ביטויי החרדה המגוונים של הקבוצה

 >>פסיכולוגים מומלצים במכון טמיר לטיפול פסיכולוגי

 

ביטויי החרדה המגוונים של הקבוצה- ערן אביב

בכל תחילת קורס, במסגרת החוזה הקבוצתי, אני עורך את "טכס הסודיות". זהו אותו אקט פומפוזי בו אני מגדיר את המחוייבות שלנו, המנחים, לסודיות מלאה לגבי התכנים שעולים בקבוצה, מסביר את הרציונאל לסודיות ושואל האם למישהו בקבוצה יש קושי להתחייב לסודיות. נראה לי שלא חשוב כמה אני אעצים את ה"טכס", למשתתפים לא מספיק ברור מה ניתן לומר ומה לא. כך למשל, בהצגה עצמית של המשתתפים, סיפר משתתף שהיחידה שלו עומדת להתמזג עם יחידה אחרת בארגון. עד כאן אין בעיה, למעט העובדה שבקבוצה ישבה משתתפת מהיחידה "השנייה" בארגון ושמעה על כך בפעם הראשונה בקורס. כבר באותה ההפסקה היא התקשרה, נרעשת ונרגשת, למנהל שלה לברר את הנושא. משם הדרך הייתה קצרה ל"רעש ארגוני" עד לרמת סמנכ"לים, ולמשבר אמון בתוך הקבוצה.

ובחזרה לאותה קבוצה שבה, לצד השתיקה שמאפיינת את "הטכס", נשאלה השאלה למה בדיוק אני מתכוון במחוייבות שלא לשתף אנשים מחוץ לקבוצה במה שמתרחש בקבוצה. חשוב לי להדגיש שזוהי שאלה לא רגילה, אבל הפעם פתרתי אותה לעצמי בכך שאותה משתתפת נשואה למנהל באותו הארגון ומן הסתם מבררת האם היא יכולה לשתף אותו כבן זוגה. ההשערה שלי הזו רק חוזקה כאשר הסתבר לי שיש עוד שני משתתפים שבני זוגם עובדים באותו הארגון.

 

בדיעבד נראה כי העיסוק בסודיות היה העדות הראשונה לחרדה הרבה של המשתתפים בקורס, חרדה שהתעצמה לאחר התרגיל הראשון. בעיבוד של תרגיל זה, אחד המשתתפים ש"נודב" לנהל את התרגיל הראשון, שאל אותנו המנחים, עד כמה בכלל ניתן ללמוד ולהשתנות בזמן כל כך מהיר במסגרת הסדנא. שאלה זו הביאה את הקבוצה לדיון במה ניתן ללמוד בסדנא, כאשר התשובה המרכזית שהקבוצה נתנה לאותו משתתף הייתה שלא מצופה מאף אחד שיעשה שינוי משמעותי, אלא שיזהה את אזורי העיוורון שלו ויפעל קצת אחרת לאור מה שיגלה. אכן זו הייתה תשובה לפי "הספר". גם באירוע זה, כמו בסשן הקודם שבו עלתה שאלת הסודיות, לא העלנו אנחנו, המנחים, את האפשרות שהקבוצה חרדה ועסוקה בעצם במה אני עשוי לגלות על עצמי.

 

כשאני מנסה להבין מדוע בשתי פעמים אף לא אחד מאיתנו בחר ללכת בקו הנחייתי זה, תשובה אחת שאני נותן לעצמי קשורה בלחץ הזמן שבו היינו נתונים בתחילת ה- ODT. בדרך כלל זוהי הסדנא הראשונה בקורס, מה שמחייב אותנו בפתיחת היום הראשון לערוך היכרות עם המשתתפים, להגדיר את מטרות הקורס ואת חוזה הלמידה ולתת אינפוט תיאורטי לצורך העבודה בסדנא. כל זה לוקח כחצי יום והתחושה שלנו שאנחנו צריכים להגיע כמה שיותר מהר לתרגיל הראשון ולסיים את הישיבה ה"ארוכה" הזו בחדר. זאת ועוד, שזמן העיבוד שאנחנו מקצים לטובת התרגיל הראשון, שהוא בדרך כלל סוג של תרגיל פתיחה או תרגיל חימום, הוא זמן עיבוד קצר, מה שעוד יותר מלחיץ אותנו. כמובן שמן הצד השני קיים אצלנו החשש שהתרגיל, כתרגיל חימום, לא יעלה הרבה חומרים ללמידה ושהקבוצה תהיה מאוד ראשונית בלמידה שלה. חשש זה יכול להיות קשור לחרדה שלנו המנחים בשלבים הראשונים של ה- ODT, שלב בו אנחנו לומדים את הקבוצה ופחות פנויים לטפל בתהליך.

