הנחיה בקו - הנחיה משותפת

בעבודה זו אעסוק ביחסי ההנחייה המשותפת בטיפול קבוצתי. בתחילה אציג רקע תאורטי אודות הנושא, בו אתייחס ליתרונות והחסרונות במודל ההנחייה המשותפת, לשלבי התפתחות בקו- הנחיה וכן לקשיים שעשויים להופיע בקו- הנחייה. בחלק השני אציג ניתוח של דינמיקת ההנחייה המשותפת כפי שבאה לידי ביטוי בקבוצה אותה אני מנחה יחד עם מדריך- מכור לשעבר במקום עבודתי- יחידה לטיפול בהתמכרויות. בחלק השלישי אתייחס לתהליך אותו עברתי בתוך קבוצת הפרקטיקום תוך התמקדות בדינמיקה של הנחיית עמיתים. לסיום, אסכם את תהליך כתיבת העבודה עבורי בהתייחס לתימה המרכזית.

חלק תאורטי:

הנחיה בקו היא הובלה משותפת של שני מנחים את התהליך הקבוצתי. טיבה של האינטראקציה בין המנחים משפיע על טיבו של התהליך באמצעות התהליכים המקבילים, כך שיחידת ההנחיה מהווה בסיס למודלינג עבור הקבוצה. העמדות בקרב התיאורטיקנים לגבי קו-תרפיה הן מעורבות. בחלק זה אתייחס ליתרונות והחסרונות הגלומים במודל ההנחייה המשותפת, לשלבי התפתחות בקו- הנחיה וכן לקשיים שעשויים להופיע בקו- הנחייה כפי שהם באים לידי ביטוי בקשר בין המנחים, במסגרת ההדרכה ובדינמיקה הקבוצתית.

הספרות המקצועית בתחום הטיפול הקבוצתי מציינת יתרונות רבים למודל ההנחייה המשותפת. ראשית, העבודה המשותפת מקנה למנחים טווח קוגניטיבי ואבחנתי רחב יותר, כאשר נקודות המבט השונות מעשירות את כמות ואיכות הגישות ואסטרטגיות הפעולה (יאלום, 2006). הנחייה בקו משפרת את היכולת של המנחים לזהות את התהליך שעובר הפרט בקבוצה, את התהליך שעוברת הקבוצה כשלם ואת הדינמיקה בין הקבוצה ליחידת ההנחייה. שנית, רוב צוותי הטיפול בשניים מחלקים ביניהם את התפקידים באופן לא- מודע: אחד המטפלים נוטל תפקיד של מדרבן הקבוצה בעוד השני לוקח על עצמו תפקיד תומך, רך ומקבל יותר, ומשמש גורם מאזן בקבוצה. עם זאת, כשהטיפול בשניים מתפקד היטב, התפקידים נזילים ולא נוקשים. לכל מנחה צריכה להיות גישה למלוא הטווח של העמדות וההתערבויות הטיפוליות (יאלום, 2006). בנוסף, ההנחיה המשותפת מעניקה תמיכה רגשית הדדית המפחיתה את לחצי ההתמודדות עם אינטראקציות קבוצתיות קשות ומורכבות, ומסייעת למטפל ביציאה מהבידוד שהוא חווה בדרך כלל בפרקטיקה (Dick, Lessler & Whiteside, 1980). התמיכה וחלוקת הנטל באים לידי ביטוי גם בניהול הקבוצה, כאשר הנחיה משותפת מחזקת את היכולת להציב גבולות ולאכוף אותם וכן משפרת את היכולת להתמודד עם התנהגות מפריעה מצד משתתף עוין ( Galinsky, 1981). בנוסף, הקשר בין המנחים משמש כמודלינג עבור הקבוצה הנחשפת לסגנונות אינטראקציה שונים ומקבלת הזדמנות לצפות בשני המנחים פותרים קונפליקט בדרך פרודוקטיבית ומחוללת גדילה ( Galinsky, 1981). יאלום (2006) גורס כי עבודה בשניים מזרזת תגובות העברה, ועושה את טבע העיוותים הכרוכים בהעברה גלוי יותר לעין, בגלל תגובותיהם השונות כל כך של המטופלים לכל אחד מהמטפלים ולקשר בין המטפלים. ההנחייה בקו מסייעת ליצור עבודה פרודוקטיבית עם תהליכי העברה והעברה שכנגד בתוך הקבוצה. כאשר צמד המטפלים הם גבר ואישה הדבר מעודד בצורה חזקה יותר את תפיסת הקבוצה כמשפחה ראשונית: פנטזיות ותפיסות שגויות רבות בדבר הקשר בין שני המטפלים עולות אצל המטופלים, ואפשר להרוויח רבות מחקירתן. בנוסף, מטופלים רבים עוברים תיקון פנימי מעצם היותם עדים למודל של גבר ואישה שעובדים יחד מתוך כבוד הדדי ומתן מקום ראוי זה לזו, בלי תחרות הרסנית, השתלטות, ניצול או מיניות גורפת שהם התרגלו להם בקשרים בין גברים לנשים.

