אימון אישי בקבוצה בגישה התייחסותית

שבע נשים יצאו לדרך – סוגיות של עבודה, זוגיות, מימוש עצמי, פרישה, הקמת עסק עצמאי, אורח חיים בריא, איזון בין בית לקריירה, כל אלו היו על סדר יומנו ועוררו בנו המאמנות התרגשות גדולה. אנו מאמינות שיותר משאנו שונים כבני אדם אנו דומים, שאחרי הסרת הקליפה החיצונית אנו נותרים מול צרכים בסיסים זהים המקרבים אותנו זה לזו ומאפשרים לנו לחלוק, שתף, לסמוך ומכאן לנוע במסע חיים ייחודי ובו זמנית משותף -  שכן לקבוצה יש איכות היוצרת את חברי הקבוצה ולא רק נוצרת על ידם! השדה של היחיד מתרחב מעבר לגבולות העצמי ומכיל מערכות יחסים וקשרים עם אחרים בעברו ובו זמנית כאן ועכשיו, הקשרים הנוצרים דיאלקטיים ומעגלים: הם מגיחים זה מזה, משיחים זה עם זה ונמצאים בדיאלוג תמידי. אנו יוצרים נפש-רחבה ובו-בזמן אנחנו נוצרים על ידי הנפש-הרחבה הזו. המסגרת האימונית-קבוצתית הינה כר פורה ואידיאלי לעבודה התייחסותית – יצירה הדדית של המשתתפים את המרחב, ושל המרחב את הלוקחים בו חלק.

כך כתבה ליאת במייל לקבוצה בסיום המפגש הראשון "אני מרגישה שמחה פנימית לאחר מפגש עם כולכן, נראה לי שאוכל ללמוד המון מכל אחת מכן. תודה על הנחייה מעוררת השראה בנתינת מרחב ותמיכה הדדית, כל כך הרבה גוונים, איכות הקשבה נדירה הייתה בחדר, אני מתמוגגת. אלונה,  תודה על המשפט "לוותר על הויתור" הוא דיבר אלי מאוד והפכתי אותו עבורי לכך שהמשאלה שלי היא "לסמוך על הסמכות" (בדרך לתלות על המקרר).... "

כמה מילים על אימון בגישה התייחסותית

"אין דבר המזכיר לנו יותר את שבילי חיינו, את משמעות הווייתנו מאשר קשר.

וקשר, על מנת שיהיה יציב וייתמך גם הוא, זקוק לקהילה, לקבוצה"

                                                                                                         ד"ר אסף רולף בן שחר

האימון האישי עשה דרך ארוכה מאז החל לשמש ככלי רב עוצמה ונגיש לרבים המסייע לתהליכי שינוי והתפתחות. בתחילת דרכו הציע האימון גישה פונקציונאלית ומעשית שסייעה לאנשים לפרוץ דרכים חדשות לעצמם, לשנות דפוסי התנהלות ולהגשים חלומות בתהליך הממוקד בעתיד ואינו נובר בעבר, נשען על עוצמות וכוחות וכל זה בזמן יחסית קצר. בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההבנה בקרב העוסקים במקצועות הסיוע ובכללם מאמנים, כי כדי לתת מענים מותאמים לפונים אלו נדרשות עמדות פנימיות, גישות ומיומנויות הנשענות על עולמות ידע רחבים ומגוונים. תחום האימון מתפתח בשנים האחרונות  אל שדות שבעבר נחשבו לטיפוליים בלבד - החל מאימון לאנשים עם לקויות, עבור דרך אימון לזוגיות וחיי משפחה, אימון לחולים כרונים ומחלימים ממחלות קשות ועוד. המגע של המאמן עם המתאמן בהקשרים אלו פוגש עולמות של רגש, הוויה ויחסים, מגע מעמיק הדורש מהמאמן למידה והתרחבות יכולותיו האנושיות והמקצועיות כאחד.

הגישה ההתייחסותית תופסת את התהליך כמפגש בין שני אנשים התורמים באופן הדדי להתפתחות התהליך הטיפולי. המעבר מ"פסיכותרפיה של אדם אחד" ל"פסיכותרפיה של שני אנשים" מאיר את המטפל כאדם בעל תרומה אישית וסובייקטיבית לקשר (בקל, 1997; בנג'מין, 1990; מיטשל, 2000). לגישה ההתייחסותית מקורות השראה מגוונים מתוך הפסיכואנליזה הקלאסית ומחוצה לה בתיאוריות פמיניסטיות וביקורות פוסט מודרניות. המעבר מפרדיגמת הדחף (הפרויידיאנית) לפרדיגמה התייחסותית נתן לגיטימציה חשובה לתפיסה חדשה במקצועות סיוע רבים כמו חינוך, יעוץ, עבודה סוציאלית ולאחרונה גם אימון, אשר רואה במטופל/ נועץ/ מתאמן אישיות ייחודית הנמצאת ביחסי גומלין מתמידים עם סביבותיה הרבות – האנושיות, הכלכליות, החברתיות, החייבות להילקח בחשבון.  יתר על כן, בדרך אל ההכרה  העצמית ושינוי התפיסות והדפוסים, נמצאים המטפל והמטופל, המאמן והמתאמן במסע משותף בו ליחסי הגומלין העשירים ביניהם יש ערך  ראשון במעלה. אימון בגישה התייחסותית הינו האומנות ב"להיות עם עצמי, עם האחר ועם המרחב העשיר הנפתח בינינו". המרחב החדש שנפתח הוא המצע עליו נבנים תהליכים המטפחים את הסובייקטיוויות של המתאמן ואת האוטונומיה שלו לייצר הבנות חדשות ותפיסות חדשות על עצמו ועל העולם וממקום זה לצאת לפעולה וליצור עבור עצמו מציאות חדשה.

הטיפול והאימון ההתייחסותי מטפחים קשרי נפש-רחבה כפי שהוזכר כבר קודם והעבודה הקבוצתית מאמצת עקרונות התייחסותיים ובתוכם תפיסת עצמי ומיינד רחבות יותר. הנחות היסוד של החיבור והערבות ההדדית, האינטימיות, היצירה וההתהוות של הנפש הרחבה ואף האהבה המנחים את הריקוד ההתייחסותי מתאימים לפילוסופיות של ריפוי ואומנויות אולי אף יותר מאשר פילוסופיות טיפוליות קלאסיות. זאת בעיקר משום שחברות אלו מזהות את העצמי כחלק ממארג חברתי בראש ובראשונה ורק אחר כך כסובייקט נפרד, בעוד שהתפיסה המערבית היא אינדיבידואליסטית בבסיסה.  

עיצוב הליבה

מפגש ההכרות וההצטיידות למסע הינו החלק הפותח את השלב הראשון של התהליך אותו אנו מכנות שלב "עיצוב הליבה" – זהו תהליך אקטיבי של התבהרות והתארגנות פנימית סביב שלושה מרכיבים: תשוקות, משאבים וערכים. הוא מתרחש בתנועה שבין ההווה, העבר ומתוך התבוננות אל העתיד הרצוי באמצעות כלים ויזואליים, כתיבה יצירתית, תמונות, קלפים, דמיון, תנועה ועוד. שלב זה מזמן למתאמנים חוויה של התעוררות, פתיחת ערוצים, הזכרות במשאבים רדומים, בתשוקות חבויות ובערכים מובילים. עיצוב הליבה הנו תהליך מרתק של גילוי עצמי, רמת האנרגיה בו גבוהה ובקבוצה מתרחשת תופעה של "הדבקה" מאחת לשנייה, תנועה אחת של מתאמנת קדימה מעוררת את האחרות, כל אחת בקצב שלה לנוע בדרך שלה.