 

כמובן שהחרדה שקיימת בחדר לא נעלמה והיא חוזרת ומופיעה בעיבוד של התרגיל הבא, והפעם בעוצמה יותר חזקה. אותו משתתף ששאל בסשן הקודם על האפשרות להשתנות מהירה בסדנא, מערער, די בתחילת העיבוד של התרגיל, על האפשרות ללמוד מהתרגילים שכן הם לא ממש מדמים את חיי היום יום של המשתתפים, מה גם שההתנהגויות של המשתתפים בתרגילים שונה מהתנהגותם ביום יום. שוב נכנסים משתתפים בקבוצה לדיאלוג על הלמידות שכבר היו להם בסדנא ועד כמה הן מוכרות להם ורלוונטיות לחיי היום יום. בראייה שלי זוהי עוד הזדמנות לאפשר לקבוצה לדון בחרדות שיש מפני מה שיגלו המנהלים על עצמם בסדנא. אני בוחר לשקף לקבוצה את ההתלבטות בין שני חלקיה לגבי אפשרויות הלמידה בקורס ובסדנא. הקבוצה לא ממש מתייחסת לשיקוף, אלא ממשיכה בניסיונות השכנוע. צעד משמעותי עושה אחת המשתתפות כשאומרת ישירות לאותו משתתף שנראה לה שהוא נעלב מהתייחסויות הקבוצה בתרגיל הראשון שניהל. ההתייחסות הזו כמעט שנבלעת, אלמלא המנחה השנייה מתעקשת ומבקשת ממנו שיתייחס לאפשרות שנעלב בתרגיל הראשון שניהל.

 

אותו המשתתף עומד בתוקף על כך שלא נעלב, אבל מתאר את הקושי שהיה לו לקבל את המשוב מהקבוצה ואת זה שהוא מפחד שיתקבע בתור אחד שלא יודע כיצד לנהל. הוא מתאר ממש כיצד קיבל "בומבה" מהמשובים, כולל גם ממני. משתתף אחר משתף בחשש שלו לנהל תרגיל ולא להצליח בו. הדיבור בקבוצה הופך להיות מאוד רגשי והתמונה הולכת ומתבהרת: החשש ש"יראו לי" עולה מאוד חזק מהקבוצה – תגובה מאוד סבירה לכל קבוצה בכלל ולקבוצה של מנהלים בדרג ביניים בפרט.

 

אבל מתוך הדברים עולה משהו נוסף: חוויה של הקבוצה שאנחנו המנחים רודפים אותם. ה"בומבה" שאותו משתתף דיבר עליו, ביטויים שעלו קודם ממשתתפים כאילו "אנחנו מחפשים דם..." מתחילים לקבל משמעות אחרת. מבחינתנו אלו היו תגובות אופייניות לקבוצה, אולם לאחר הסשן הזה היינו חייבים לברר האם אנחנו לא הולכים מהר מידיי לקבוצה עם המשובים שאנחנו נותנים למשתתפים. לא ניתן היה לטעות בעוצמות הרגשיות ובקושי שעלו באותו סשן.

 

בניתוח שלנו בהפסקה היו שתי תובנות מרכזיות: הראשונה הייתה שאנחנו צריכים להיות יותר אמפתיים לקושי של המשתתפים והשנייה הייתה שאנחנו צריכים להיות יותר מעורבים ודיירקטיבים בהנחייה, למשל בעזרה להם לתת משובים. נראה שהשיקופים שעשינו לא היו אפקטיביים לקבוצה עד כה.

 

אני שמח להגיד שהשינוי שלנו בהנחיה, כמו גם האפשרות של הקבוצה לדון בחששות בחדר, הזיזו את הקבוצה קדימה ואפשרו למידה יותר אפקטיבית בהמשך הסדנא. מקרה זה וגם אחרים מחזירים אותי לשאלת סגנון ההנחיה וקצב ההתערבויות שלי כמנחה, בעיקר בסדנא שהיא יותר אינטנסיבית כמו סדנת ODT.