הספרות המקצועית מתייחסת גם לחסרונות ולקשיים הגלומים בהנחייה משותפת. החסרונות של מתכונת הטיפול בשניים נובעים מבעיקר מבעיות בקשר בין שני המטפלים. יאלום (2006) טוען כי האופן שבו הקשר בין המטפלים מתנהל, מקרין באופן ישיר על האופן בו תתנהל הקבוצה, לטוב ולרע. אם שני המטפלים אינם חשים בנוח זה עם זו, או שהם סגורים, תחרותיים או חלוקים ביניהם בנוגע לסגנון ולאסטרטגיה (והניגודים ביניהם אינם נפתרים בהדרכה), סביר שהקבוצה לא תתפתח לקבוצת עבודה יעילה. בנוסף, חשוב ששני המנחים ידברו באותה שפה מקצועית. המקור השכיח ביותר לחוסר שביעות רצון מההנחייה המשותפת הוא פער בגישות התאורטיות (יאלום, 2006). Galinsky (1981) טוען כי השפעת קונפליקט בין מנחי הקבוצה עלולה להיות הרסנית, אם המנחים אינם מסוגלים לתקשר אודות השקפות קונפליקטואליות, או שהם בוחרים לבטא את חילוקי הדעות שלהם בקבוצה, כאשר אין עדיין יכולת לקבוצה להכיל קונפליקט בין המנחים. מתחים לא פתורים עשויים להתבטא ביחסים תוקפניים או עוינים בין המנחים, או ששני המנחים עלולים להוציא לפועל את קשייהם בקבוצה ובאמצעותה. יאלום (2006) מוסיף כי אווירה של תחרות שבה המנחים עסוקים בדומיננטיות שלהם בקבוצה, בשליטה על מהלך העניינים או בהתחבבות בכל דרך שהיא על חברי הקבוצה, תוך התעלמות מצרכי המנחה השני, מסיחה את דעת הקבוצה ומערערת אותה.Berger (2002) מדגישה את תימת הקנאה בין מנחים אשר יכול להפוך אותם לפגיעים לכל סוגי העיוותים ההשלכתיים, כשכל אחד בתורו נוטה לחוש נחות מהאחר. המנחים בד"כ מתחרים על המשתנים הבאים: החיבה של הקבוצה, הערכתה והכרתה בהם ובאופן כללי יותר על סטאטוס המנחה, פופולריותו, יצירתיותו, רגישותו, הבנתו ואף תפקודו ההורי. אם המנחים מודעים לקנאה כלפי שותפם הם עלולים לחוש אשמה, בושה והשפלה על כך שהם מרגישים את הרגשות "הלא נכונים". היות שרגשות אלו כואבים ומלווים בקונוטציות שליליות ועמוסים במשמעויות "לא לגיטימיות" הם נוטים להיות מוכחשים או מודחקים מתוך פחד ואשמה. כך, הם אף הופכים ליותר מאיימים, עוצמתיים וקשים למעקב. עלולים להיווצר מעגלים שבהם חרדה מתעצמת ומזינה הטלת ספק בערך העצמי ומכינה את הקרקע לתפיסת שניהם כדמויות מנוגדות שאו ש"יש להן הכול" או ש"אין להן כלום". מצב של קינאה עלול להפוך ל"נבואה שמגשימה את עצמה", שכן הוא מוביל את המנחים הרחק ממשאביהם, מזיק לאמונתם ביכולותיהם ומפחית את יעילותם המקצועית.