עבור נועה היה זה שלב עוצמתי במיוחד. המשובים שקבלה מחברים, קולגות ובני משפחה על הייחודיות שבה ועל היותה השראה לאחרים עוררו בה שמחה והתרגשות עמוקה. אבל יותר מכל החקירה שעשתה בקבוצה ומחוצה לה באשר ל- מהי זוגיות, הייתה עבורה מטלטלת ואפשרה תנועה פנימית חדשה. וכך כתבה לקבוצה בתחילת מסע האימון שלה "כשאני חושבת על זוגיות אני רוצה שיהיה שם המון חום ואהבה, שלווה, אושר, ביטחון, לא רוצה לתהות - רוצה לדעת, כלומר רוצה לדעת שאוהבים אותי כמו שאני ומבינים שאני זו אני ולא מנסים לשנות אותי. רוצה שכמו שאני אוהבת את זה שאיתי בגלל מי שהוא ומקבלת בו את הכל , ככה זה יהיה גם אצלו... רוצה שלא יהיו מחסומים... רוצה להרגיש חופשייה ולא להסס. אני כותבת את כל זה, ועדיין - לא בטוחה בכלל שאני זוכרת איך זה להיות בתוך זוגיות... מה עושים, איך עושים, איך חיים ביחד, איך ממלאים את החיים של שנינו בדברים שלא ייגרמו לה לדעוך, איך בכלל גורמים לשני אנשים שונים לרצות את אותם הדברים...? איך גורמים לשני אנשים שונים לאהוב בדיוק באותה מידה...? כי משום מה מרגיש לי שתמיד צד אחד מרגיש יותר ורוצה יותר והצד השני נשאר מאחור .... אז איך כן עושים ששני אנשים יאהבו אחד את השני  אותו דבר"?

חברות הקבוצה שרובן היו נשים נשואות, עתירות ניסיון חיים, חייכו בחיבה אל הטקסט שכתבה. ניכר שהתמונה שמחזיקה בתוכה נועה על זוגיות מוכרת הייתה, משנות התום והפנטזיה הצעירות שלהן ובעדינות ומתוך אמפתיה הן שתפו בסיפורן ובתפיסת הזוגיות שהלכה והתעצבה בתוכן עם השנים. ההכרה שזוגיות יכולה לאפשר מרחב שיש בו שונות והתפתחות אישית, שלא בהכרח אנו נדרשים לרצות את אותם דברים, לאהוב באותה מידה, להרגיש כל רגע את האחר, הייתה עבור נועה חדשה ומפתיעה. ליאת אמרה שעבורה זוגיות היא בראש וראשונה תקשורת ושותפות, היכולת לחלוק, להתייעץ, לחשוב יחד מתוך כבוד והערכה. טליה תארה את חיי הזוגיות שלה כמטוטלת עם עליות וירידות, יש ימים בהם היא חשה אהבה גדולה לבן זוגה ויש ימים שפחות ושזה בסדר שלא תמיד אוהבים באותה מידה. אף היא הדגישה את חשיבות התקשורת כמה ששומר עליהם ומאפשר התמודדות בונה עם אתגרי החיים. נועה החלה להיפתח אל חשיבות התקשורת הזוגית  תוך שהיא מטילה ספק במסוגלות שלה לתקשר היטב "המחשבה שזה בסדר שלא תמיד אוהבים באותה מידה ממש מפחידה אותי ואני מתקשה לחשוב או דבר על זה, בכלל עולה בתוכי המחשבה שתקשורת היא משהו מאוד בעייתי אצלי... הרבה פעמים הדברים עומדים לי על קצה הלשון ואני לא יודעת איך להוציא אותם החוצה. הרבה פעמים אני "חושבת" יותר מידי ונכנסת לסרטים - לפעמים נכונים ולפעמים לא, ואולי זה מה שהורס. במיוחד אני חווה זאת בדייטים, אחרי כמה דקות אני כבר לא יודעת מה לומר ומאוד חוששת לשאול כדי לא להיתפס חודרנית וחטטנית"

השיח אודות זוגיות עורר זיכרונות ותחושות אצל כולנו ושלח אותנו להתבוננות פנימה אל הבחירות שלנו כבנות זוג ועל האופן בו אנו מתנהלות שם. המעבר מ"אני" ל"אנחנו" פגש לא רק את נועה אלא את חברות הקבוצה על סיפורן האישי ואת הקבוצה המתחילה כאן ועכשיו, לשנות צורה ולהפוך מאוסף של יחידים לקבוצה. התהליך האישי של נועה סייע לקבוצה לבנות בחדר אינטימיות, להיפתח ולהתמסר. וכך עונה לה עדינה "נועה יקרה, להיות איתך זה למעשה להיות עם עצמנו.  חשנו אותך, חשתי איך כולנו התחברנו למקום, לאפיזודה שעברנו שחווינו, זו שאת עוברת וחווה כעת. היי עטופה באהבה שלנו"   

אט אט נפתחה נועה אל חברות הקבוצה, כמעט כמו אפרוח בקעה מתוך קליפתה. החיבוק החם, הניסיון הקבוצתי וההקשבה, זמנו לה מקום בטוח להעז. היא תרגלה שיתוף ברגשות, שאילת שאלות, ניסוח מחדש של תובנות, התפעלות וקבלה עצמית בתוך הקבוצה וככל שהתחזקה, גם מחוצה לה. כל תרגול מוצלח בתוך המעגל חזק בה את תחושת המסוגלות להעז מחוצה לו. השיחה שמעולם לא ניהלה עם אבא שלה בעבר ושהצליחה לנהל כחלק מהתהליך, הייתה עבורה חוויה של פריצת דרך. מפגישה לפגישה, ממייל אחד לשני היא תפסה מקום בקבוצה והבשילה אל משאלתה לזוגיות.

נועה, שהייתה שלמה ובטוחה עם בחירתה המקצועית שמשה מראה מטלטלת לטליה. כשחברות הקבוצה בקשו ממנה לתת שם וכותרת לעשייה המקצועית שלה  נעה טליה באי נוחות בכיסא ומלמלה בקול סדוק, חינוך, העצמה, לווי אנשים.  מבוכתה אף גדלה כאשר הקבוצה התבקשה להביא אל המפגש השני שני קולאז'ים האחד מתאר תמונת החיים בהווה, והשני מתאר את תמונת החיים כאשר המשאלה מתממשת וחיה בתוך עולמן. במפגש אנו נותנות לשני הקולאז'ים של כל אחת "זמן במה" ועומדות על סיפור הפער שבין תמונת ההווה לתמונת העתיד. חקירת הפער מזמנת לנו התחלה של סימון אבני הדרך הראשונות לבניית הגשר בין שתי התמונות. בעוד מרבית בנות הקבוצה הגיעו אל המפגש השני כשהן אוחזות בהתרגשות ביצירותיהן, הזדקקה טליה לשבוע נוסף כדי להעיז ולהעלות באופן חזותי את משאלות ליבה הכמוסות. בהיסוס הניחה את שתי התמונות על רצפת המעגל וכולנו נרכנו להתבונן מקרוב. לא היה כל צורך שתאמר מהי תמונת ההווה ומהי תמונת העתיד – המיצג החזותי שהניחה בפנינו היה ברור. בעוד תמונת ההווה הייתה עמוסה ומגובבת בחלקי תמונות שנחו זו על זו והבליטה העדר מובחנות בין חיי משפחה, עבודה ופנאי, תמונת העתיד הייתה בנויה מסדרה של שש תמונות אנכיות, ברצף, נקיות וברורות שהורכבו מצילומי טבע והעבירו אנרגיה רגועה ושלווה.  בזו אחר זו הגיבו בנות הקבוצה לאופן שבו הקולאז'ים של טליה מהדהדות בהן, התחושות והמחשבות שעולות מול מה שהניחה בפנינו.  

