1000 מילים לקונפליקט, דיאלוג ופיוס / אבישי זאבי

 

 >>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

 

 

התבקשתי על ידי העורך לסכם בלא יותר מ-1000 מילים עשיה מקצועית עניפה של אדם שזה עתה הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. משימה קשה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שפועלו קשור בקונפליקטים (מן הקשים ביותר שקיימים בשדה), דיאלוגים בין חלקים מסוכסכים ולעיתים אף בפיוס. העובדה שאני אחד מתלמידיו, אינה מקילה על המשימה, היא אף מכבידה. נעזרתי בספרו האחרון, "ספר את חייך" (2006) המסכם, בגוף ראשון, את עבודותו בזוית ראיה מפוכחת ואמיצה.

פרופסור דן בר און, בן למשפחה אשר עזבה את גרמניה בשנת 1933, נולד בחיפה חמש שנים לאחר העליה לארץ ובהמשך, עזב את בית הוריו ועבר להתגורר בקיבוץ 'רביבים' אשר בנגב, והסביר זאת: "מעין אשליה של שלמות של להיות צבר ישראלי ללא סימני שאלה". החל ללמוד במחזור הראשון של המחלקה למדעי התנהגות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, תוכנית חדשנית אשר ייחודה היה בהוראה משולבת של פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בהמשך, לאחר מלחמת יום הכיפורים, למד באוניברסיטה העברית תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולאחר מכן השלים את לימודי הדוקטורט, גם באוניברסיטה העברית. סימני השאלה מהם ניסה להימנע עם הפיכתו לחבר קיבוץ החלו לצוץ מחדש לאחר סיום הדוקטורט ואלו, התוו יותר מכל את דרכו האישית-מקצועית.

דן היה אדם שאהב סיפורים. עם קביעה זו יהיה קשה להתווכח. הוא ידע להקשיב לסיפורים והצליח לזהות בהם רבדים עמוקים ונרחבים. הוא כותב: "אנשים שסיפרו את סיפורם, רכשוהו מחדש כחלק מההערכה העצמית החיובית שלהם, בכך שהם לוקחים מהתחום הציבורי את ההכרה בלגיטימיות של סיפורם ויוצרים לעצמם ייחוד אישי, במיוחד כאשר המראיין או המנחה מאפשרים לייחודיות הסיפור האישי להתגלות ולהיות במרכז הבמה...לתהליך הסיפורי והדיאלוגי ישנן השפעות מרפאות. בין השאר, בזכות תחושת הבעלות הפרטית על הסיפור, הרחק מהנרטיב הקולקטיבי, תוך שימוש בייחודו... (2006; ע' 36). תוך האזנה למה שמסופר ולמה שאינו מסופר הוא הצליח לשרטט קווים עדינים בין הסיפור האישי לבין הסיפור הקולקטיבי. קווי המתאר המצטברים לאיטם חושפים את הדינמיקה במהלכה סיפורים אחדים מושתקים בעוד שאחרים מקבלים את מלוא המרחב.

הדוגמה הראשונה לעבודתו הייחודית של דן היא בחירתו האמיצה במוקד קונפליקט מורכב ועוצמתי: סיפורים שסופרו סביב ההקשר היהודי-גרמני לאחר השואה. רבים מאיתנו הורגלנו לשמוע סיפורי שואה של ניצולי שואה ובני דורות ההמשך אך דן הביא את קולותיהם הלא מוכרים של בני ובנות מחוללי השואה הנאצים. היתה זו הפעם הראשונה בה נשמע הקול הזה באופן פומבי. תחילה, בראיונות אישיים אשר הובילו להיכרות עם 'מורשת השתיקה' ובהמשך באמצעות כינונן של קבוצות TRT (To Reflect and Trust).

קבוצות אלו, בהן היו חברים בנים של ניצולי שואה ובנים של מחוללי שואה, נפגשו בשנים 1992 עד 2003. המשתתפים סיפרו זה בפני זו את סיפור חייהם וניתן היה לשמוע את קולותיהם של בני הדור השני היהודי המספרים על ילדות מוגנת ועל שתיקת הוריהם ואילו בני הדור השני הגרמני סיפרו על כך שהם "הרגישו עקורים, במובן הפסיכולוגי, מתחושות הבסיסיות של אמון וכבוד בעקבות מעשי אבותיהם. הם הרגישו שאמנם מבחינה פיזית שורשיהם קיימים אולם אין ביכולתם להזין אותם רגשית היות שהם 'הורעלו'". במפגשים הבאים עלו נושאים רבים, כמו: המפגש בין המציאות הפנימית של הקבוצה לבין המציאות החיצונית העוינת, נושאים הקשורים להיררכיה וא-סימטריה, שאלת הפיוס ועוד. הסתבר, שהעברה בין דורית של טראומת השואה אינה ייחודית רק לדור השני של ניצולי השואה אלא היא מנת חלקם גם של בני מחוללי השואה; זהו קול שלא קיבל במה בנרטיב היהודי הקולקטיבי הדומיננטי ומכאן עוצמתו. הדי המפגשים הללו הובילו לכינונן של קבוצות מפגש נוספות אשר נפגשו בהם חברים מאיזורי קונפליקט אחרים כמו: דרום אפריקה, צפון אירלנד ואף השותפים לסכסוך הפלשתיני-ישראלי.