Mcgee & Schuman (1970)סבורים כי קו-תרפיה עלולה לגרום לבלבול בתהליכי העברה והעברה נגדית וכי היא מגבירה את הסבירות לצורות התנגדות מסוימות. Foulkes (1975)טוען כי קיומם של שני מנחים מדלל את תהליך ההעברה ולכן עדיף שיהיה מנחה אחד בלבד שעליו יושלכו הרגשות הלא מודעים. Whitaker (1985) טוענת כי בקבוצה שבה יש שני מנחים, עשויה להופיע סיטואציה שבה מותקף אחד מהם, או שאחד מוגדר כרע והשני כטוב. אפשרות אחת היא ששני המנחים מתנהגים באופן שונה ומציגים עצמם באופן שונה, וכך מושכים תגובות שונות מהחברים. אפשרות אחרת עוסקת בדינמיקה של הכאן ועכשיו בקבוצה. ייתכן שקיים קונפליקט סמוי בין המנחים שהחברים הופכים מודעים לו באמצעות רמזים קטנים. אם מצב זה נותר סמוי ואין מכירים בו, הוא יכול להשפיע על התנהגות החברים בכך שהם מתחילים לבטא חלק מתחושות המנחה ביחס אליהם. אפשרות נוספת היא שהפיצול מאפשר לחברים להמנע מהתמודדות עם רגשותיהם האמביוולנטיים לגבי הקבוצה- על ידי ראיית מטפל אחד כטוב, הקבוצה משמרת את התקווה בטיפול. על ידי ראיית מנחה אחד כרע, הקבוצה מוצאת דרך להביע את כעסה. יאלום (2006) מוסיף כי מטופלים הסובלים מהפרעות אישיות ואינם יכולים לאחד רגשות אהבה ושנאה, עלולים להקרין את רגשותיהם על המטפלים ולפצל את צמד המטפלים בהתייחסותם. מטפל אחד הופך למטרה החיובית של הפיצול, והיחס אליו עובר אידאליזציה, ואילו השני הופך מוקד לרגשות השנאה, וסופג יחס של תקיפה מתמדת או התעלמות. לא פעם קורה שפחדים קשים מנטישה או הבלעות יוצרים פיצול מסוג זה. Berger (2002) מציינת כי קנאת המנחים עשויה להחריף בתוך הקבוצה ע"י יצירת חלוקה בין המנחים- "המנחה הטוב" ו"המנחה הרע"- כדי לשרת צרכים התפתחותיים או הגנתיים. תהליך זה מעלה את המתח בין המנחים ומזין את קינאתם. התגובות השונות של המטופלים והתנהגותם כלפי כל אחד מזוג המנחים משמשות לקידום ועידוד הפיצול בין המנחים.