בעודה מקשיבה אל חברות הקבוצה, ניגשה טליה ובזהירות הרימה את תמונת העתיד שהייתה מונחת על הרצפה ותלתה אותה על הקיר. האקט שעשתה היה קסום, לנגד עיננו התגלתה תמונת העתיד שהורכבה משש תמונות קטנות שנראו לכולנו כחוליות בעמוד שדרה אשר בסיסו באדמה וראשו נישא אי שם.  כולנו חשנו את עוצמת הרגע ההוא שהיה מופלא, מלא נינוחות של אהבה, מרכוז ועצמה. אט אט נפתחה טליה ושתפה ביכולותיה האינטואיטיביות ובראייתה העמוקה המלוות אותה כל חייה. בכאב ספרה כמה אין היא מצליחה לתת לכוחות הללו ביטוי, היא אכולת ספקות עצמיים האומנם אלו כוחות בעלי ערך ומה בכלל ניתן לעשות איתם. חקירת הפער בין התמונות חדד את משאלתה העמוקה של טליה והיא נסחה אותה כך "להקשיב למי שאני מבלי לשפוט את מה שאני חווה ולדעת להשתמש באופן פורה ברגישות הייחודית לי" נדמה היה שהתנועה של טליה בקבוצה, הכניסה אותנו למרחב חדש של תודעה ושמחנו בה. וכך כתבה לקבוצה ביום שלמחרת "נפתח בי צוהר חדש של תקווה אתמול אך יחד עם ההרגשה הטובה, כמובן שעדין עולים סימני שאלה, היסוסים, התנגדויות וכד'. נדמה לי שאלה אותם שדים שלי, שתמיד בוחנים אותי, מבקרים אותי  ומעמדים בפני התמודדויות קשות יותר ואותן התנגדויות שבאות מהפחדים שלי ולרגע אחר נדמה לי שהמחשבות והפחדים הם האמת, הם ההיגיון, הם הנכונים שמחזירים אותי ל"דרך הישר", כי אחרי הכול, מה? נפלתי על הראש. אני רוצה להוקיר אתכן שוב, על שתמכתן בי, שאלתן ו"הקשתן", לא ויתרתן לי, כל אחת בשאלות ששאלה אותי, במה ששיקפה לי ובכלל. ובעיקר הרגשתי אהבה - ומה זאת אהבה? בעיני זאת הקשבה. הקשבה עמוקה למי שאני, לאיך שאני  ולאו דווקא למה שאני אומרת. נתתן לי מקום, מרחב, הייתם לגמרי איתי. אז תודה!"

משאלתה של שרון הייתה לעשות סדר בחייה. "אני חייה בכאוס, מקבלת החלטות תוך כדי תנועה, מרגישה שהכול סביבי מבולגן, לוקח לי המון זמן להתארגן ואני סובלת". ההורות שהעשירה ומילאה את חייה גם טרפה את מעט הסדר והשגרה אותם בנתה במהלך השנים בעמל רב. עכשיו כשבתה קטנה כבר בת למעלה משנה היא מנסה מחדש לארגן את חייה באופן שיאזן בין צרכים וערכים שונים ואפילו מנוגדים, ספונטניות ויצירתיות מצד אחד, אחריות  ורציפות מצד שני.

לקראת המפגש הקבוצתי השלישי, הזמנו את המתאמנות לבנות את מצפן הערכים שלהן. מצפן הערכים בנוי מאותם דברים שאנו מייחסים להם חשיבות בחיים, אל חלקם אנו מודעים יותר ואל אחרים פחות. ערכים רבים הונחלו לנו בתהליכי חינוך וחיברות וזו הזדמנות לבחון ולבחור מחדש. הנחת העבודה המנחה אותנו היא שאנשים רבים נתקעים בשל קונפליקט בין ערכים, בקושי לתעדף, לבחור ולחיות על בסיס הבחירה החדשה. זהו זמן לעבודה אישית וזוגית,  כל אחת המתאמנות יושבת עם רשימה של עשרה ערכים  מרכזיים המנחים את חייה, מנסה לדרג אותם מן הדומיננטי והחשוב ביותר ועד האחרון שבהם. ההתלבטות קשה. שרון מרוכזת עמוקות במחברתה, הקמט בין עיניה מעמיק והולך. היא מתקשה להחליט, לדרג, וסגנון חשיבתה הקופצני מתקומם נגד השיטתיות  והמשמעת הנדרשים לעבודה זו.  כדי לסייע זו לזו אנו מזמינות אותם לעבוד בזוגות ושרון חוברת לטליה, משתפת אותה בהתלבטויותיה – מה חשוב יותר ההורות או המימוש מקצועי? ההורות חשובה יותר עונה שרון, ולאחריה סדר וארגון כי אם הללו לא יהיו נוכחים בחייה בעוצמה, לא תוכל להתמסר לערך הבא, מימוש עצמי מקצועי. תהליך החקירה הזה קשה, תובעני, מחייב להכריע בין צרכים שנראים לעיתים סותרים, אך ברגע שמתרחשת ההכרעה,  וסדרי העדיפויות נקבעים – נוצר שקט פנימי, ואלומה של אור נפרשת על הדרך המובילה אל המטרה. משאלתה של שרון לאיזון וסדר אשר יתמכו הן באימהות והן בהתפתחות המקצועית קיבלה בפגישה זו בהירות ואישור, לא מעט בזכות שאלותיה הרגישות של טליה ונוכחותה השקטה והתומכת בזמן ההתלבטות הסוערת של שרון וערכיה הסותרים. כך היא כותבת לקבוצה ביום שלמחרת המפגש "המשאלה המעודכנת שלי היא להיות "מאמן אמן שמגיע לשחק בסטודיו שלו באופן יומיומי" הערך אותו אתרגל השבוע יהיה "מחויבות" והמשימה הראשונה שלי היא לבנות מערכת שעות בה אני נכנסת לסטודיו (המרחב הפנימי שלי ) לשעה אחת לפחות ביום. באופן זה,  כשכל הקבוצה עובדת, ביחידים, בזוגות ושוב בקבוצה, הולכת ונארגת רקמת החיבור שבין הנשים, מתעבה ומתחזקת הערבות ההדדית, האינטימיות כבר לא צריכה להיות מדוברת כלל, היא נוכחת בפרודות האוויר שבחדר. הנפש הרחבה שבחדר מכילה ותומכת בכל אחת ואחת מהנפשות הנאבקות לבהירות, ולהיחלצות מדפוסי חשיבה ישנים .

על כוחו של הדהוד בקבוצה

"...כדי להדהד היטב עלינו לקבל את החיה שבנו, להזמין אותה הביתה ולברכה בנוכחות אנושית. הרשו לי להסביר למה אני מתכוון בכותבי זאת. לקבל את החיה – משמעו להכיר בכך שיש בנו חוכמה גופנית שאינה ניתנת לאנליזה קוגניטיבית, שהיא רגישה למידע שאיננו קולטים בתודעתו. להכיר בכך שיש בתוכנו חוכמה הגדולה ורחבה מן החוכמה והאינטליגנציה שאנו רגילים לה ומרגישים בנוח לזהותה כ'אני' או 'עצמי'. במקום להתרחק מן הכישורים הלא-מעובדים הללו, הרי שאנחנו לומדים לקבל את קיומם ולשאוף לתת להם מקום בחיינו. במקום לנתח, להסביר או להכחיש את קיומם של כישורים טבעיים אלו, אנחנו יכולים להיפתח לקראתם. מותר לנו לפחד מעצמנו, אך במידה בה אנחנו מתנתקים ממשאבים חשובים (אם גם לא נוחים) כל כך, אנחנו מתנתקים מעצמנו. אם למשל כל פעם שנכנסת מטופלת מסוימת לחדר אני מוצף בפנטזיות אלימות (או לחלופין מרגיש רדום ומשועמם), קל לי לנסות ולדחוק את תחושותיי הצידה, לזלזל בהן כלא רלוונטיות. אולם תופעת ההדהוד (או בז'רגון הטיפולי העברה-גופנית, העברה-חוזרת-גופנית) חזקה יותר ומוחשית יותר מאשר תופעות העברה קוגניטיביות או רגשיות: הדהוד מציג עצמו בפנינו במיידיות לא-מתווכת, נוכח בגופנו באופן בלתי-מתפשר. להזמין את החיה הביתה משמעו להכיר בכך שכל תגובה המתרחשת בשדה-הקשר (בתוכנו, בתוך המטופל ובמרחב המשותף) היא רלוונטית במידה מסוימת לתהליך האימון: תגובותינו אינן מתרחשות בריק."

