוימת למציאות בזכות עצמו. הוא עכשיו חלק מהמציאות, והאדם יכול להתייחס לחלק המציאותי הזה, לתצלום (Weiser, 2001). מאחר שרוב הצילומים נעשים כאשר האדם מרגיש צורך להנציח רגע מסוים, רגע שהוא סבור שיהיה משמעותי גם בעתיד, המפגש של האדם עם הצילום טעון בדרך כלל ברגשות בעוצמה גבוהה. החומר הנראה בצילום מזכיר לאדם דמות משמעותית, מצב משמעותי, מקום משמעותי, פעולה משמעותית, תגובה משמעותית וכדומה. על כן שימוש במרחב שבין האדם לתצלום יכול לעורר רגשות, זכרונות, אסוציאציות.

       המרחב שנוצר הוא מרחב טיפולי עשיר, המעורר קישורים ותובנות שלא היו לפני כן, בין משום שהאדם לא היה ער לפריטים מסוימים הנמצאים בצילום, בין משום שתגובות המשתתפים האחרים בקבוצה מעודדות אותו להתיחס לנושאים שבעבר העדיף להתעלם מהם, בין משום שמצבו שלו השתנה והוא יכול להתיחס לדברים שבעבר היו קשים והודחקו או הוכחשו Horovitz, 2001)). לפעמים נכון יהיה לבקש מהמשתתפים לתאר לאדם המביא את התמונות מה הם רואים, ברמה פנומנולוגית, וכך יכוונו את תשומת ליבו לפריטים מסוימים שהעדיף שלא לראותם עד כה. למשל, שבכל הצילומים הוא מופיע לבד, ללא דמות אנושית נוספת. או שבכל הצילומים עם הוריו, הם בקצה האחד של הדף והוא תמיד בקצה האחר. או שכל הצילומים שהוא מופיע בהם לבד, מצולמים בחוץ, מחוץ לבית כלשהו, בעוד התמונות המשפחתיות מצולמות רובן בתוך חדר. השיתוף בהסתכלות המגוונת הזאת מספקת לאדם חומר רב לחשיבה מחדש על עצמו, על עמדותיו, זכרונותיו, הדקלום שהוא מדקלם לעצמו על עברו וילדותו, המיתוס המשפחתי שמתאים או מנוגד לנראה בתצלום.

 

(קלארסון,1994). רצוי להשאיר לו את המרחב להחליט על הרחבת הגבולות ועל העשרת רפרטואר ההתנהגויות שלו. האשה מתלבטת עוד ומגיעה שעת ההפסקה.

    אחרי ההפסקה התמונות כבר מודפסות ומונחות במרכז החדר על הרצפה. שבועות רבים אחרי פיזור הקבוצה היא שולחת מדי פעם תמונה לכל המשתתפים באי-מייל ומציינת שהתמונה המסוימת הזאת ליוותה אותה כל השבוע ועזרה לה לא לוותר על עצמה, לא לחזור ולהיות אוויר. חודשים אחדים אחרי סיום הקבוצה היא שולחת תמונות של מסיבת יום הולדת שעשו לה חברות שלה והיא דאגה שהכל יצולם ואת התמונות היא שמה במסגרת על הקיר במשרד בו היא עובדת. היא למדה להעזר בצילום על מנת לשמור על הישגיה, להימנע מרגרסיה להרגליה הקודמים. אריק ברן (Berne, 1978) דיבר על הנטיה של כל אחד לחזור אל "השלולית הנבחרת", גם אם היא מכילה רגשות לא נעימים, אבל היא "מעגן" מוכר ובטוח. הצילום הופך מתיעוד לעידוד, מתיעוד למחויבות אישית, לדרבון לעשייה מתמשכת עד שההתנהגות החדשה והרגשות החדשים יהפכו להיות חלק בלתי נפרד של האישיות.

 

    מפגש חמישי באחת הקבוצות. נ' שומעת שהמשובים שלה מאד טובים ומאד עוזרים. שתי נשים וגבר אחד אומרים לה את זה. היא מתרגשת ודמעות בעיניה. מתפלאים שיש לה תגובה רגשית חזקה, כאילו אינה יודעת את איכותה. היא אומרת שהיא מופתעת, שהיא תופסת את עצמה כמסורבלת, מגוחכת, לא מספיק זורמת, והכי בולט זה בריקודים. בגלל זה היא לא רוקדת, אפילו שמאד היתה רוצה לרקוד. נכון, עכשיו כולם שמים לב שבערבי ההרקדה היא יושבת תמיד לאורך הקירות ומדברת עם אנשים. חשבו שהיא מעדיפה לדבר, לא ידעו שהיא נמנעת מרחבת הריקודים.

   המנחה נזכר שהיא עצמה הביאה תצלום כאמצעי להעביר מסר. בגישת NLP (Bandler & Grinder, 1975), ובגישת "רגש מאחד" (להד ואילון, 1995), מדברים על כך שיש לגלות את הערוץ הדומיננטי של האדם, הערוץ היותר פתוח לקליטה, ולהיעזר בו לתקשורת יעילה. למצלמה ולתצלום. מצלמה מוצבת על חצובה. נ' מתבקשת לביים- כיצד ואיך ועם מי והיכן היא רוצה להצטלם, תמונה שתהיה חשובה ומשמעותית לה. היא מתמלאת חיים ואנרגיה, ומדי פעם נחלשת וחושבת שאולי זה סתם בזבוז זמן ולא יצא מזה כלום וכדאי להפסיק. הבירור העקבי איתה יוצר את הסצינה הבאה: היא רוצה להצטלם כשהיא רוקדת דווקא ריקוד שטותי, ריקוד שמטיבו הוא שטות, שלא יהיה איכפת לה שרואים אותה משתטה. זהו! יש לה רעיון! הריקוד "יש לנו תיש", שרוקדים זוגות זוגות, כל זוג עובר במנהרה כזאת שיוצרות הידיים של כל הזוגות האחרים, זהו! והקבוצה קמה, מתארגנת, זוגות זוגות, אחדים עוזרים לשחזר איך זה בדיוק, והריקוד מצולם. לא בוידיאו. המצלמה מכוונת לצלם אחד עשר "פריימים" (תמונות") בשניה, כך שתהיה המחשה של התנועה ושל הבעות הפנים המשתנות. ככל שהריקוד נמשך, יש התלהבות רבה יותר, התנועות נעשות רחבות, מעגליות, זורמות, אנשים צוחקים, והמצלמה קולטת את המראה, לא קולטת את הקולות, אבל התנועה והאנרגיה והבעת האושר והנצחון, השובבות, ניכרת היטב בפניה של נ'.