תאורטיקנים שונים מסכימים כי התפתחות קו- הנחיה כוללת מספר שלבים חיוניים. מכאן, כאשר התהליך הקבוצתי קצר מכדי לאפשר התפתחות מלאה של שלבי הקו- הנחיה, ייתכן כי הנזק של ההנחיה בקו יגבר על התועלת. הצלחתה של הנחייה משותפת תלויה בהתפתחותם של ערוצי תקשורת ויכולת לפתרון בעיות, המבוססים על פתיחות ההדדית של המנחים, כנות וישירות בכאן ועכשיו ביחס למחשבות ורגשות, קבלה עצמית של כל מנחה על כל חלקיו וקבלת החלקים השונים של הקו. Dick at al (1980) מתארים ארבעה שלבי התפתחות של קו- הנחיה: השלב א- היווצרות: בשלב זה עיקר האנרגיה מכוונת לנושאים תוך אישיים: מידת מסוגלות אישית, התאמה לתפקיד, חרדת ביצוע, מאבקי זהות אישיים. בשלב זה, יש דגש על תהליך ההכרות ההדדי באספקטים אישיים ובינאישיים: רמת פעילות, הרגלים, קו תיאורטי מנחה, פילוסופיית טיפול וכו'. בשלב זה, שני המנחים עדיין לא מתפקדים כיחידה אחת. ההדרכה בשלב הזה מתמקדת בעיקר בסוגיות האישיות של כל מנחה, אשר מעכבות גדילה צוותית וכן בבעיות בינאישיות וארגוניות. ניתן להצביע על שלושה אספקטים אשר הסכמה לגביהם בין שני המנחים, תסייע לעבור לשלב הבא ביתר קלות: מידת הדמיון באוריינטציה הטיפולית, המידה בה קיימות בעיות בין המנחים, במיוחד בשטחים של סגנון ומיומנות, דרגת האקטיביות של כל אחד מהמנחים כשלעצמו ובהשוואה לשותפו. השלב השני- התפתחות: הנושא העיקרי הוא הקשר הבינאישי בין שני המנחים. בשלב זה הם מצופים לתמוך זה בזה, להשלים זה את מגבלותיו של זה ולהשתמש בתכונותיו החזקות של האחר. לדוגמא: מנחה אחד עשוי להיות מסוגל יותר לעימות והאחר להזנה, אחד יצירתי יותר והאחר נוטה יותר למסגרת, אחד עשוי להתמקד יותר בתהליכים תוך אישיים והאחר בתהליכים קבוצתיים. בשלב זה ההדרכה מבוססת על התמקדות בשאלות כיצד המנחים עובדים בצוותא וכיצד סוגיותיהם הפנימיות פוגעות בתפקודם האופטימאלי כצוות. השלב השלישי- התייצבות: הנושא העיקרי הינו אמון הדדי. מרבית האנרגיה מושקעת ביחסים שבין המטופלים והמטפלים ולא בין המטפלים עצמם. התהליך הארגוני של ניהול הקבוצה זורם באופן טבעי ומתואם יותר ועם פחות צורך בהשקעת מאמץ, וכך יכולים המנחים להתרכז במשימות טיפוליות. כמו כן, קיימת פחות דחיפות בייעוץ חיצוני, שכן מתקיימים בדיקה ולימוד הדדיים בין המנחים. שלב ד- התרעננות: שלב של הנחייה משותפת משוחררת ממאמץ. מה שמאפשר לתרפיה הקבוצתית לנוע מעבר לטכניקה והיא פועלת כמכשיר המאפשר גדילה קוגניטיבית ואמוציונאלית אינטנסיבית של המטופלים. יש לציין כי השלבים אינם נוקשים ותיתכן נסיגה לשלבים קודמים, למשל אם יש קשיים אישיים בחיי אחד המנחים או כשעולים בקבוצה נושאים בעייתיים עבור אחד המנחים אשר דורשים עיבוד והתארגנות מחודשת. Dugo & Beck (1997) מציינים מספר נושאים שיש לבחון בכל שלב: מוטיבציה לקשר בין המנחים במצבי קושי, הרווחים האישיים והמקצועיים מהקשר, היכולת לתקשר בפתיחות ובחופשיות, משא ומתן על החוזה ומחויבות לבחינת היחסים כל הזמן, מידת ההתאמה התיאורטית והגישות הטיפוליות, ההתפתחות של קשרים בין המטופלים למנחים וההשקפה של הקו על תהליכים אלו, מתח שנובע מהתפתחות הקשר בין המנחים, ואירועים בחיים האישיים שמשפיעים על תפקוד של כל אחד בשירות. חשוב להיות פתוחים, לשתף ולעזור לאחר כדי שהקשר יוכל לגדול ולהתפתח.

ביבליוגרפיה:

יאלום, א. ולשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי- תאוריה ומעשה. (שפלר, ג. (עורך) והרמן, ב. (מתרגם)). ירושלים: כנרת, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

שרון, ד. ורובינשטיין, ג. (1989). היבטים טיפוליים בהדרכה והדילמות הכרוכות בהם. חברה ורווחה, ט', 371-360.

Berger, M. (2002) Envy and Generosity between Co-Therapists, Group, 26 (1), 107-121.

Dick, B., Lessler, K. & Whiteside, J. (1980). A developmental framework for co-therapy.

בתוך: הנחיית קבוצות- מקראה. (1997). רוזנוסר, נ. (עורכת). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי.

Dugo, J. M. & Beck, A. P., (1997). Significance and complexity of early phases in development of the co-therapy relationship, Group Dynamics: Theory Research and practice, 1 (4), 294-310.

Foulkes, S.H. (1975). Group analytic psychotherapy. London: Karnac.

Galinsky, M.J. & Schopler, J.H. (1981). Structuring co- leadership in social work training.

בתוך: הנחיית קבוצות- מקראה. (1997). רוזנוסר, נ. (עורכת). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי.

Mcgee, T.F. & Schuman, B.N. (1970). The nature of the co-therapy relationship. International journal of group psychotherapy, 20(1), 25-36.

Whitaker, D.S. (1985). Problems, opportunities, comings and goings during the established phase.

בתוך: הנחיית קבוצות- מקראה. (1997). רוזנוסר, נ. (עורכת). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי.

Google