                                                                                                         ד"ר אסף רולף בן שחר

אחת המיומנויות בהן אנו עושות שימוש בכלל ובקבוצה בפרט הנה מיומנות ההדהוד. הדהוד הנו שיקוף של מה שקורה בתוכי כאן ועכשיו בהתייחס אל מה שקורה אצל האחר. כדי להדהד יש צורך בהקשבה גבוהה לגוף תוך יכולת להפריד, לזהות, מה שייך לנו ומה אכן מגיע מהאחר. עוד מחייב אותנו הדהוד למערכת יחסים מפותחת ותומכת בין ה"אני הסומאטי" ל"אני הקוגניטיבי" (גיליגן, 1997), בין החלק החש בתוך הגוף – לחלק המסוגל להמשגה והבנה. בנוסף אנו נדרשים לפתח יכולת להיכנס לקשר ולצאת ממנו, יכולת להתמסר לקשר ובו בזמן לשמור על עצמי מובחן. בעבודה קבוצתית אנו מחויבים אל ההבחנות הללו, אל המסרים התת קוגניטיביים הפותחים אותנו למשאבים ברמות עמוקות וחדשות.

האנתרופולוג, פילוסוף ותיאורטיקן-סיסטמי גרגורי בייטסון (1972) מניח כי הנפש (mind) היא מערכת-יחסים, שדה וכי נפש היא תהליך ולא עצם. כששני אנשים יושבים יחד, הנפש (תבניות מחשבה, תחושות, תובנות) אינה שתי יחידות נפרדות אלא: שני אנשים יחד, הרקע ממנו הם באו, החיבור ביניהם והקונטקסט בו הם מתקשרים.  

בפגישת האימון הקבוצה כולה, ויחד איתן המאמנות מגיבות אל התכנים שמביאה כל מתאמנת בעיקר מתוך הקשבה לאופן שבו הדברים מהדהדים ומעוררים עולם פנימי, סומאטי ורגשי כאחד. כאשר טליה הרימה את תמונת העתיד שהייתה מונחת על הרצפה ותלתה אותה על הקיר השתררה דממה עמוקה בחדר.  עיניה של אחת החברות הוצפו דמעות שבתחילה לא היה להן פשר, ואילו בגופה של אחת המאמנות עברה צמרמורת עזה וממושכת.  מה עורר את התגובות העזות הללו, שאלנו את עצמינו בקבוצה ? האם הייתה זו התנועה שהתחוללה מול עיננו או מראה הקולאז' העדין על הקיר ?  כולנו שיתפנו את טליה בהדהוד שהתרחש ולאט אט  ניתנה משמעות לרגע אחד ספונטני ונטול מילים.   

הדהוד מתרחש בעוצמה בתוך קבוצה. אנחנו מבטאים את הדמיון והשייכות של היותנו אנושיים, דרך ההדהוד. מתוך השייכות והדמיון הבסיסיים הללו, כאשר אחד או אחת מאיתנו נאבקים בקושי – קל לנו לדמיין שאיש מלבדנו לא חווה את הקושי, המכשול או הכאב הזה. ההדהוד הקבוצתי מספק יותר מאשר חצי-נחמה. עבודה קבוצתית בכלל, והדהוד קבוצתי בפרט פורסים בפנינו פלטפורמה לשינוי, קוראים תיגר על אשליית הבדידות שלנו ומעשירים את משאבינו על ידי היכולת האנושית החשובה ביותר: היכולת ליצור קשר, להתחבר, לתת ולקבל. כשעובדים בקבוצה יש מימד נוסף ששייך ל"אני מתייחס" רחב הרבה יותר מעבודה בשניים. כל תהליך אישי שעובר היחיד מהדהד ומשפיע על החיים של האחרים בקבוצה. בקבוצה יש משהו גדול היוצר התכוונות קולקטיבית והוא בעל ערך חדש לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה. אריך פרום (1957) למשל, הבין את היכולת לפעול מתוך מקום הזוכר את הקשר ומפיג את אשליית הבדידות כצמיחה החשובה ביותר.

בתוך שדה האימון, המאמן משתמש בתחושותיו הוא, ככלי אימוני – מערכת היחסים עצמה גם היא הופכת לכלי אימוני אך בניגוד לטיפול, הקשר האימוני אינו ציר מרכזי בשיח אלא דרך הסתכלות (התארגנות) וכלי להתכווננות לקראת מטרה. מאמן יכול לתקשר למתאמן, למשל, תחושות של חשש או דאגה העולות בו כאשר המתאמן מספר על מטרה אותה חווה המאמן בתודעתו הרגישה כמסוכנת או דמיונית ופנטסטית. הנחת העבודה, הנשענת על תפיסת הנפש-הרחבה, היא שכל האירועים הלוקחים חלק בתודעת המאמן – הם גם  פתח למרחב אפקטיבי (affective) ביניהם, מייצגים גם את האני-הדיאדי (או קבוצתי). כך, השיתוף במה שמתרחש בתודעת ותחושת המאמן הוא שיתוף בתחושה העוברת במרחב המשותף אותו  אנו חולקים.

כך לדוגמא חולקת המאמנת, ברגע שלגילוי נאות, את מה שהיא  חוותה וחשה בתוך שדה הקשר: ..." אני מקשיבה לתיאור שאת מתארת את היום הזה בחייך כשמשאלתך מתגשמת. אני שומעת את התקווה והציפייה בקולך, אני קולטת את הכמיהה במילים שלך ובו בזמן משהו בתוכי מתכווץ. אני משתפת אותך במה שהתרחש בי כרגע ותוהה האם זה משהו שאת מתחברת אליו, או רלוונטי לך באיזשהו אופן ?.."

הדיאלוג ההתייחסותי שואף להגדלת הסימטריה וההדדיות בתוך יחסי הסיוע המכוונים להתפתחותו של המתאמן. שיח התייחסותי מאפשר בירור רגשי וקוגניטיבי "בגובה העיניים" בו המאמנים חושפים את אנושיותם באופן שגם חוויותיהם עומדות לרשותם לצרכי חקירה עצמית  והרחבת תודעה והבנה. המאמנת מאפשרת למתאמנת את התהליך הזה בכך שהיא מרשה לעצמה להתגלות לעיניה כפי שהיא, כאדם חי ואותנטי, עם תחושות ורגשות, עם ידיעה ובורות כאחת.

המסע

המילה האנגלית לאימון הנה coaching ולכרכרה stagecoach, בהשאלה ניתן לומר שלאמן, פירושו לסייע לאדם לעבור מן המקום בו הוא נמצא אל המקום אליו הוא מבקש להגיע. מטפורית ניתן לחשוב על תהליך האימון כעל מסע - מוטיב שכיח באגדות, במיתוסים, בחלומות ואשר מסמל את הצורך בשחרור מדפוסי חיים קיימים, סמל אוניברסאלי של שינוי, התפתחות וגילוי עצמי. אל הפאזה השנייה במסע האימון בקבוצה מגיעה כל מתאמנת לאחר שניסחה לעצמה בתהליך עיצוב הליבה, מטרה מזוקקת המכוונת לתוצאה ומגובה בתוכנית פעולה ולוח זמנים.

נועה הייתה נרגשת לקראת תרגול המיומנויות החדשות שרכשה בתוך הקבוצה, אך בטרם עשתה כן, תהתה ליאת איך נראית נועה כשהיא יוצאת לפגישות הכרות. ניכר היה בנועה שלא הקפידה בחיצוניותה, המראה שלה היה נערי, היא הרבתה להגיע לקבוצה כשהיא לבושה בבגדי עבודה פשוטים ובשיער סתור. שאלתה של ליאת אמנם הביכה אותה מעט אבל היא התעשתה ואמרה שאינה נוהגת להתלבש באופן מיוחד לקראת היציאות הללו, שכן אינה רוצה להפגין מי שאינה היא. חיוך אמפאטי מלווה בדאגה קלה עלה על פנינו, לא צריך היה להרבות מילים והיא נענתה להזמנתה של ליאת להצטרף אליה לאחר צהרים של קנית בגדים חדשים שיהלמו את מי שהיא ואת האירוע המתוכנן. נועה השתעשעה בהזמנה וספרה שעברו שנים רבות מאז רכשה לעצמה בגדים חדשים.