העיסוק בסכסוך הפלשתיני-ישראלי הוביל ללידת פרויקט PRIME (Peace Research Institute in the Middle East), פרויקט משותף לדן ולפרופסור סמי עדוואן. הימים היו ימי הסכם אוסלו ובמהלך קבוצות מפגש של מורים יהודים-ישראלים ופלשתינים סופרו סיפורי חייהם של חברי הקבוצה. המשימה היתה לגבש ספר לימוד אשר יגולל את הנרטיב הפלשתיני והישראלי, זה לצד זה, לא זה על חשבונו של האחר. התוצר המוגמר נלמד בכיתות, פלשתיניות וישראליות. מרגש לראות כי לאורכו של הספר מוצגים שני טורים: טור אחד מגולל את הנרטיב הפלשתיני, טור שני מגולל את הנרטיב הישראלי וביניהם טור שורות ריק כדי לאפשר לתלמידים להביע את עצמם, לתקן, לכתוב הערות, תגובות ומחשבות. במובן הפילוסופי-פסיכולוגי משמש הטור כמרחב ביניים בין הנרטיבים.

מפגשים ברוח דומה של סטודנטים יהודים וערבים התקיימו גם בהקשר יום-יומי מציאותי יותר, באוניברסיטת בן גוריון בנגב. לאחר כמה שנים של למידה הבשיל מודל ההנחיה לכדי סדנא בשם: "דו קיום דרך סיפורי חיים", אשר הונחתה במשותף על ידי דן ופאטמה קסאם, ובהמשך על ידי דן ורפיקה עות'מאן. רצה הגורל, לטוב או לרע, קיומה של הסדנא בפורמט הנוכחי בפעם הראשונה היה כמה ימים לאחר פרוץ אינתיפדת אל-אקצה. על רקע מתוח זה נפגשו שני קצוות העימות, תחילה בנפרד ולאחר מכן במשותף. הסטודנטים סיפרו לחברי הקבוצה את סיפורי חייהם האישי אשר הדהר על מיתרי הסיפור הקולקטיבי: שואת היהודים באירופה מחד וגירוש הפלשתינים מארץ ישראל מאידך.

עבודותיו של דן, אלו, הקבוצתיות, אשר תיארתי בקצרה כאן ואחרות, מאופיינות בחיבור אותנטי למציאות יום יומית וברגישות כנה לחבריהן בניגוד לעבודות מסורתיות בפסיכולוגיה אשר מתקיימות במעבדה נייטראלית ומנוכרת. דן, בהיותו מחויב לשיח האקדמי, הקפיד להמשיג את החומרים המורכבים שאסף במהלך השנים לכדי רעיונות מאתגרים אשר משקפים, שוב ושוב, את החיבור הבלתי ניתן להתרה בין האישי לבין הקולקטיבי. המשגות כמו ה'חומה הכפולה' ביחס לשתיקה וההשתקה של נרטיבים שונים הקשורים לשואה או תיאור הבנית זהות אישית-חברתית באמצעות דיאלוג עם ה'אחר' – כל אלו היו מכוונים לעבר מעורבות אמיצה בשיח יום יומי ונסיון לכונן מציאות אלטרנטיבית. לא פעם שילם דן מחיר בגין בחירתו לעסוק בנושאים טעונים ובמתודה מדעית נרטיבית, בחירות אשר הובילו כדבריו, לתחושת "זר ודחוי במקצת".

עבודתו של דן אופיינה במתן הזדמנות לסטודנטים לקחת חלק פעיל ושווה בעשיה. קריאה בספרו האחרון מגלה מתן קרדיט אמיתי המוענק על ידו לסטודנטים שנקרו לדרכו. דן היה מנחה נדיר אשר השקיע, בהתלהבות, בהנחית הסטודנטים שלו לא פחות מאשר בעבודותיו שלו. תעיד על כך עשיתם העשירה של סטודנטים ממשיכי דרכו. גם לי היתה הזכות להיות מונחה על ידו במהלך לימודי הדוקטורט שלי, אך לצערי לא הספקנו להשלים את התהליך בשל מותו. אך אני מודה על ההזדמנות שהיתה לי ללמוד ממך, יהי זכרך ברוך.

 

*סייעה בכתיבה נגה עיני (MA), גם היא סטודנטית של דן