טיפול קבוצתי לילדים: ילד אסור ילד אחר / שרה גוברין

אך ורק בנים, ילדים בני 10 לערך, ילד מאובחן כילד אספרגר , Pervasive Developmental Disorder , ילד מאובחן כ NLD  Nonverbal Learning Disabilities , ילד המאופיין באמצעות התנהגויות תוקפניות קשות כלפי הוריו ואחיו ופוביות חברתיות בבית הספר, ילד שאינו מדבר כמעט לחלוטין, וילד המסרב לנקות את עצמו לאחר השימוש בשירותים ועושה מדי פעם את צרכיו במכנסיים.

כל הילדים אופיינו על ידי הוריהם בשיחות האישיות ובאמצעות אנשי מקצוע מאבחנים , פסיכיאטרים, כילדים המתקשים או אינם מסוגלים ליחסים חברתיים תקינים, כל אחד וסיבותיו המיוחדות האישיות.

כביכול , קושי אדיר בצרופם לקבוצה אחת, האם בעיותיהם אך יחריפו כשיהוו "מראה" האחד לשני, כשקשייהם ישתקפו באמצעות התגובות השונות הלא-צפויות של האחרים?

האם לא יהיה נכון יותר לשלב כל ילד בקבוצת ילדים "רגילים"?

הצגתי את השאלות בפני ההורים , כל ההורים ללא יוצא מן הכלל העלו את אותו כיוון המחשבה: בקבוצת ילדים "רגילים" הדחייה תהיה המנגנון העיקרי בו ישתמשו כלפי "הילד שלי", אנו רוצים מקום "דומה", של קושי של מאבק, של כישלון והצלחות.

התחלנו לעבוד כפי שעובדים בקבוצת ילדים. הבעיות הייחודיות לא אחרו לעלות.

חוסר היכולת לזהות, להגיב בצורה מותאמת , התגובות המוכרות כל כך של מציאת שעיר לעזאזל בקבוצה, החיפוש אחר השונה והאחר בכל מפגש, הכל התעצם עוד יותר, העבודה היתה אינטנסיבית, אני כמנחה עבדתי קשה יותר מאשר בכל קבוצת ילדים, המתמחים שליוו אותי חלמו בלילות על הילדים .

הקבוצה התקדמה בצורה מופלאה, אני חושבת שהרבה יותר מעל למצופה על ידי. הילדים שמחו לראות האחד את השני, נפתחו זה אל זה , שתפו פעולה, בצעו משימות משותפות ופעלו זה עם זה וזה לצד זה. הם הפכו לקבוצה פועלת, קבוצה בבעלת כוח.

 

יום אחד, רמי סיפר במעגל הפתיחה כי הוא ערבי.

 

את השקט אפשר היה לחתוך בסכין.

הילדים היו מבוהלים, פניהם שיקפו זאת, תנוחות הגוף שלהם, הם התכווצו.

שחר היה הראשון שהגיב, "אסור לי לדבר עם ערבים הם יעשו לי דברים רעים ", אמר.רמי החל לבכות, גלעד רצה לנחם אותו, "אל תבכה , אולי אתה ערבי טוב" הוא החל לגמגם, גלעד גמגם מתוך חרדה, ידעתי כי התגובה הבאה תהיה תוקפנות פיזית, אודי המתמחה, התיישב לידו כדי לתת לו תחושת בטחון,גלעד נשען עליו.

התבוננתי בילדים ובמתמחים, חשתי התכווצויות של פחד בתוכי, משהו כמו חוסר אונים עלה בי, חשבתי, מה הייתי צריכה את זה עכשיו. הקבוצה כבר התקדמה כל כך יפה..

תחושות ורגשות בלתי מעובדים ולא מוכלים הסתובבו בחדר וחיפשו מענה.

התשובה עלתה בי ...

בואו נעשה מסכות הצעתי, נכין אותן , נלבש אותן ונציג .

הילדים הגיבו להצעה שנתנה מסגרת והתייחסות לפעולה, שקיות נייר חומות גדולות חולקו, על השטיח נפרשו חומרי יצירה שונים וישבנו לעבוד.

כשהסתיימה היצירה היו בחדר חמש מסכות מאוד מפחידות . הצעתי לקבוצה להניח את המסכות על השטיח והזמנתי כל ילד לבחור דווקא מסכה שונה ולא את שלו, זו הייתה הצעה , אפשרות ולא חובה. הילדים בחרו את המסכות השונות, החליפו ביניהם , חבשו אותן והחלו להסתובב בחדר.

הם החלו להשמיע קולות, קולות שבקעו מהגרון ומהבטן, תנועות ידיים נוספו לקולות,

אליהם נוספו תנועות גוף והכול התנהל באמצעות הליכה ותנועה שבטאו מרגע לרגע את התחושות, פחד וחששות, עצב, חרדות, בלבול, חוסר התמצאות פיזית ורגשית...

שימו יד על המסכה המפחידה ביותר, הנחיתי, הילדים בחרו במסכה אחת מסוימת,

הילדים המשיכו להסתובב בחדר, שימו יד על המסכה המגעילה ביותר, הילדים בחרו בשתי מסיכות, התנועה המשיכה, שימו יד על המסכה שאתם רוצים שתצא מהחדר, כמעט כל המסכות נבחרו.