אחד ההבדלים העיקריים בין אימון בקבוצה לקבוצה טיפולית מודגם כאן. אנו מעודדות ומברכות על יצירת קשר בין חברי קבוצת האימון מחוץ למסגרת האימונית. קבוצת האימון פועלת לזמן מוגבל, ובתוכו הסטניג הוא עתיר במעורבות הדדית, שיתוף ותמיכה: אותם גורמים עצמם שעלולים, במסגרת טיפולית, להפריע לעשייה הטיפולית הנאותה, הופכים בקבוצת האימון, בזכות החזקה שונה ומיקוד המטרה, למשאבים רבי ערך.

כשהיא לבושה במיטב בגדיה החדשים והנוחים, מסורקת ומבושמת, מצוידת בהבנות חדשות ובכמה שאלות טובות ליצירת קשר, יצאה נועה לפגוש את הדייט שלה. זה לא קורה בכל אימון וגם לא לעיתים קרובות אבל זה קרה לנועה -  ממש באותו ערב היא פגשה אותו. גבוה, מחויך ונאה למראה, היא שמחה בו, השיחה קלחה ועם שובה לביתה בהתרגשות כתבה לקבוצה "כבר הרבה זמן שלא התרגשתי מדייט... יצאתי מהבית והלכתי לכיוון המזרקה בכיכר, שם הוא חיכה לי, הרגשתי פרפרים... אולי זה היה בגלל הבגדים?? :) לבשתי את הג'ינס והחולצה החדשים והרגיש לי חדש.... ורענן וטוב - פשוט טוב, מעבר למביך (וברור שהיה מביך.... ). ראיתי אותו והוא אותי והיה את החיוך הזה שמרגישים ממנו שמצאתי חן והוא מצא חן :) ישבנו בפאב שקט נטול סיגריות, טיפה רועש לטעם שנינו אבל סביר. בתור מישהו שהעיד על עצמו שהוא שקט - הוא דיבר הרבה :) ואני התעניינתי בו, רוב הזמן הצלחתי לשאול ממקום סקרני והנעתי את השיחה כמו שלמדתי באימון, אם כי אני מרגישה שאני צריכה עוד קצת להתאמן על איך להכניס את השאלות לשיחה בצורה טבעית, כמו שהן נשמעות כשאתן מעלות אותן ואז זה נשמע לי טבעי לחלוטין, פשוט ב"רגע האמת" זה קצת אחרת..."

חברות הקבוצה לא יכלו להתאפק נוכח חווית ההצלחה של נועה ובאותו לילה סערה התכתובת במייל. נדמה שההתרגשות שאפפה את נועה, עברה גם אלינו ובמשך כל השבועות שבאו, היינו כולנו צעירות, מחוזרות ורומנטיות. הפסיכיאטר וההילר קארל האמרשלאג כותב (1992): "כולנו תלויים כי אף אחד לא יכול להצליח לבדו. לכן יש לנו פופיקים, להזכיר לנו שפעם היינו מחוברים לאחר וזקוקים למישהו אחר מלבדנו" (עמ' 120). קבוצת האימון לא רק מסייעת לכל אחת מחברות הקבוצה להתקדם לקראת מטרה. היא גם, ואולי אף יותר מכך, יוצרת את מבנה הזהות היציב ועתיר-המשאבים ביותר – קבוצה. זה הקבוצה, והתהליכים הקבוצתיים (כהדבקות, תמיכה הדדית, הדהוד וכדומה) שמעניקה ממדים קדומים וטרנספורמטיביים לעבודה האישית.

הקשר החדש של נועה הפך לזוגיות תוך זמן קצר. בעוד המחצית הראשונה של תהליך האימון הוקדשה להתבוננות פנימה, להתעוררות וללמידה של כלים ומיומנויות תקשורת, המחצית השנייה נפתחה עם כניסתו של בן הזוג לחיים של נועה. עם שובם מטיול בחו"ל הציע החבר לעבור להתגורר יחד, נועה הייתה נרגשת ומבוהלת זו זמנית. את הדרמה הפנימית הביאה לקבוצה ובקשה להסתייע. חשבנו שנכון יהיה לאפשר לנועה לצפות בדרמה שבתוכה כאילו היא מתרחשת מחוצה לה והזמנו את הקבוצה לתרגיל בפסיכודרמה שפיתחנו על בסיס אסטרטגיית דיסני להצלחה. רוברט דילטס, מחלוצי תיאוריית הNLP , חקר ודגם אסטרטגיות חשיבה של אנשים דגולים  כמו דה ווינצי, איינשטיין, מוצרט, פרויד במטרה ללמוד כיצד מתרחשת חשיבה של אנשים מוכשרים ובאמצעותה לסייע לאחרים לשכלל את יכולותיהם (זאת על בסיס ההנחה שכל פעולה אנושית ניתנת ללמידה). וולט דיסני היה אחת מהדמויות הנחקרות ומודל העבודה המיוחס לו נקרא "אסטרטגית דיסני להצלחה" . דילטס (1988, 2000) זיהה אצל דיסני שלושה מרכיבים להתמודדות עם בעיות באופן יצירתי, הוא ראה במרכיבים אלו שלושה חלקים בעלי אישיות משלהם להם קרא: "בעל החלומות, המציאותי והמבקר". לטענתו של דילטס לכל אחד מהחלקים ולדינאמיקה שהם יוצרים ביניהם, תפקיד מרכזי ביכולת של האדם להצליח להוציא רעיונות מן הכוח אל הפועל.

נועה שתפה את הקבוצה בהתלבטות שלה והזמינה שלוש חברות לשחק עבורה את שלושת החלקים. השתמשנו בקבוצה כדי לארגן תהליך פסיכודרמאטי שבמהלכו מתורגמת דרמת קבלת ההחלטות של נועה לשיח בין חלקי העצמי השונים. בידי כל חלק הפקידה נועה משפט פתיחה וכמה מילים המתארות אותו ואת גודלו היחסי. על החלקים היה לנהל דיאלוג שמחד ייתן ביטוי לכל אחד מהם ומאידך יוביל להסכמה חדשה בין הקולות השונים  ויסייעו לנועה לקבל החלטה. ההזדמנות להקשיב בנפרד, מבחוץ , לקולות הפנימיים שעל פי רוב חיים בערבוביה ומערפלים את התחושה והחשיבה – היא חוויה יוצאת דופן ומרתקת. ה"חולם" וה"מבקר" של נועה היו גדולים ודומיננטיים באופן ששיתקו את נועה ולא אפשרו לה לקבל החלטה. בתוך השיח שהתפתח בקבוצה, נפתח מקום ל"מציאותי" כך שכשהתהליך הסתיים התבהרה לנועה התמונה והייתה לה יכולה לחזור אל בן זוגה ויחד אתו לבנות תוכנית שתאפשר להם מחד לבסס את הקשר ולהעמיק אותו ומאידך לחלום יחד את החיים משותפים.

כפי שניתן להבין, קבוצת האימון משתמשת באמצעים מעולמות תוכן מגוונים כדי לקדם את המתאמנות. המטרה הממוקדת מספקת החזקה נוספת של הסטינג ומאפשרת לנו לשלב גם תרגילים בעלי אופי דינמי יותר: הם מוחזקים היטב על ידי הקבוצה, ועל ידי המחויבות ההדדית למטרה האימונית. בשלב המסע באימון, בו כל אחד מהחברות לוקחת על עצמה משימות ואתגרים אשר יקרבו אותה אל השגת המטרה, נפגשות המתאמנות לעיתים עם פערים מתסכלים בין כוונות ורצונות לבין היכולת לפעול במציאות. בכל מפגש, לאחר סבב אשר אוסף וחוגג את הפעולות וההצלחות של השבוע, אנו נותנות מקום למתאמנת אחת לפחות לעבוד על מעצור אותו חוותה באותו שבוע. לרשותנו עומד בשלב הזה מגוון של כלים אימונים וקבוצתיים ואנו מנסות להתאים את הכלי למתאמנת ולקושי אותו היא חווה. לאחר לבטים קשים סביב מהו הביטוי המעשי הראשון למשאלה שלה, סימנה טליה מטרה שתשמש עבורה פריצת דרך מרגשת "בעוד חודשיים מהיום יהיה  לי מתאמן ראשון בשכר". יחד בנינו יעדי ביניים בדרך אל מימוש המטרה כולל הלמידה הנדרשת, מציאת המתאמן, ההדרכה המתבקשת ונדמה היה שטליה מוכנה לצאת לדרך. אך כבר במפגש הראשון ניתן היה לחוש שדבר מה בולם את יכולתה של טליה להתקדם במסלול שטווינו. חוויות היום יום במקום העבודה המתסכל והשוחק גרמו לה לתסכול ולחץ "כל יום שאני חוזרת מהעבודה ואין לי כוח לעשות כלום מול המטרה שלי, אני מרגישה כל כך לא יעילה,  לא מוצלחת, לא אסרטיבית,  לא מאורגנת, אני לא מכבדת את עצמי כמו שאני עכשיו אז איך אני יכולה לאמן מישהו?"

הקבוצה הקשיבה לטליה ושקט השתרר בחדר, היא נראתה עצובה, כואבת, מכווצת. לצד ההבנה ההולכת ומתגבשת כי מקום העבודה הנוכחי אכן מסרס ואינו מתאים, חשנו כיצד המחשבות המעיקות המציפות את טליה אינן מאפשרות התבוננות עניינית וקבלת החלטות ממרחב של חופש פנימי. בחרנו לעבוד עם טליה באמצעות  שאלות "העבודה" מבית מדרשה של ביירון קייטי אשר בנתה על בסיס חוויה אישית עמוקה שיטת חקירה עצמית שמטרתה לשחרר אותנו ממחשבות הגורמות לנו סבל. שיטתה נשענת על הנחת עבודה המבוססת ומקובלת היום בעולם הפסיכותרפיה [החל מאלברט אליס ועד הCBT] כי המחשבות שלנו הן לעיתים קרובות אוטומטיות ומקובעות וכי אנו מאמינים אמונה בלתי מעורערת בנכונותן של מחשבות אלו גם כאשר הן גורמות לנו סבל רב.  מול מחשבות מלחיצות, מעכבות או משתקות, פיתחה ביירון קייטי שיטת חקירה המאפשרת מעבר מהיצמדות אוטומטית למחשבות אלו לגילוי אפשרויות חשיבה חדשות לגבי עצמינו והעולם. המחשבה המלחיצה והמכאיבה המציפה את טליה שוב ושוב הייתה  "אני לא טובה". כמו גל חזק שחוזר ושוטף את החוף כך מציפה המחשבה הזו שוב ושוב את תודעתה והיא נותרת חסרת אונים ומרוקנת.

"אני לא טובה – האם זו האמת?" שאלנו את השאלה הראשונה. רגע ארוך של שקט ותשובתה השקטה של טליה הייתה כי זו אינה אמת.

"האם את יכולה לדעת בוודאות שאת לא טובה ?"  נשאלה השאלה השנייה.

שאלה זו מחייבת התבוננות מעמיקה יותר על נכונותה  של החשיבה המלחיצה וטליה פירטה בשקט ובהיסוס כי יש דברים רבים ומגוונים שהיא טובה בהם ואפילו טובה מאוד ולכן זה לכאורה לא הגיוני שהיא מרגישה כפי שהיא מרגישה ובכל זאת ההרגשה שאיננה טובה היא בכל זאת חזקה, נוכחת.

"וכיצד את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה שאת אינך טובה?" נשאלה השאלה השלישית. כאן הופיע מחדש כל שטף התסכול והכאב איתו פתחה טליה את המפגש, ושוב חשפה בפנינו את תגובת הכעס, האכזבה העצמית, החולשה, העייפות והשיתוק שהיא חשה  כמעט יום ביומו כשהיא חוזרת מעבודתה כשהיא מוחלשת וחסרת אונים.

"ומי תהיי ללא המחשבה שאת אינך טובה?" נשאלה השאלה הרביעית והאחרונה. חיוך עדין ומהוסס הופיע על פניה של טליה. "אני אהיה אמיצה !"  התשובה הזו  הפתיעה את הקבוצה וליאת מיהרה לשאול "אמיצה? אמיצה לעשות מה?" "להתפטר מהעבודה הזו !" השיבה  טליה וגבה הזדקף. תשובתה הפתיעה את הקבוצה כולה. בשבועות שחלפו למדנו עד כמה טליה חווה את עבודתה כחיונית וקריטית לפרנסת המשפחה, עד כמה חשה חייבת לבן זוגה להשתתף בכלכלת המשפחה אחרי חודשים ארוכים בהם לא עבדה ועד כמה אינה מרשה לעצמה לחשוב "מחוץ לקופסא".

השלב הבא בעבודה הוא למצוא היפוכים למחשבה הראשונית – אני לא טובה. כאן התגייסה הקבוצה לסייע וטליה הקשיבה בתשומת לב לאפשרויות השונות שהוצעו. ההיפוך הראשון הוא הפשוט ביותר  – "אני טובה!" היפוך נוסף – "המחשבה שלי לא טובה", פתח דיון קצר בקבוצה אשר התייחס לסוגיה מהן מחשבות טובות ומהן מחשבות לא טובות, ונטע מיהרה לשתף עד כמה היא עושה היום מאמץ להשתחרר ממחשבות "לא טובות" להן האמינה בכל לב על זוגיות ואהבה. לכל האחד מהיפוכים שהוצעו הוזמנה טליה למצוא דוגמאות קונקרטיות מחייה המחזקות ומאששות את אמיתותן.  אך ההיפוך ששבה את ליבה יותר מכל הייה המשפט - "אני טובה מספיק ! "  הזמנו את טליה לחזור על המשפט כמה וכמה פעמים,  והיינו קשובות למידת השכנוע הפנימי בו הוא נאמר. בשלב הזה הפך השיח הקבוצתי להיות סוער ודינמי, עוד ועוד הזמנו את טליה להביא דוגמאות מחייה שהם עדות לכך שההיפוך שבחרה נוכח במציאות חייה.  לאט לאט ניתן היה לראות כיצד המחשבה הראשונית – אני לא טובה !!  נחוות כסוג של אמונה עיוורת מסרסת  שאין לה עוגנים משכנעים  כשבוחנים אותה מקרוב.

כאן המקום להתבונן בהנחות היסוד העומדות בבסיס השיתוף הקבוצתי. מתוך ה'פסיכולוגיה של אדם אחד' ראוי היה שהקבוצה תימנע ממתן עצות או מגיוס משאבים החיצוניים לטליה, משום שבכך יימנעו מטליה למצוא משאבים פנימיים לה. אולם, לפי התפיסה ההתייחסותית העצמי שזור מראש במרקמי קשר, הוא אינו מופרד מן האחר (אונורטו ונטרנר, 2001; ארון ומקלפלין וולפי, 2001; ארון, 1996; גיליגן, 1996). לפיכך, כאשר טליה פועלת בתוך קבוצה – חברות הקבוצה האחרות אינן רק פרטים החיצוניים לה, אלא שהן גם חלק מהזהות הקיבוצית בתוכה לוקחת טליה חלק. כאשר אנו מאפשרות ומעודדות שיתוף, סיוע, וסיעור מוחות קבוצתי, אנחנו מעודדות את התרקמות מרחב זהות שאינו אישי – אלא אינטרסובייקטיבי, מרחב שהוא בעל משאבים רבים יותר, לפי תפיסתנו, מאשר מחשבה בודדה המופרדת מחושבים אחרים.

למחרת כתבה טליה במייל לקבוצה "כשיצאתי מהפגישה האחרונה שלנו, הרגשתי מלאת אנרגיות וכוח. התרגיל היה עוצמתי ומאפשר לתובנות לעלות – מדהים!  בבוקר קמתי עם כובד מסוים, שאינני יודעת להסביר אותו...  במפגש עם המציאות אני כל הזמן צריכה להלחם בשדים (הדפוסים כמו, אשמה, דיכאון, ריצויי, ביטול עצמי) שמאיימים להשתלט עלי וזאת ממש מלחמה . זה לא קל. אך היום, אני בתחושה טובה יותר...."  בשבוע שלאחר מכן הייתה טליה הראשונה לשתף – "הודעתי במקום העבודה שאני עוזבת בסוף החודש !"  והחדר התמלא בקריאות שמחה והתרגשות.

במסע האימון יש לא אחת עצירות, נקודות שבר ולעתים אף 'תקיעות'. 'תקיעות' היא מצב שבו המתאמן אינו מתקדם אל מטרתו. לעתים התקיעות מקורה באסטרטגיה לא מתאימה, לעתים מקורה ביחסים שבין המאמן לבין המתאמן, המתאמן לקבוצה. וקורה גם שהתקיעות מקורה במתאמן שאינו מצליח להאמין שהאימון אכן יביא לידי הגשמת מטרתו, או אז עלולים גם המתאמן וגם המאמן ללקות בייאוש שאינו מאפשר התקדמות. אימון בבסיסו הוא תהליך של שינוי, וכל תנועה אל שינוי מחייבת יציאה מאזור הנוחות וכניסה אל אזורים חדשים העלולים להיתפס כמסוכנים, מעוררי אי-נוחות וחשש המונע מן המתאמן להתקדם. יציאה מתקיעות מחייבת בראש ובראשונה זיהוי של המצב כתקוע', הכרה בכך ונתינת לגיטימציה לתקיעות', בלי להטיח האשמות ולמתוח ביקורת הדדית. עם ההסכמה בין המתאמן למאמן שהאימון נתון במבוי סתום, יש חשיבות גדולה מאוד לברר את הגורמים לתקיעות מחד גיסא ולברר מהן החלופות שיניעו את התהליך מחדש מאידך גיסא. בסיום הבירור נחוץ לזהות  אמצעי בקרה ומניעה על מנת לא להגיע שוב לידי 'תקיעות'. בשלב זה נשאלות השאלות: איך נדע שיצאנו מהתקיעות? מה יסייע לנו להימנע בהמשך מתקיעות? לעתים דווקא היציאה מתקיעות היא זרז בתוך התהליך שמניע את המתאמן אל מטרתו, בבחינת שחרור של שסתום שעיכב את התהליך וכעת הדרך סלולה ופתוחה. תקיעות בתהליך היא גם הזדמנות ללמידה ולהתפתחות בחייו של המאמן וכאן אולי המקום לסמן את כוחה של ההדרכה לעצור, להתבונן ולסייע.

שרון, ששמה לה למטרה להעלות לאוויר אתר משלה, הגיעה למפגש נבוכה ומתוסכלת, שכן לא הצליחה לעמוד בהתחייבותה לעבוד שעה אחת כל יום במה שקראה לו "הסטודיו שלי". שרון הוזמנה למרכז המעגל לעבודה באמצעות אחד הכלים הבסיסיים והגנריים של האימון האישי בקבוצה – כלי ההיוועצות.  הכלי נשען על מודל שבנו ד"ר אורנה שמר ואלה בר גיא לפני שנים רבות, ואנו הפכנו אותו לכלי עבודה בעזרתו הופכת הקבוצה לשדה חשיבה עשיר ופורה מול אתגר של מתאמנת אחת. הזמנו את שרון לשתף באתגר שלה והיא סיפר כי היא מאוד מתוסכלת מכך שמבזבזת זמן רב על התארגנות לקראת,  סידורים שונים, טלפונים, מיילים, עד שמגלה שעוד לא החלה בעבודתה ועוד שעה קלה תחזורנה בנותיה  הקטנות הביתה, וכך חולף לו עוד יום ללא תוצרים.

בשלב הראשון אנו מזמינות את בנות הקבוצה לשתף כיצד התמונה הזו מהדהדת בתוכן.  האם הן מכירות מניסיון חייהן מצבים דומים, תסכולים דומים. החברות ממהרות לשתף, כל אחת מתוך מציאות חייה, בבית או במקום העבודה עד כמה לפעמים קשה ומתסכל הפער שבין כוונה לביצוע, אילו הסחות דעת פועלות בחייהן ומקשות להתמקד. האחת מספרת על אחר צהרים עמוס יום יום בהסעות ילדים לחוגים והאחרת משתפת בשיחות מתמשכות ליד פינת הקפה במקום העבודה. ההדהוד הזה מרגיע אך במעט את שרון אשר מחד חשה מעט הקלה מכך שמצב זה אכן מוכר ולא ייחודי רק לה אך מאידך מותירה אותה נבוכה וחלשה ללא פתרון מעשי איתו יכולה לעשות שינוי שעובד עבורה.

בשלב השני אנו מבקשות משרון לחדד את האתגר, למקד ולדייק אותו ואחרי מעט חשיבה ועזרה מאיתנו היא מנסחת אותו כך  "אני רוצה להתארגן יותר טוב מול הפיזור שלי ולמצוא פתרונות מעשיים שעובדים עבורי".

השלב השלישי מזמין בדיקה של מבני התמיכה שיכולים לסייע. השאלה נשאלת כאן כדי לחדד כי כל פתרון או שינוי זקוק לסביבה תומכת ואנו מבררות עם שרון מי או מה יכול לסייע.  שרון ממהרת לשתף אותנו כי יש לה חברות נפלאות שהיא סומכת עליהן ועל חוות דעתן וכי תתייעץ איתן בימים הקרובים. נועה מוסיפה כי יתכן שאפילו תוכלנה  לעזור לארגן את פינת העבודה כקצת אחרת כך שהמרחב עצמו יהיה יותר מזמין. שרון מבטיחה לעצמה לבדוק גם את האפשרות הזו.

בשלב הרביעי מתגייסת הקבוצה לסיעור מוחות – מי ומה יכולים לסייע לשרון?  חברות הקבוצה מציעות הצעות שונות ומגוונות. הקבוצה כולה הופכת את האתגר של שרון לסוגיה שכולנו מחוברות אליה, ואנו מציפות אפשרויות שונות העולות בדעתנו להיחלץ מהפיזור ולהגיע לפרודוקטיביות טובה דייה.

בתוך קבוצה, השיח על מבנה תמיכה יוצר תהליך מקביל – הרי הקבוצה כשלעצמה היא מבנה תומך ועתיר משאבים. עשייה זו מבוססת על תפיסות התייחסותיות כמו גם אקסיסטנציאליות (למשל, פרום, 1957; פרנקל, 1959) הרואות בפנטזיית הנפרדות שלנו את מקור הסבל האנושי ואת היכולת להיות בקשר, ולקחת חלק במערכת גדולה יותר, את המבנה החשוב ביותר לריפוי ולצמיחה.

אנו המנחות מתלבטות בין  האפשרות שמדובר בהפרעת קשב ובנות הקבוצה מביאות מניסיונן האישי בנושא זה, לבין האפשרות שצורת העבודה האינטואיטיבית והקופצנית של תהליך היצירה אופיינית לאומנים רבים, והרי שרון אמנית ואשת יצירה בראש ובראשונה. השיח זורם, נע קדימה ואחורה, אפשרויות שונות עולות ושרון כל העת בהקשבה,  רושמת את ההצעות ובתום כל הסבב היא שקטה ומהורהרת "הכי מדברת אלי האפשרות שהפיזור שלי נובע בעצם מלחץ, מפרפקציוניזם אשר מעורר בי חרדה ואני דוחה את עצם הישיבה מול המחשב והעבודה על האתר" ולאט לאט בעזרת כולנו היא מנסחת לעצמה פתרון המשלב רשות עצמית להוציא מתחת ידיה טיוטות עבודה ולא תוצרים מוגמרים בשילוב האפשרות להשתמש בסביבה התומכת שיש לה  ולשלוח לאנשים שסומכת עליהם חומרים אלו לבקש משוב ולשוב מחוזקת אל שולחן העבודה. שרון נראית עתה בטוחה יותר בעצמה, אך ההישג הוא של הקבוצה כולה. מאמץ רב הושקע כאן להבין את עולמה הייחודי של שרון, את נסיבות החיים שבתוכם היא פועלת ולמצוא פתרונות יצירתיים שיסייעו להיחלץ ממקום של תסכול ותקיעות. בימים שלאחר המפגש כותבת שרון לקבוצה –  "הפכתי יותר נחרצת ברצון שלי להתרכז ולכתוב בכל דרך  גם כשמסביבי המולה... אני מתקדמת לאיטי נהנית ומרוכזת. מקבלת את העובדה שאני עובדת בקיטועים יומיים עקב הנסיבות. אבל בהחלט ממוקדת לכיוון המטרה  ונהנית מהלמידה תוך כדי תנועה." ושבוע  מאוחר יותר היא כותבת "אני רוצה לשתף אתכן בשמחה על כך שסיימתי אתמול את כתיבת הטקסט לאתר, עובדה שמשמחת אותי במיוחד ומחזקת אותי ...היום קמתי רגועה עם תחושת סיפוק ! הלוויתן שבי מנזק משמחה וחוזר למים..."

סגירה

תהליך האימון כמוהו כבנייה משותפת של גשר בין התשוקה, הרצון והחלום ובין העולם הפיזי שהוא 'כאן ועכשיו'. להיות באימון פירושו להיות בפעולה – לחקור, לבחור, להתמקד, ובתוך כך לפגוש את העתיד, את ההווה, מערכות יחסים, אמונות, רגשות, כוחות ומשאבים. פיתוח היכולת להתבונן פנימה, תוך זיהוי עקרונות הפעולה והבחירות שהביאו את המתאמן אל ההווה, הוא רכיב מרכזי ביכולת לבחור אחרת ולחולל שינוי. להיות באימון פירושו לקחת סיכונים, לצאת למסע אל מקומות לא מוכרים, להרחיב את גבולות הידוע והבטוח ולחגוג הישגים והצלחות.

אימון אישי בקבוצה פותח מרחב נוסף בתהליך ומשתמש בכוח ובעוצמה של קבוצה להניע, למשב, לתמוך ולאתגר לפעולה כל מתאמן בקבוצה. תפקידו של המאמן הוא ליצור מרחב מאפשר, סביבה בה יוצאו איכויות אלו מהכוח אל הפועל ויפעלו באופן עשיר במרחב הקבוצתי עבור כל התאמן. לשם כך עליו להיות מצויד מחד בתפיסות, הבנות של תהליכים ומיומנויות התומכים בתהליכי שינוי והעצמה של יחידים ומאידך בהבנות וכלים אשר בונים את המרחב הקבוצתי המתאים.

מודל האימון בקבוצה שפיתחנו, נמצא על הרצף שבין קבוצת הלמידה לקבוצה הדינמית. המאמן נע בין תוכן לתהליך - ממקד, מלמד מיומנויות, משקף, מתרגל, מאתגר לפעולה ומידי פעם אף נדרש להביא תכנים רלוונטיים כגירוי ללמידה, לייצר חיבורים ואינטגרציות בין הלמידות השונות המתרחשות בקבוצה, להשתמש בכלים מגוונים ויצירתיים כדי ליצור מעורבות ומחויבות הדדית במטרה להניע קדימה כל מתאמן אל מטרתו. המאמן מחזיק בתודעתו הן את התהליך האישי של כל מתאמן והן את התהליך הקבוצתי שהוא פונקציונאלי במהותו – מרחב  בטוח אותנטי ומעצים העובד בשירות התהליך האישי של כל אחד מהמתאמנים.

במסע האימון בקבוצה יש קסם רב, הוא מתנהל בתוך כל מתאמן ומאמן, בין המתאמנים לבין עצמם ובינם לבין המאמן, במפגש הפיזי ובמהלך השבוע בין המפגשים, בצעדי ריקוד מרתקים כך שבכל פעם אחד מחברי הקבוצה הוא המוביל ואחרים נענים. ריקוד שצעדיו מוכרים וידועים ועם זאת, חדשים וספונטאניים המאפשרים תהליך של הדבקה סביב חוויות העצמה, שמחה, הנאה, מסוגלות. המתאמן בקבוצה הוא בו בזמן יחיד ומיוחד אבל גם שותף וחבר בקבוצה מגוונת, הפועלת יחד לקדם כל אחד ואחד מחבריה. אנחנו מלמדים צעדי ריקוד, וחברי הקבוצה מצטרפים, בהדרגה, אנו מרפים מהפרוטוקול והריקוד נרקם בנו- אנו בוחרים מחדש להשתייך, בוחרים מחדש זה בזה, בוחרים מחדש בעצמנו.

מקורות מידע

קיט כרמלה, נקודת מפגש – מאמן, מתאמן, קבוצה – הוצאת אופיר, 2009

רוזנווסר נאוה, קבוצה מהי – מושגי יסוד בפסיכולוגיה חברתית, הנחיית קבוצות – מקראה, הוצאת המרכז    לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי (1977) עמ 11-30

שמר אורנה ובר גיא אלה – היוועצות: כלי ללמידה ארגונית בין עמיתים, מתוך מקבץ, כתב העת הישראלי לטיפול קבוצתי 9 אביב 2004 עמ' 63-89

Aron, A., & McLaughlin-Volpe, T. (2001). Including others in the self: Extensions to own and partner’s group memberships In C. Sedikides & M. B. Brewer (Eds.), Individual Self, Relational Self, Collective Self (pp. 89-108). Philadelphia: Psychology Press.

Aron, L. (1996). A Meeting of Minds: Mutuality in Psychoanalysis. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Bacal, H. A. (1997). The analyst's subjectivity—how it can illuminate the analysand's experience: Commentary on Susan H. Sands's paper. Psychoanalytic Dialogues, 7, 669-681.

Bateson, G. (1972). Steps to an Ecology of Mind. Chicago: The University of Chicago Press.

Bateson, G. (1979). Mind and Nature: A Necessary Unity. Cresskill, NJ: Hampton Press, 2002.

Benjamin, J. (1990). Recognition and destruction: An outline of intersubjectivity. In S. A. Mitchell & L. Aron (Eds.), Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition (pp. 181-210). New York: The Analytic Press.1999.

Bowlby, J. (1965). Child Care and the Growth of Love. London: Penguin.

Dilts, R. B. (1988). Modeling With NLP. Cupertino: Meta Publications.

Dilts, R. B., & DeLozier, J. (2000). Encyclopedia of Systemic NLP and New NLP Coding. Scotts Valley: NLP University Press.

Frankl, V. E. (1959). Man's Search for Meaning. New York: Pocket Books.

Fromm, E. (1957). The Art of Loving. London: Thorsons, 1995.

Gilligan, S. G. (1996). The relational self: An expanding of love beyond desire. In S. G. Gilligan (Ed.), The Legacy of Milton H. Erickson: Selected papers of Stephen Gilligan (pp. 254-281). Phoenix: Zeig, Tucker & Theisen, 2002.

Gilligan, S. G. (1997). The Courage to Love: Practice and Principles of Self-Relations Psychotherapy. New York: Norton.

Hammerschlag, C. A. (1992). The Theft of the Spirit: A Journey to Spiritual Healing. New York: Fireside.

Machado, A. (1983). Times Alone: Selected Poems of Antonio Machado (R. Bly, Trans.). Middletown: Wesleyan University Press.

Mitchell, S. A. (2000). Relationality: From Attachment to Intersubjectivity. Hillsdale: The Analytic Press.

Ogden, T. H. (1994). The analytic third—working with intersubjective clinical facts. International Journal of Psychoanalysis, 75, 3-20.

Onorato, R. S., & Turner, J. C. (2001). The ‘I,’ the ‘Me,’ and the ‘Us’: The psychological group and self-concept maintenance and change. In C. Sedikides & M. B. Brewer (Eds.), Individual Self, Relational Self, Collective Self (pp. 147-170). Philadelphia: Psychology Press.